חברים דרך הרשם - רשם האגודות: אדם יהיה חבר בקיבוץ אם נהגו בו כחבר ותיקן את "ספר החברים" בכפר-מסריק ובנצר-סרני




חברים דרך הרשם

יעקב דרומי


בעקבות בית-המשפט העליון, שקבע לאחרונה כי אדם יהיה חבר בקיבוץ אם נהגו בו כחבר קיבוץ - תיקן רשם האגודות השיתופיות את "ספר החברים" גם בכפר-מסריק ובנצר-סרני * אבל, דחה את בקשת חברותם של נווה-חריף וקדרים ב"תנובה" * חברות, אפשר גם בלי הצבעה

 

מתברר ש"חבר קיבוץ" או "חבר אגודה" הוא סטאטוס נכסף. שורה של פסקי דין והחלטות שניתנו לאחרונה, בבית המשפט ואצל רשם האגודות השיתופיות, מלמדת שלעתים ניתן להתערב בהחלטות האגודה השיתופית ולקבוע כי אדם יהיה לחבר קיבוץ גם ללא הצבעה באסיפה.

 

מבחן ההתנהגות

 

"המבחן הקובע", פסק, לאחרונה, בית המשפט העליון בעניינה של אופירה דנינה צור (רמת-הכובש), הוא "מבחן ההתנהגות - ולפיו ניתן לראות אדם כחבר בקיבוץ אף אם לא נתקיימו הליכים פורמאליים, ובתנאי שנהגו בו כחבר קיבוץ במשך תקופה סבירה". בית המשפט פסק שהקיבוץ נהג באופירה (שהייתה "אשת חבר") כ"חברת קיבוץ" במשך יותר מעשרים שנה, והורה לקיבוץ לכלול אותה ברשימת החברים.

 

תקנה 2א ל"תקנות האגודות השיתופיות - חברות" קובעת כי "יראו אדם כחבר באגודה" אם "נהגו בו כחבר האגודה", אלא אם נקבעה בתקנון הקיבוץ הוראה מפורשת השוללת זאת. לרשם האגודות השיתופיות נתונה הסמכות להורות לקיבוץ, כמו לכל אגודה, "לתקן את פנקס החברים שלה" ולרשום בו אדם כחבר באגודה (או למחוק מי שחדל להיות חבר). הרשם עושה שימוש בסמכות זו לאחר שערך חקירה לגבי העובדות ושמע את הצדדים.

 

11 שנות מועמדות

 

עדי (שם בדוי) הגיעה לקיבוץ כפר-מסריק בהיותה בת 14 שנים, במסגרת חברת נוער של עליית הנוער, התחנכה וחיה בקיבוץ, התגייסה, חזרה לקיבוץ, עבדה בעבודות שונות, התחתנה עם חבר קיבוץ "והקיבוץ נהג בה כאילו הייתה חברה", נכתב בהחלטת רשם האגודות. "היא עמדה לרשות סידור העבודה ועבדה כחברה, הכניסה את משכורתה לקיבוץ, קיבלה דיור ולימודים, תקציבים ושירותים כיתר החברים. בשנת 1995 התקבלה עדי למועמדות. לפי התקנון, תקופת המועמדות היא לשנה אחת, עם אופציה להאריך אותה בשנה נוספת, באישור האסיפה הכללית. בתום תקופת המועמדות חייבת הייתה המזכירות להביא את נושא קבלתה לחברות לאישור האסיפה, בהחלטה ברוב רגיל".

 

אלא שהתברר כי בתום שנת המועמדות לא פעלה המזכירות לכנס את האסיפה הכללית כדי לאשר את קבלת עדי לחברות, "ואף לא פעלה לאישור הארכת תקופת המועמדות בשנה", נכתב בהחלטת הרשם. בין לבין, התחתנה עדי עם חבר קיבוץ ונולדה להם ילדה. בקשותיה להתקבל לחברות לא נענו על-ידי "הוועדה החברתית", באשר זו לא המליצה עליה. בשנת 2004 נפרדו בני הזוג, "כדי לבחון מחדש את יחסיהם". בחודש מארס 2005 התכנסה הוועדה החברתית בקיבוץ לדון בבקשת עדי, שלא זכתה להמלצתה. בהצבעה בקלפי, שהתקיימה במאי 2005, הצביעו בעד קבלתה לחברות 127 חברים ו-96 התנגדו. מזכירות הקיבוץ הודיעה לעדי שהיא לא התקבלה, אך החוקר שמינה רשם האגודות המליץ לתקן את פנקס החברים ולקבוע שעדי היא חברה בקיבוץ.

 

בדיון שהתקיים בפני רשם האגודות השיתופיות, עו"ד אורי זליגמן, טענה עדי, באמצעות עו"ד גל פלג, כי "הקיבוץ הוא מרכז חייה זה כעשרים שנה", וכי "יש להכיר בחברותה מכוח התנהגותו של הקיבוץ כלפיה והתנהגותה כלפי הקיבוץ במשך 11 שנים". הקיבוץ, מנגד, באמצעות עו"ד עומר כהן (משרד שלמה כהן ושות'), טען כי בשנת 1999 תיקן את תקנונו, וכי לפי התיקון נדרש רוב של שני שלישים מהמצביעים לשם קבלה לחברות. עוד נטען שתקנון הקיבוץ תוקן באופן שלא תחול אותה "תקנת חברות" ולכן עדי אינה יכולה לזכות במעמד של חברה, גם אם התנהגו אליה כך, כפי שהיא טוענת.

 

"מערכת ציפיות" של חבר

 

חדווה (שם בדוי), התקבלה למועמדות בקיבוץ נצר-סרני בשנת 1998, לאחר שהייתה שנתיים במעמד של "אשת חבר". היא קיימה את כל חובותיה כמועמדת, "לרבות העברת משכורתה האישית לקיבוץ", כפי שנכתב בהחלטת הרשם. לפי תקנון נצר-סרני, "תקופת המועמדות תהיה שנה אחת אלא אם הוארכה עד שנתיים לכל היותר". הקיבוץ לא החליט להאריך את התקופה. "ברבות הימים עלו חיי הזוגיות של חדווה עם בעלה, חבר הקיבוץ, על שרטון", והבאת שאלת חברותה להצבעה נדחתה ולא הגיעה לדיון.

 

באמצעות עו"ד רן ליבנה פנתה חדווה לרשם האגודות השיתופיות, בבקשה לקבוע שהיא חברה בקיבוץ. לטענתה, היא מועמדת יותר משבע שנים, והקיבוץ מפר את התקנון שלו בכך שאינו מעלה את שאלת חברותה להצבעה, בעיקר מהטעם ש"רשויות הקיבוץ החליטו לעצור תהליך קליטת חברים חדשים". הקיבוץ, באמצעות עו"ד עומר כהן, טען כי הוא לא נהג בחדווה כחברה, "אלא כמועמדת", וציין שבתקנונו קיימת הוראה מפורשת, לפיה קבלה לחברות נעשית רק דרך הצבעה באסיפה, "אפילו נהגו באותו אדם כחבר קיבוץ".

 

עו"ד טל בראון, עוזר רשם האגודות, מצא כי משך כל התקופה, חדווה "קיבלה תקציב ככל חבר אחר, שילמה את מסיה לקיבוץ, העבירה לקיבוץ את משכורתה כעובדת חוץ" ואף שיפצה את ביתה במאות אלפי ש"ח, מחשבונה הפרטי. מכאן, לדבריו, שהקיבוץ נהג בה "כחברה לכל דבר ועניין", ואף רשם כך בדיווחיו למס הכנסה. עוד קבע עו"ד בראון, כי התנהגות הקיבוץ "ביססה מערכת ציפיות" בין הצדדים ודרך חיים לפי עקרונות הקיבוץ, עד שחדווה "נחשפה למעשי התנקמות ויריבות אישית המאפיינים קהילה סגורה", כשהתעוררו קשיים "בחיי הזוגיות עם בעלה, שהוא חבר קיבוץ".

 

עוזר הרשם דן בסוגיה אם יכול הקיבוץ לטעון, מחד, שלפי התקנון לא ניתן להתקבל לקיבוץ אלא בדרך של הצבעה באסיפה, ומאידך להפר את הוראות התקנון לגבי משך תקופת המועמדות והבאת חדווה להצבעה באסיפה מיד בתום תקופת המועמדות. לדעת עו"ד בראון, "התקנון המתוקן" אינו יכול לשמש מגן לקיבוץ, "במצבים בהם הקיבוץ, ביודעין ובמכוון, עוצר את תהליך הקבלה לחברות באופן חד-צדדי לתקופה כה ארוכה, תוך שהוא שולל מן המועמד לחברות את זכויותיו... מאחר שדין התקנון כדין חוזה בין החבר לקיבוץ, הוא מחיל על הקיבוץ את עקרונות הצדק הטבעי, סבירות, תום לב, כללי השוויון ועקרון כבוד האדם". בראון קובע כי חדווה היא חברת הקיבוץ, שכן זה "נהג בחוסר תום לב ובאפליה פסולה כלפיה, בכך שעיכב במשך תקופה ארוכה את ההליכים לקבלתה כחברה והמשיך לדרוש כי תכניס את משכורתה מעבודות חוץ לקיבוץ ולעשות תורנויות".

 

לא חברים ב"תנובה"

 

זמירות ההפרטה הקרובה ב"תנובה" האיצו בשני קיבוצים, נווה-חריף וקדרים, לפנות לרשם האגודות השיתופיות כדי לכלול אותם בפנקס החברים של תנובה ולקבוע שהם חברים בה. אלה טענו, באמצעות עו"ד אסנת נווה, כי התקבלו לתנובה "על סמך התנהגות ונוהג". עו"ד טל בראון, עוזר רשם האגודות, דחה את בקשתם וקבע שהם לא ביקשו להצטרף כחברים לתנובה (שיוצגה על-ידי עו"ד עוזי מור) וכי שיווק תוצרתם החקלאית באמצעות תנובה היה לצורך רווח עסקי, ולא כדי להתקבל לחברות. הם לא הוזמנו לאסיפות ותנובה לא ראתה בהם חברים. במשך תקופה מסוימת אומנם נגבה מהם סכום "השתתפות בהון האגודה", אך התברר שהייתה זו טעות ברישום, שכן מי שאינו חבר שילם "עמלת שיווק" (לעומת חברים, שמהם נוכו סכומים בגין "השתתפות בהון האגודה"), ובכך לא די, פסק עוזר הרשם, "כדי ליצור מעמד של חברות מכוח התנהגות".



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים