עברנו את המצור, נעבור גם את זה

רותי כהן


יחיעם

בתוך המלחמה, במקלט המרכזי, ממשיכים ביחיעם בחזרות למופע חג ה-60 לקיבוץ. חוויה סוריאליסטית במציאות שבה ההיסטוריה מתעתעת

 

הכביש המתפתל בין געתון, עין יעקב, מעונה ותרשיחא, בואך מעלות, הוא הכביש הקרוב ביותר לקיבוץ יחיעם ומי שעוצר עליו לרגע ומעיף מבט לכיוון הקיבוץ, זוכה לאחת מתמונות הנוף היפות ביותר בארץ - הקיבוץ כולו, טבול בתוך יער חורש, פרוש לרגלי המבצר הצלבני.

 

בימים אלו, למרות שאין מי שיעצור ויחשוב על הנוף, בין כל רעמי נפילות הקטיושות, בין האזעקות הנשמעות ללא הרף מכל יישובי הסביבה, בין מהדורות החדשות ותמונות החללים על גבי עמודי העיתונים, והניסיון לשמור על פאסון של 'הכל בסדר', ממשיכים ביחיעם להכין את חגיגות חג ה-60 לקיבוץ. הדי הסיפור ההיסטורי של 48' מהדהדים בתוך המקלט המרכזי בקיבוץ יחיעם בראשית אוגוסט 2006, בעת מלחמת לבנון השנייה.

 

את המופע המרכזי לחג הקיבוץ כתבה ומביימת איריס שביט, בת הקיבוץ, אשר חיה מזה כ-15 שנה בתל-אביב ועוסקת בתיאטרון על היבטיו השונים. לצורך העמדת ההצגה והחזרות הנדרשות, היא שוהה ביחיעם שלושה ימים בשבוע, מאז תחילת החופש הגדול. שביט, יש לציין, ממשיכה בכך היסטוריה מפוארת, שהתחיל אביה, בנימין גל ז"ל, המכונה בפי חברי המקום זמבו, שההצגות, המסיבות ו'הזמביאדות' שהעלה לרגלי המבצר ואפילו בתוכו, בימים שעוד לא היה פה חדר אוכל, מלווים את הקיבוץ מימיו הראשונים.

 

"משתתפים במופע עשרות חברים וילדים", היא מספרת, "מגיל 8 ועד 75. בין המשתתפים גם חיילים, בעיקר חיילות, שמופיעים לחזרות בימי החופשה שלהם וגם חברים שעזבו את הקיבוץ ובאים לחזרות. מהרגע שהתחילו ההפגזות, אמרתי לעצמי, ביחד עם הצוות המארגן את החג, אין אופציה, אין אופציה שלא נעשה פה את החג. החזרות בתוך המקלט בעצם פתרו לאנשים המון התלבטויות. הם אומרים, על הכיפאק, נבוא לחזרות, נרגיש בטוחים".

 

מי שנמצא, בא

 

העובדה שבתוך הקיבוץ עצמו לא נפלה עד כה אף קטיושה, מורידה כמובן את סף החרדות ויוצרת, באופן טבעי, שאננות מסוימת. ואף על פי כן, חברים רבים, בעיקר הורים לילדים, לא עומדים במתח המתמשך וזקוקים לשאיפת אוויר 'נורמלי ונטול רעשי פגזים', מדי פעם. "אף פעם לא נמצאים במקום כל המשתתפים בסצינה שעליה עובדים", אומרת שביט, "תמיד חלק נמצאים ב'אוורור'. אני לא מתרגשת מזה וגם החברים למדו לקבל את זה. זה לא מה שיעצור לנו את העבודה. מי שנמצא, בא לחזרה. יש חברה אחת, למשל, שלא רצתה להמשיך בחזרות. אמרה שמצב הרוח שלה ירוד מדי. בסדר. כשהיא תרגיש מוכנה, היא תצטרף.

 

"החזרות מתחילות משיחה על המצב, מפרקים קצת את המתח וממשיכים בחזרה. עד עכשיו, הפעמים היחידות שנאלצנו להיכנע למצב, היו כשהחלטנו לדחות נסיעה של חלק ממשתתפי ההצגה לקיבוץ אילון, לצורך ביצוע הקלטות הפלייבק, או כשמשתתפי סצינה מסוימת מגיעים לחזרה ופתאום ניתנת הוראה לרדת למקלט והוא מתמלא באנשים. אז אנחנו מחכים שכולם יחזרו לבתיהם וממשיכים בחזרה".

 

במהלך כל השיחה עם שביט, נשמעים ברקע פיצוצים בלתי פוסקים, די מחרישי אוזניים, יש לומר, קרובים מאוד, ובחדשות מדווחים על מטחים כבדים, הנורים לעבר הגליל המערבי.

 

החיים זה לא סרט

 

אברהם רוזנקיאר, במאי ההצגה ומנהל הקהילה, מוצא את עצמו מתפקד כמו בסרט. הוא מוביל שגרת חיים בתנאי חירום, עם עזרה עצומה מהמועצה, ועם גילויים של רצון טוב כמו אלה של עובדי הבית הסיעודי, למשל, שעוזרים גם בקייטרינג לחברי הקיבוץ שנסגר להם חדר האוכל.

 

"הפגיעה הכלכלית היא עצומה ואין עדיין אפשרות להעריך את השלכותיה העתידיות", הוא אומר. "החקלאות כולה מושבתת. התיירות מתה ואלפי ההזמנות שהיו לנו, בוטלו. העסקים הקטנים כמעט ולא פועלים ואפילו תהליך ההרשמה למוסדות החינוך נעצר ואין לדעת כיצד תיראה השנה הבאה. אבל אנחנו לא נשברים. עובדה, שעל אף שהסרט הזה קצת הזוי וסוריאליסטי, התחלנו ואנחנו ממשיכים, בהכנות לחג ה-60, מבלי לדעת אם נוכל לקיים אותו במועד שנקבע, אבל בידיעה שיש גם היום שלמחרת".

 

וכך, בתוך המציאות של מלחמת לבנון השנייה, מהדהדים ממש בתוך ההצגה הזיכרונות מאז. "פעם ראשונה שחוויתי, בתור בחור צעיר מאוד, את המושג 'תחת אש', הייתה בהתקפה הראשונה על יחיעם, עוד לפני המצור, שבמהלכה גם נפצעתי", מספר אליעזר עמיר, ממייסדי הקיבוץ. "זה היה מאוד לא נעים. ההתקפה השלישית הגדולה על הקיבוץ, הייתה אחרי המצור וכללה, לראשונה, ירי תותחים. אנחנו התחבאנו בתוך מערה במבצר ובמשך מספר שעות התפוצצו מסביבנו הפגזים במרחק של עשרות מטרים מאתנו. הייתי מבוהל ומפוחד, עד כדי היסטריה. עכשיו, כשאף קטיושה לא נפלה עדיין ממש בשטח הקיבוץ, אני מאוד רגוע. אשתי לוקחת את זה קשה יותר ולכן ירדתי אתה כמה פעמים למקלט. לפעמים זה מתקרב אלינו מאוד, אבל זה עדיין לא. ברור לי שבאופן תיאורטי, יש כל הסיכויים שזה ייפול פה ואני מתפלא על עצמי, על השקט שלי, אבל יש הרגשה שאם עד כה לא נפלה כאן אף קטיושה, יש לזה סיבה מעשית כלשהי".

 

גם את תחושת המצור, שהיא נחלתו של מי שלא ידע את המצור האמיתי ההוא, רואה אליעזר יותר כאי נוחות זמנית, מאשר כמצור באמת. "כל זמן שהאספקה בכלבו שוטפת, ניתן להשיג תרופות ואפילו לנסוע, גם אם בדרכים עוקפות, זה לא מצור", הוא אומר. "באשר להכנות לחג הקיבוץ, ודאי שצריך להמשיך בהן. גם אם בסופו של דבר הכל לשווא, זה ציון דרך".

 

זה רודף אחרי

 

שלא כמו אליעזר והדומים לו, יש גם רבים אחרים, שהפחד ותחושת הסכנה, מקשים עליהם מאוד.

 

בתחילת השבוע השני למלחמה, הרגישה הגר שיהן, מורה בתיכון ואימא לשלושה, חייל ושני בנים צעירים יותר, שהילדים מטפסים על הקירות משיעמום ושהחופש נמס להם בין הידיים, כהגדרתה.

 

וכן, גם המתח והפחד עשו את שלהם. היא התחילה לחפש עבורם קיבוץ מארח והגיעה לעין חרוד מאוחד. "אני הייתי אמורה להשתתף בהצגה לחג ה-60, אבל אני כמעט לא נמצאת בקיבוץ וגם אין לי ראש לזה, אז פרשתי". גם מוקי וינברגר, חבר הקיבוץ, שנשאר ביחיעם, לא מרגיש בטוח. "אני יורד מדי פעם למקלט", הוא מספר כשברקע נשמעות נפילות וקול האזעקה המופעלת באחד מיישובי הסביבה. "את הילדים אני לא מצליח לשכנע לבוא אתי. ביום חמישי, עברנו אשתי ואני, על הכביש בדרכנו חזרה ממעונה, ממש דקות ספורות לפני שנחתה שם הקטיושה שהרגה את שלושת הצעירים, בני הכפר. היינו בדרכנו לעכו לאסוף את הבת שלנו, כשמולנו באו מהירות ובצפירות, האמבולנסים עם הפצועים וההרוגים משם, לכיוון בית החולים בנהריה. מה אני אגיד לך, יש לי הרגשה שזה רודף אחרי. מאוד לא נעים. חרא של מצב".

 

יחיעם במצור

 

לפי תוכנית החלוקה של האו"ם, היה אמור הגליל המערבי ובתוכו קיבוץ יחיעם, להיות במדינה הערבית.

 

ביחיעם, כמו ביתר היישובים שמצפון לעכו, לא עמדו לוותר. החברים המועטים שהיו בנקודה התבצרו במבצר הצלבני ומשם צפו ובדקו את הסביבה. ברור היה כי ההתקפה על המקום היא רק עניין של זמן, כי זהו יישוב מבודד, אליו מובילה רק דרך אחת, המתפתלת בין כפרים ערביים. די לפוצץ גשר קטן אחד על הגעתון, כדי לנתק אותו.

 

בסוף פברואר 1948 החלו הערבים, כצעד טקטי, למנוע את תנועת היהודים בדרכים. כך החל המצור על יישובי הגליל המערבי והמלחמה על הדרכים ושיירות האספקה.

 

ב-27.3.48 יצאה לדרכה שיירת יחיעם, שכללה 6 כלי רכב משוריינים, תחמושת ואספקה ו-90 אנשים, רובם חיילים שנשלחו לסייע בנקודה הנצורה ומספר חברי הקיבוץ. על יד הכפר הערבי כברי הותקפה השיירה. 47 מאנשיה נהרגו. האחרים הצליחו לברוח, בדרכים שונות, חזרה לכיוון נהריה. המשוריין הראשון, הצליח לפרוץ את הדרך ליחיעם והגיע, כשבתוכו מפקד השיירה, ללא רוח חיים. מרגע זה נכנס הקיבוץ למצור מוחלט, אין יוצא ואין בא, כשהיישוב הנצור מופגז שוב ושוב, גם באמצעות תותחים, בעיקר על ידי כוחותיו של קאוגג'י, שישב בתרשיחא. סמוך לראש השנה, החל מבצע חירם, שמטרתו הייתה להסיג את קאוגג'י ואנשיו לכיוון גבול לבנון. ב-30.10.48 הסתיים המבצע, תרשיחא נכבשה, הגליל המערבי שוחרר וגם ביחיעם תמה המלחמה.







עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים