יוזמים לנו צמיחה

ארנון לפיד


לאחר "טסט-קייס" מוצלח במיוחד בקיבוץ רבדים, החלה חברת "שבע יזמות" להצמיח דמוגרפית קיבוצים נוספים * הם מקימים "גרעינים" וסוגרים את כל הפרטים מול "החברים החדשים" ומול הקיבוץ (שלא נדרש לשלם!) * כולל המיון, המימון, הבנייה, הצד המשפטי וכל השאר * תראו מה קורה בבית-השיטה, בגשר, בכפר-רופין ובמשמר-הנגב * וקבלו את בשורת הקליטה החדשה

 

הסיפור הזה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, והזוי מכדי שיתפתח לכלל מעשה ותוצאות. פרק הפתיחה המבטיח כבר סופר כאן בעבר, וזכה, מן הסתם, לאותה התייחסות מחויכת-אוהדת, השמורה לשכמותו. עכשיו, כשהסיפור הגיע אל סופו הטוב, המפתיע, התכליתי בעליל - מן הראוי לשוב ולספר אותו, וגם להסיק כמה מסקנות (למשל: שיש ציבור פוטנציאלי, ואפילו איכותי, לקליטה בקיבוצים) ולהפיק כמה לקחים (כמו: ה"הרחבה" אינה הפתרון הטוב ביותר למבקשי הגידול הדמוגרפי). ראשיתו באחד, דובי גניש (36), שיחד עם משפחתו הצרה (אישה+3) ומשפחתו המורחבת (אחות עם שני ילדים, חמות ועוד) ניהל את "מרכז שבע לאומנויות הריפוי" ביפו, אבל חלם להעתיקו - אותו ואת משפחתו - לקהילה כפרית, הרחק מ"מירוץ העכברים" העירוני.

 

אחרי חצי שנה של סיורים וביקורים במצפים שונים ברחבי הארץ, הגיע דובי ליואל מרשק (שוב מרשק...) ויצא ממנו עם רשימה של 12 קיבוצים המשוועים לקליטה ולצמיחה דמוגרפית. כשהגיע לניתאי קרן, מזכיר רבדים, "נוצר חיבור מדהים".

 

הקיבוץ נפתח אליהם עסקית, קודם כול. אחרי ששיפצו במאות אלפי ש"ח בית ילדים ישן שהוקצה להם לעסק המשפחתי - מרכז טיפולים ואירועים - החליטו הגנישים שזהו, זה המקום שהם רוצים להצטרף אליו. אבל הייתה בעיה. דובי: "באתי ואמרתי שכבעל משפחה, לא אוכל להתגורר בדירת 60 מ"ר סטנדרטית. אמרו לי, מצטערים, זה מה יש כרגע. בעתיד, כשנבנה את ההרחבה המתוכננת, תבנה לך בית כרצונך. לא בא לי להמתין עד שזה יקרה, אם זה יקרה, וכבר חשבתי לעבור לאיזה מושב סמוך, אלא שאז התחיל הקיבוץ ביזמות של אירוח, ויום אחד ראיתי, מונחים בחצר, עשרה צימרים קטנים. חזרתי למזכיר ואמרתי: 'אם אין בעיה מבחינת התב"ע, למה שלא אביא לכאן בית מגורים עבורי, מבנייה מתועשת? אמרו, אין בעיה, אבל זה מחייב אותך לחברות בקיבוץ. שאלתי: מה זה אומר? הסבירו לי שהשינויים וההפרטה יצרו מצב חדש. הסברתי שמה שחשוב לי זה להיות חלק מקהילה, להיות עצמאי כלכלית, ושאוכל לפדות את השקעתי בבוא היום. זה הכול. התנאים התקבלו, שכרנו את הקרקע לשמונה שנים, הבאתי בית מתועש, ואחרי שלושה חודשים העמדתי בית יפה, 96 מ"ר, עם גג שטוח, כדי שלא לנקר עיניים, ועם דשא מסביב".

 

וכשהיו לו, לגניש, עסק יפה ובית יפה לצדו, בקיבוץ, הוא רצה יותר: "בבוקר הראשון, כשלקחתי את הילדים לגן, הופתעתי לגלות שמתוך כל הילדים במערכת החינוך המפוארת, רק שישה הם ילדי קיבוץ. כל האחרים מגיעים מיישובי הסביבה. התברר גם, שבכל הקיבוץ יש בסך הכול ארבע-חמש משפחות משכבת הגיל שלנו. הגיל הממוצע של החברים הוא 60 ומעלה, והצעירים, הם מסתובבים בעולם, ו'אולי' יחזרו פעם. הבנתי שמשהו חסר לי. הרי באתי לקיבוץ בשביל הקהילה, החברה, חינוך הילדים. זה מה שחשוב לי. הלכתי למזכירות וזרקתי הצעה: תנו לי להביא לקיבוץ עוד 15 משפחות צעירות, כל אחת עם שניים-שלושה ילדים, באותם תנאים שאנחנו הגענו, וכל הקיבוץ ישתנה. אמרו לי: אתה משוגע".

 

רשת של מתעניינים

 

הוא לא משוגע, כנראה, אבל ודאי פנטזיונר, ועקשן. וכיוון שמעולם לא הכיר קיבוץ - כולו מרעננה - וגם שום ניסיון עסקי לא היה לו (אגב, גם היום אין לו כרטיס ביקור, או תיק ניירות, או אתר אינטרנטי), החליט גניש להקים חברה בע"מ, "שבע יזמות" קרא לה, שמטרתה - תשמעו, תשמעו - להביא משפחות צעירות לקיבוצים! כשהציע שותפות לזהר תורן, אותו הכיר מקשרים עסקיים בעבר, לא ידע זה איך לאכול את ההצעה המשונה. מה לו, לזהר, ירושלמי במקור (36), מנהל הפקות ואירועים, נשוי בשנית עם שתי בנות, המתגורר בירקונה - ולקיבוץ? "מה שאהבתי ברעיון", מגלה תורן, "זה לא בהכרח הקיבוץ, אלא הקמת עסק משלנו. חשבתי - נמשיך להתפרנס מהפקות, אבל שיהיה בזה עוד משהו, משהו שכולם מרוויחים ממנו. פתאום הרעיון של הקיבוץ נראה לי דבר כזה - ווין-ווין. וברגע שנשאבתי לעניין עזבנו את כל שאר הדברים, והתרכזנו בו".

 

ש: גם אתה מתכוון להצטרף לקיבוץ, או תמשיך להיות יזם בלבד?

זהר תורן: "בסופו של תהליך, אין לי ספק שאצטרף לקיבוץ".

 

בשנת 2004 הביאה "שבע יזמות" הצעה מגובשת למזכירות רבדים. גניש: "כולם הסבירו לנו למה אין לנו סיכוי להצליח, מה שחשף בפנינו תופעה מעניינת, שאפשר להבין אותה: חברי הקיבוץ, אחרי כל התלאות והמצוקות שעברו, כבר לא מודעים לגן-העדן שהם חיים בו. הם באים מנקודת מוצא של מחסור, עם חששות ופחדים קמאיים. אנחנו, כאינדיבידואלים, באים מנקודת מוצא של שפע - לא במובן של עושר חומרי, אלא כתפיסת עולם. ועוד דבר גילינו: שעירונים וקיבוצניקים לא מדברים באותה שפה. הם זקוקים למתרגם, למגשר. עמדה לפנינו משימה: לקחת את השאיפה הבסיסית של קהילה מזדקנת לצמוח דמוגרפית, לסלק ממנה את כל הספקות והפחדים, ולתפור עסקה שתהיה מקובלת עליה".

 

ש: אבל זה בדיוק מה שאמורות לעשות ההרחבות הקהילתיות.

דובי גניש: "עזוב. ההרחבה לא נותנת צמיחה דמוגרפית, היא כרוכה בכל כך הרבה גורמים, הקיבוץ פסיבי לגמרי בסיפור, ובסופו של דבר הוא נבלע על-ידי ההרחבה. אנחנו אמרנו לחברים: בואו ננצל את ההון הסמוי שלכם - הקהילה ואיכות החיים הכפרית, מצד אחד, ואת עתודות השטח ואחוזי הבנייה שלכם, מצד שני - לטובת צמיחה דמוגרפית. וכיוון שאין לנו שום מושג בחוקי נדל"ן, בניהול חשבונות, בייעוץ ארגוני, התחלנו לגייס לעזרתנו 'נבחרת חלומות' של מומחים. חיפשנו את העו"ד המושלם, ואחרי שכמה עורכי-דין אמרו לנו שחבל על הזמן, כי אין לנו שום סיכוי לקבל היתרים - ואנחנו יצאנו מהם מחויכים, כי ידענו שנצליח - הגענו לעו"ד יוחנן ויינר, לשעבר מדגניה א', כיום במשרד 'בלטר-גוט-אלוני', שהוא איש חזון אמיתי. הוא נדלק. הספיקה לו חצי שעת שיחה אתנו כדי לומר: 'אני אתכם'".

 

באותה דרך גייסו רואה-חשבון, אדריכל, יועץ קהילתי - "כולם שותפים לדרך". כשהייתה העסקה תפורה לכל פרטיה - הדיור והזכויות בו ובקרקע, ההשתייכות החברתית - היה ל"שבע" עם מה לבוא לקיבוץ ולמצטרפים. דובי: "כיוון שלרשות המצטרפים לא עומדת משכנתה, וגם לא רצינו להפוך את הקיבוץ לאתר בנייה לתקופה ארוכה, הפתרון שנמצא הוא בנייה מתועשת ויבילה. היא זולה ב-30% מבנייה רגילה, ואורכת שלושה חודשים בלבד. ואז העסק התחיל להתגלגל מעצמו. פתאום התדפקו על דלתי הורים של ילדי הגן, וביקשו פרטים. אמרנו להם, תאספו אנשים, תכנסו חוג בית ונסביר לכם הכול. בלי שהתאמצנו יותר מדי נפרשה רשת של מתעניינים, קיימנו עשרה חוגי בית בחודש, נחשפנו למאתיים איש בערך, ותוך זמן קצר נמכרו כל 15 הדירות שעליהן סוכם עם הקיבוץ. למען האמת, המשפחות חתמו עוד לפני שנסגרה העסקה עם הקיבוץ, ומבלי לדעת את המחיר המדויק, שברבדים עמד על 73 אלף דולר".

 

דשא הומה חוגגים

 

על ארבעה עקרונות מבוססת העסקה שמציעה "שבע-יזמות" למשתכן: עצמאות כלכלית מוחלטת; זכות לפדיון ההשקעה בנכס; הפרדה בין נכסי הקיבוץ וחובותיו הכספיים לבין המשתכן; במקרה של שיוך דיור, המשבצת עליה מונח הבית תשויך למשתכן בלבד, בכפוף להחלטות המינהל והשמאים. "ירדנו עד למיקרו", מעיר דובי, "כולל: האם ישלמו המשתכנים על החלפת ספרים בספרייה, והאם מותר להביא אורחים לבריכת השחייה".

 

ש: הפרויקט לא פוגע בזכויותיהם ובעתידם של הבנים, שירצו לחזור?

"זה, אכן, היה אחד הטיעונים שהעלו החברים. אמרנו להם: לא רק שלא יפגע וירתיע, אלא יעודד וישמש קטליזאטור לחזרת הבנים. אנחנו לא הולכים להציף את הקיבוץ במאה או בחמישים משפחות חדשות. אנחנו מביאים מספר כזה, שיטביע את חותמו ויהווה טריגר. כל אותם בנים שיושבים היום על הגדר, והיו ברבדים כמאה כאלה, סוף-סוף יעיזו לקפוץ ממנה ולהצטרף. ועובדה: השנה חזרו לקיבוץ כעשרים בנים עם משפחותיהם. עכשיו כבר יש ברבדים כארבעים משפחות בגילנו, עם יותר משבעים ילדים. כמעט כל המצטרפים משולבים בפעילות, חברים בכל הוועדות. השנה לראשונה היו בחג השבועות מאות חוגגים, הורים וילדים, על הדשא".

 

ש: מה לכם, כחברה יזמית, יוצא מכל זה?

"אנחנו פועלים לטובת הקהילה, וגם גוזרים קופון כחברה מנהלת. בסופו של דבר, מישהו צריך לתפור את כל הפרטים - משלב החזון, דרך ההתנהלות מול הקיבוץ, הכנת המועמדים, האחריות על התיאום, פיזית בשטח, והעניינים המשפטיים, ועד קבלת טופס-4 - אישור סיום בנייה. לקיבוץ מספיק קשה להגיד 'כן'. הוא לא נדרש לשלם אגורה, ולא להיות מעורב בתהליך. אנחנו לוקחים הכול עלינו".

 

ש: מיהם המשתכנים, ואיך נעשה המיון?

"אופי הפרויקט כשלעצמו הוא מסננת יעילה ביותר. לא כל אחד מתאים לו. המשתכן הוא מי שיכול לשלם 100 אלף דולר תמורת תשתיות ופיתוח, בית בבנייה מתועשת - בו הוא במעמד "בר-רשות" - והניהול. מדובר בזוגות בגילאי 40-30, עם ילדים, שסיימו לשלם את המשכנתה ויכולים למכור את הדירה ועוד לצאת בעודף. רבים מהם, אגב, חברי קיבוצים בעבר, שמימשו את עצמם בעיר, הגיעו להישגים, ורוצים לחזור למסגרת הקיבוצית, לאו דווקא לקיבוצים שלהם. כאן מוצע להם בית בכפר - ולא איזה קוטג' טורי בתל-מונד, או, להבדיל, דירת ארבעה חדרים עם מרפסת שמש ומחסן - החלום הישראלי המצוי. הפרויקט מתאים לאנשים שרוצים לצאת מה'מטריקס', מהמציאות המתסכלת של ריצה אינסופית אחרי פרנסה, של יום עבודה מטורף, ואחריו הסעת הילדים לחוגים ולבילויים. אנחנו לא אומרים למועמדים: זו אופציה זולה. אנחנו אומרים: תשנו את החיים שלכם, תתקדמו. תתפתחו. תיהנו מהחיים. בחיים נחוצה תנועה, ואם אדם אינו יודע איך להגיע אליה בעצמו, נחוץ מישהו מבחוץ שיעזור לו".

 

"יש כאן מצב על גבול האבסורד", מתפלסף דובי ברכות, "מדובר בשתי יישויות, שלכל אחת החלום שלה: מזה הקיבוץ, שחולם על צמיחה דמוגרפית והצערת האוכלוסייה, כי לא לגדול זה לחדול, ומזה זוגות צעירים ומוכשרים, מצליחנים, שלמרות שהם מרוויחים טוב, לא יכולים להשיג את איכות החיים שהם ראויים לה. כאן הם מחליפים דיסקט. הם מתרכזים בעיקר, מאטים הילוך, נעשים יותר צנועים, כבר לא זקוקים לטירה מנקרת עיניים ודי להם בבית נחמד, עד 160 מ"ר - זה המקסימום שמאפשרים - כי הסביבה עושה את שלה".

 

סגנון חדש בצמיחה

 

היום, מעידים על עצמם דובי וזהר, הם התבגרו מאוד. "רבדים היה הטסט-קייס. שם ירינו על עיוור, השקענו את כל מה שהיה ולא היה לנו, וההצלחה מלאה, הרבה בזכות חברי רבדים הנפלאים, ובזכות המשתכנים, שהאמינו בחזון והעזו ללכת בדרך חדשה, שלא הייתה נטולת מכשולים. במהלך שלוש השנים נעשינו חכמים ויעילים יותר. היום אנחנו מתעקשים לבוא עם הפרטים למשתכנים רק אחרי שנמצא בידינו התיק כולו, בשלמותו". לאחרונה החלו להקים "גרעינים" ברחבי הארץ, ועם ארבעה קיבוצים נוספים - כפר-רופין, גשר, משמר-הנגב ובית-השיטה - כבר "סגרו" עסקה, והם מצויים בשלב השיווק. באלה מן הקיבוצים שקיימת בהם הרחבה, מדובר על קבלה לאגודה השיתופית, ולא לחברות בקיבוץ, אבל בשתי הדרכים נשמרים ארבעת העקרונות שצוינו לעיל. "יצרנו תקדים", אומר זהר, "הצבנו עובדה: שמותר לקיבוץ, וזו זכותו וחובתו, להגדיל את אוכלוסייתו בכל דרך, כל עוד לא מדובר במטרה כלכלית".

 

"ויצרנו גם ז'אנר חדש בחברות הבנייה המתועשות", מוסיף דובי, "לראשונה הן מתבקשות להקים בתים תפורים על-פי מידה, בהתאם לרצון הלקוח".

 

אבל כל אלה הם לא-כלום, מתבקש לומר, לעומת הבשורה שהם מביאים לקיבוצים, ולמגזר שלם בחברה הישראלית.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים