מה נשמע? תפוחי-אדמה!

אריק בשן


13 קיבוצים שותפים ב"גן הירק הלאומי" השוכן ב"חבל מעון" שבנגב * והם מתמודדים ביחד(!) גם עם שאלות חקלאיות וגם עם בעיות הביטחון

 

בקצה שדה השלף, תחת עצי אקליפטוס מצלים, נטועים אוהלי היחידה הצבאית. בשטחים המישוריים הנמתחים מכאן מערבה - שדרות המשוריינים ממתינים לפקודת קרב. גם הבוקר נפל קסאם בנחל-עוז, וגם בשדרות כבר העיר "הבום" את ילדי עיירת הספר. אזור טרור ללא הפסקה, גם כשמרב הכוח הצבאי, העוצמה האזרחית והעין התקשורתית מופנים בימים אלה צפונה. למרות המערכה הצבאית שאינה פוסקת בחודשים האחרונים, בדרך דרומה שוזפת העין שדות מעובדים המשתרעים עד קצה האופק. כאן, בגן הירק הלאומי, עובדים כל הזמן, בכל עונות השנה, וגם התוצאות, ברוך השם, איכותיות ובשפע.

 

ברוך בואך ל"חבל מעון". ממעוף הציפור תזהה כאן שטח מעובד המשתרע על כ-250 אלף דונם קרקע שלחין ועוד עשרות אלפי דונם של קרקע בעל. למרות החום המצמית, והקרקע החולית-מדברית, יש כאן הרבה "כתמים ירוקים" וחקלאות אינטנסיבית, עדות ליכולות בלתי מוגבלות של ענף כלכלי שלא זוכה בדרך כלל להארה רבה מדי. סך התוצרת בשטחי חבל מעון מגיע ל-160 אלף טון ירקות שורש, המשווקים תחת המותג הציורי "הדוד משה", עם מחזור פעילות של כרבע מיליארד ש"ח. בעיקר תפוחי אדמה, שתופסים כ-85% מנפח הפעילות האזורית ושיעורם היחסי בסך גידול זה בישראל כולה הוא כ-20%. אם נוסיף לכך את שטחי האזורים השכנים - כ-70% מכלל גידול ירק השורש הפופולארי הזה, מקורו בנגב. גם גידול הגזר במעון אינו קוטל קנים. כבר בשנה הבאה הוא צפוי להגיע להיקף של 30 אלף טון (כ-30% מסך הגידול בישראל). 8,000 טון, בקירוב, מהכתום-כתום הזה - מיועדים ליצוא, זינוק של 212% (!) ביחס לעונה הקודמת ("רק" 2,480 טון). זוהי חקלאות מוטת יצוא, באמצעות "אגרקסקו" (שחלקם היחסי של יישובי חבל מעון בפעילותה מגיע ל-20% בעיקר למדינות במערב אירופה ובמזרחה. השנה ייצאו מכאן כ-80 אלף טון ירקות שורש: תפוחי אדמה וגזר כבר אמרנו, וגם צנונית (6,000 טון, 80% מהם ליצוא), ארטישוק ירושלמי ופרסניה (גזר לבן) - כל זאת עוד לפני שהזכרנו יצוא "שולי" של 500 טון בוטנים וגם חלק נכבד מ-14 אלף טון הדרים לסוגיהם ("הדרי מעון"), הנקטפים כאן משטח כולל של 4,000 דונם.

 

חקלאות חושבת "שיתופית"

 

בחודש הבא יחגוג המפעל החקלאי השיתופי המיוחד הזה יובל שנים. 13 קיבוצים מאוגדים במפעלי "יישובי חבל מעון" (יח"מ): בארי ורעים, כיסופים ועין- השלושה, נירים, ניר-עוז, מגן, גבולות וצאלים. וגם ניר-יצחק, כרם-שלום, והקיבוצים "פליטי סיני" בתחילת שנות השמונים - חולית וסופה. קיבוץ נוסף, אורים, הנמצא בגבולות החבל, העדיף להשתייך דווקא למפעלי "אבשלום" של המועצה השכנה. החקלאות המאוגדת הזו היא, מסתבר, בסיס ההכנסה העיקרי של מרבית קיבוצי החבל, למעט, אולי, "התעשייתיים" שביניהם, כמו בארי, ניר-יצחק ומגן.

 

הגדרת "חבל מעון" מעניינת בפני עצמה. מבחינה גיאוגרפית מדובר בכלל ב"חבל הבשור", אלא שלאזור קראו בעבר "חבל מעון". כך היה גם שמה של המועצה האזורית דאז. אלא שלימים, לאחר פטירת ראש ממשלת ישראל לוי אשכול, שונה שם המועצה לזכרו - ל"אשכול". קיבוצי החבל המאוגדים במפעלים המשיכו לדבוק בשם "מעון" ובעבודת האדמה, למרות כל הסיכונים להיכנס לתחום כזה באזור צמא למים, עם חולות נודדים.

 

תוצאות יח"מ, על בסיס אותם נתוני הפתיחה, מעידות כנראה על העקשנות, ואפילו "ציונות" אינה מילה גסה בנסיבות כאלה. אחרי הכול, מדובר באזור הנמצא על גבול המדבר. רמת המשקעים השנתית הממוצעת היא בין 100 ל-300 מ"מ. נקודת המפנה הייתה בשנות החמישים, עם מפעל "המוביל הארצי". כשהיו מים, נמצאו גם גידולים שהותאמו לשטח, ועם השנים התפתחה כאן חקלאות מפוארת, קיבוצית ומושבית. אגב, התרבות החקלאית שונה בכל מגזר: המושבניקים בחרו בגידול ירקות, בעיקר בחממות ובבתי צמיחה, והתארגנו שיווקית בנפרד ובצורה שונה. הקיבוצניקים פעלו בעיקר בשטחים הפתוחים, עם חקלאות שחייבה מים באיכות ובכמות, ובמיומנות שרכשו בהפיכת המדבר למשטח פורה.

 

"מפעלי יח"מ החלו את דרכם כמחלקה עם שופל", מחייך צבי ("השי") רובין, מנכ"ל המפעלים הוותיק. "רק בסוף שנות החמישים הוצב כאן, ממש באתר בו אנחנו פועלים כיום, מערך ראשון למיון תפוחי-אדמה". השי (62), חבר קיבוץ ניר-עוז כבר למעלה מארבעים שנה, מלווה את יח"מ, כך או אחרת, לאורך כל שנותיו כבוגר. הוא היה בתמונה כאשר כיהן כמרכז משק וכמזכיר בקיבוצו; לקח אתנחתה כדי להקים את התארגנות הלול האזורית סביב משחטת "עוף קור", ובין השנים 1990-1985 כיהן, קדנציה ראשונה, כמנכ"ל המפעל האזורי. אחרי תום גיוסו לתנועה - שם שימש כמנהל המחלקה הכלכלית של הקיבוץ-הארצי - כמובן הוא שוב כאן, ביח"מ. מאז שנת 1999 הספיק "לתפור" עוד שתי קדנציות והשלישית בדרך. בין לבין, החקלאי הוותיק עודנו מחזיק יד על דופק התנועה, ממלא תפקיד מרכזי ורגיש במיוחד בימים אלה, של יו"ר מועצת "תנובה", ואם לא די בכך הוא גם חבר בהנהלת קא"ל, חברת מטענים בהטסה של "ניר-שיתופי", הנמצאת בימים אלה בצומת דרכים חשוב (ראו מסגרת).

 

"המטרה של יח"מ הייתה ונותרה - השארת התרומה של אמצעי הייצור שבמחסור במשקים", מגדיר השי רובין, "אמצעי הייצור הגדול ביותר שבמחסור הוא הגורם האנושי. דור ההמשך הקיבוצי שמוצא את עצמו בחקלאות - אינו מספיק", הוא קובע, "בעוד שהחקלאות המושבית קמה ונופלת על פועלים זרים, אצלנו, בינתיים, עיקר הפעילות מתבצע בעבודה עצמית".

 

רובין אומנם מודה בעובדה שפועלים זרים נמצאים גם בשדות הקיבוציים; שקיבוצי הארגון מעסיקים במב"חים, עבודה קבלנית ומעט בדואים, וכי בעבר, עד האינתיפאדה הראשונה, היו כאן גם "פלישתים", בשפתו. אבל הוא יוצא מגדרו להפחית בערך הדינאמיקה הזאת. מה שחשוב, מבחינתו, הוא כי "רוב היישובים הקשורים למפעלים הם עדיין שיתופיים וחושבים שיתופית".

 

ש: והמערכת המשותפת, אתה משוכנע, מוכיחה את עצמה על ציר הזמן?

השי רובין: "אי אפשר להתכחש לעובדה שהיו עליות ומורדות, אבל יתרון הגודל היחסי אפשר לנו להקים מו"פ משותף, לרכז הדרכה חקלאית, מערכות מיון, בירור, אריזה, שיווק וגיוס הון חוזר - הכול במבנה ארגוני משותף. המערכת הזאת שרדה את כל המשברים בעבר, והגרפים מראים לאורך השנים עלייה דרמטית בפעילות".

 

ש: מהו, בעצם, ההבדל בין מפעל כמו שלכם לתאגידי ענק כמו "גרנות" ו"מילואות"?

"המערכת שלנו נזהרה שלא להיכנס למשברים שמאפיינים מערכות אזוריות גדולות. כאן לא תמצא מפעלים לעיבוד מזון. אנחנו עוסקים אך ורק בטיפול ראשוני בתוצרת. לכן המערכת שרדה בשלמות את כל המשברים, החל מהמשבר הכלל-קיבוצי וצפונה. לא התפתינו להיכנס להפרטות ולייחוס הון, כמו שתמצא, למשל, במילואות ובגרנות. הודות לתבונה הזאת נותרנו אזור קואופרטיבי מלא, אולי מהאחרונים בישראל. היישובים משתפים פעולה באופן מלא עם החלטות הנהלת יח"מ. יש כאן שותפות יפה בין קיבוצים חזקים ועשירים לכאלה שניתן להגדיר אותם כיישובים חלשים. זה מצב לא-פשוט, אבל בעובדה - דרישות כאלה לא עלו כאן מעולם. למרות הערכים המשתנים ו'התרבות החדשה' במחוזותינו - השותפות שלנו מוכיחה את עצמה כדרך הכלכלית הטובה ביותר לקיומה של חקלאות תחרותית, שמאפשרת לחבריה להתפרנס ממנה יותר מאשר בכבוד".

 

טרקטורים ממוגנים בשדות הנגב

 

כאילו לא די בצרות שמביאים הטבע וטבע האדם - המייחד והמאחד הנוסף של מפעלי יח"מ הוא מיקום מרבית יישוביהם במה שמכונה "עוטף-עזה". יישובים אלה עדיין ממתינים להחלטת ממשלה להכיר בהם כ"קו עימות", על כל השלכותיה הביטחוניות והכלכליות. חלק משטחי יח"מ משתרעים ממש עד לתוואי הביטחון של ציר "הוברס א'" ועכשיו גם "הוברס ב'", שהקמתו חייבה הפקעת מאות דונמים מכל קיבוץ. בכלל, בעיות ביטחון אינן חדשות ליישובי החבל. הן היו כאן, אומר השי, מאז ומעולם. שנים של עימות בלתי-פוסק עם חדירת קבוצות פדאיונים, שנים של פעילות איבה. הקסאמים, הוא אומר, הם רק פרק אחד בסאגה שמתמשכת מאז ראשית המפעל ההתיישבותי החקלאי באזור. "בקיבוצים מנסים לתפקד למרות המצב המתוח, והממלכה בינתיים לא קיימה את רוב הבטחותיה לקיבוצים עצמם", מבקר השי. "רק חלק מהטרקטורים ממוגנים. כל יציאה לשדה מבוצעת בתיאום עם גורמי הביטחון. מקבלים הנחיות שמקשות על העבודה, כמו איסור של ריסוס מהאוויר, ועוד. זה לא פוגע במוטיבציה, אבל בהחלט מפריע לסדר היום של הייצור החקלאי".

 

השי בסוד העניינים

 

לאן "טסה" ק.א.ל * איך ממזגים את נכסי התנועות הקיבוציות * ומה יהיה עם המאבקים בתנובה * השי רובין משחרר (קצת) מידע

 

השי רובין, חבר הנהלת ק.א.ל, חברת הובלות בהטסה של "ניר שיתופי", מכיר, כנראה, היטב את ההסדר המסתמן בין התנועות - הקיבוצית והמושבית - לפיו תירכש ק.א.ל על-ידי המושבים. מסיבות השמורות עמו הוא אינו מעוניין להתייחס לכך. "אני לא ממש מעורב, רק שומע, ולכן אשמור את עמדתי לעצמי", מתחמק השי מהבעת דעה. מן הסתם יש לו גם עמדה בעניין מיזוג נכסי התנועות, אבל השי מודע היטב לכך שהנושא נמצא במחלוקת בקיבוץ-הארצי, ובורר את דבריו בזהירות: "אני יושב על הטריבונה. נכון שאני חבר בהנהלת 'חבצלת', עוקב אחרי המהלך וסבור שאם רוצים מיזוג ייתכן שאין מנוס מלממשו - ובלבד שהגופים התנועתיים, תנועות הנוער והסמינרים לא יימוגו בהזדמנות זו".

 

אבל התפקיד הציבורי שמחייב את השי מעבר לתכנון הוא תפקידו כיו"ר מועצת תנובה בימים הקשים שלפני ההפרטה: "אין לי ברירה, אני משקיע המון זמן בעניין ורואה בכך שליחות תנועתית בהתנדבות", הוא כמעט מתנצל. את יחסיו עם המנכ"ל, אריק רייכמן, הוא מגדיר כמצוינים: "בדרך כלל אני בראש אחד אתו. למרות מחלוקות פה ושם, יש אמון הדדי מושלם והכול מתברר בידידות". השי, כמו חייל נאמן, מסכים עם עמדת הבוס, שבעיות החברה מקורן בעיקר מבית. "החשש שלי, כאדם המלווה את הנושא כמה שנים, הוא שמלחמות היהודים רק יכרסמו וישחקו את ערך החברה עבור כל הבעלים וכל האגודות, עבור כל ההתיישבות העובדת", הוא אומר. "אני רואה בכך לא פחות מאשר סינדרום של הרס עצמי שמדגים את אובדן הערכים, וחושש שהתרחשות פנימית כזו עלולה לשבש את העבודה השוטפת של החברה".

 

ש: ומתי תגיע שעת ההפרטה המובטחת?

השי רובין: "בימים אלה יש הסכמה על זהות יו"ר ועדת ההיגוי - לא אומר במי מדובר - של 'ועדת ה-18' - תשעה נציגים לכל תנועה - שצריכה לעסוק בשתי הסוגיות המרכזיות: רמת הסחירות של האחזקות ומערכת היחסים בין תנובה לבין יצרני החלב לאחר ההפרטה. ועדת ההיגוי תנסה להגיע להסכמה ולקבוע תאריך לוועידה, שיאושר בהנהלת תנובה. רצינו לקיים את הוועידה כבר השנה, אבל אין סיכוי לכך כשיש מיעוט חוסם של 25%. עדיף להמתין ולהגיע לרוב מוחלט, ואני מאמין שנגיע לכך".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים