יחפים על הקיר - תמונת הקיר "נוער בקיבוץ" של יוחנן סימון הובאה מברזיל לגן שמואל

יחפים על הקיר

תמר רז


יעקב אדוט

"נוער בקיבוץ", ציור קיר ענק של יוחנן סימון, ניצל מהריסה בברזיל * ושובץ בחדר האוכל של גן-שמואל לאחר מבצע "עלייה" מורכב

 

עם משב של נוסטלגיה, יכולנו לקרוא לסיפור הזה "יוחנן שב לקיבוץ". יוחנן הוא הצייר יוחנן סימון, שהיה במשך 17 שנה חבר גן-שמואל ונחשב בשעתו הצייר הקיבוצי בהא הידיעה. עכשיו הוא חזר, אומנם לא בגופו, שכבר איננו אתנו מאז 1976, אבל בפרי רוחו ומכחולו: ציור קיר ענק בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, המשקף את ההווי ותחומי החיים של בני הנוער בקיבוץ, ואשר עשה את כל הדרך לכאן מסאו-פאולו, ברזיל.

 

אבל נתחיל מהסוף. בטקס צנוע אך מרגש, מול אולם מלא חברים ומוזמנים, נחנך בשבת בגן-שמואל הציור הענק (4.50 על 2.80 מטר), שהוצמד לקיר בכניסה לחדר האוכל. בלי שום "נחשף" ו"הוסר הלוט", סתם בגזירת סרט פלסטיק כחול במספרי צוות הרסטוראטורים (משחזרים) הברזילאי בראשות ג'וליו מוראייס, שעבד על שחזורו והבאתו לקיבוץ. מלבד הקלישאה הבלתי-נמנעת על תותחים ומוזות עם ברכת ראש המועצה האזורית, אילן שדה, ואיחוליו כי מה שמצויר על הקיר יוסיף להתקיים בגן-שמואל ובקיבוצים אחרים ברחבי הארץ, סופר עוד בטקס על עלילות העברת הציור לארץ, על בית הספר הברזילאי שאלף תלמידיו דוברים עברית שוטפת, ועל יוחנן סימון כחבר הקיבוץ, כצייר וכמורה-לציור יקה (שמרשה לעצמו להגיד לילד שמביא לו ציור "זה לא גשם, זה קקה יורד מהשמים"). חבר אחר סיפר על ידו הפתוחה של סימון: "אימא שלי ויוחנן היו מיודדים, וכמה פעמים ביקרנו אצלו כשהיה כבר מחוץ לקיבוץ. פעם אחת באנו לסטודיו ואימא ראתה ציור בצבעי מים שאך הושלם, ואמרה שהוא יפה. מוצא-חן בעינייך - קחי אותו, אמר הצייר. אין כמעט בית בגן-שמואל שאין בו ציור של יוחנן סימון". לסיום הוצג סרטון בו תיעד צוות הווידיאו של הקיבוץ את מהלך השחזור ו"תליית" הציור במקומו הנוכחי.

 

זרם הריאליזם הקולקטיביסטי

 

יוחנן סימון, יליד ברלין ובוגר האקדמיה לאמנות בפרנקפורט, היה סוציאליסט מנעוריו וקשור עם השומר-הצעיר. בעוד אירופה מתאוששת ממשבר שנות השלושים החליט שהוא רוצה להיות חלוץ. הקיבוץ-הארצי אימץ אותו בזרועות פתוחות ו"מצא לו קיבוץ טוב באמצע" - גן-שמואל. ההחלטה לקבל אמן לקיבוץ לא הייתה קלה באותם ימים, אך בלחץ התנועה הוא התקבל לחברות ב-1937. כמקובל, הטורייה גרמה לו יבלות שהקשו עליו לצייר, ובמשך זמן מסוים נעשה שומר-לילה כדי שיוכל לצייר ביום. בכל השנים ההן תרם מכשרונו לקיבוץ, וגם בציור קריקטורות שלח ידו.

 

את דרכו האמנותית התחיל סימון כמודרניסט, אבל, אולי ברוח אמונתו החברתית ובוודאי בהשפעת הצייר המקסיקני הנודע דייגו ריברה, עשה מהפך לאסכולת "הריאליזם הקולקטיביסטי". רבים מציוריו משקפים את ההווי הקיבוצי. הוא היה הראשון בישראל שצייר ציורי קיר.

 

סימון נשא לאישה את שרה כץ מההשלמה ההונגרית של הקיבוץ ונולדו להם שתי בנות, ניצה ואיה. ב-1953 התגרש ובעקבות זאת עזב את הקיבוץ. הבנות נשארו עם אימן. "הוא נסע לדרום-אמריקה כדי להתפרנס. הייתה לנו שם משפחה, שעזרה לו. משם היה שולח לנו את המכתבים המצוירים שלו", מספרת הבת הצעירה, איה בן-חפץ. "אחרי זמן נישא לאופנאית פיני לייטסדורף, ש'הקפיצה' אותו מבחינה מסחרית, אבל עזיבת הקיבוץ שינתה לגמרי את סגנונו", מצר שאול קנז, צייר וגרפיקאי בן וחבר גן-שמואל, שהיה מתלמידי סימון, ולפי עדותו הושפע ממנו רבות ושמר על קשר עמו גם כשהיה "בחוץ".

 

סימון שהה בברזיל קרוב לשנה. בעקבות המוניטין שלו כצייר המוביל של תנועת השומר-הצעיר, ובזכות תמיכתו הנלהבת במדיום האמנות הקולקטיבית בנוסח דייגו ריברה - הוזמן לצייר ציורי קיר במרכזים יהודיים שונים ובקנים של השומר-הצעיר ברחבי דרום אמריקה. באוגוסט-ספטמבר 1954 צייר את "נוער בקיבוץ" בבית-הספר היהודי רנסאנסה (תחייה, בעברית) בסאו-פאולו. באביב 1955 צייר שני ציורי קיר בגודל דומה גם בקן השומר-הצעיר ובבית מכבי בבואנוס-איירס, ומייד לאחריהם צייר במרכז הספורט היהודי "היבראיקו" ובבית הספר היהודי "לאונה פינאלו" בלימה, בירת פרו. מן החמישה שרד רק הציור בסאו-פאולו.

 

התכנים המופיעים בקבוצת ציורי הקיר הללו דומים, ומתמקדים בתרבות הנעורים הארץ ישראלית, ובאופן מיוחד בהווי הנוער בקיבוץ. הם מהווים המשך ישיר לציורי הקיר שצייר סימון בארץ באתרים דומים: ציור הקיר בקן השומר-הצעיר בחיפה (1948), שנמחק כליל, ושני הפאנלים של "נוער בקיבוץ" שצוירו בחדר האוכל של שכבת הנעורים בגן-שמואל (1950), ששוחזרו לרגל תערוכת היחיד של סימון במוזיאון תל-אביב ב-2001 ומוצגים אף הם בתצוגת הקבע בחדר האוכל של גן-שמואל.

 

בציור מסאו-פאולו מופיעים 32 נערים ונערות בשלושה מישורים, כשהם עוסקים בעבודה בפרדס ובשדה, בקריאה ובלימודים, בריקוד ובנגינה, בספורט - כדורסל ושחייה, בהווי תנועתי - מפקדים וטקסים, ובנטיעת שתילים רכים בט"ו-בשבט. כולם יחפים, לבושים בגדים קצרים וחופשיים ומבטאים באופן ברור את הקשר לאדמה ואת הבריאות הטבעית השופעת של ילדי הקיבוץ - דור המחר של המהפכה הציונית - כך, בערך, נכתב בדף ההסבר המצורף לציור.

 

מגרדים את הציור מהקיר

 

את סיפור הצלתו של "נוער בקיבוץ" הברזילאי יזמה ודחפה טלי תמיר, לשעבר אוצרת "גלריית הקיבוץ". טלי כתבה ספר ותיעדה את יצירתו של יוחנן סימון. ב-2001 היא הכינה תערוכה רטרוספקטיבית של יצירתו במוזיאון ישראל, כשלידה עוזרת מיכל שבולת מגן-שמואל. הציורים מחדר האוכל הוצגו בתערוכה, אבל הרעיון להביא את הציור מברזיל נותר בגדר חלום רחוק.

 

לפני כשנתיים נודע לטלי כי בניין בית הספר רנסאנסה, בו נמצא הציור, נמכר לקבוצת חרדים, שמתכוונת להרוס את הקיר. היא פנתה לחבר הקיבוץ מאיר בראון (מזכ"ל התאחדות מגדלי הבקר) וביקשה עצה נגד הגזרה. מאיר פנה ליענקלה אדוט, מנהל "טריסאן", המשרד לסחר חוץ של גן-שמואל, שיש לו קשרים רבים בדרום אמריקה. יענקלה גייס את קשריו וגם את אורי קינמון, מנהל מפעל המיצים. גם זה אחד הדברים שמתגאים בו בגן-שמואל: איך אנשי העסקים שלהם התגייסו להצלת יצירת אמנות. קינמון, מצדו, סיפר בטקס איך התרגש למראה בית ספר יהודי ובו אלף תלמידים, מ-א' עד י"ב, הדוברים כולם עברית שוטפת. בטקס מסירת הציור לנציגי הקיבוץ בירכה אחת התלמידות ברכה שלמה בעברית, וכולם בלעו בעיניים שוקקות את תיאורי המנכ"לים על חיי הקיבוץ.

 

מבצע ההצלה נמשך יותר משנתיים. על השחזור עבד הצוות הברזילאי של ג'וליו מוראייס, בן 15 איש. התמונה, לאחר חמישים שנה במסדרון, הייתה פגועה ומשופשפת, בעיקר בחלקה התחתון, מספר הרקונסטרוקטור מוראייס בסרט התיעוד. בעבר כבר ניסו לתקנה, אבל עשו זאת בצבעי גואש והתוצאה לא הייתה מרהיבה. כדי להעביר את התמונה לקיבוץ היה צורך "לגרד" אותה מהקיר, שחציו האחורי שייך לשכנים. התמונה נחתכה ל-34 חתיכות, שהונחו על-פניהן על משטחי זכוכית כדי שאפשר יהיה לראות אותן בעת העבודה. החתיכות חוברו במסגרות ברזל לשישה קטעים גדולים וכך שטו כחודש ימים באונייה עד שהגיעו לחופי הארץ. כאן עבד צוות המשחזרים עוד שלושה שבועות על הדבקתה לקיר - די זמן כדי שהמשחזר מוראייס יוכל לפתוח את דבריו בטקס בשני משפטים בעברית צחה. ניכר שעשו עבודה יפה, אם כי הצבעים, לטעמי, קצת עזים מדי והציור נראה טרי, לא כמו בן חמישים. גם מסגרת העץ בה הוקפה התמונה, אולי בשל אילוץ טכני, פוגמת באותנטיות שלה, ולמעשה לא ניכר כי זהו ציור קיר.

 

הבת, ניצה בן-חפץ, שמחה שהציור ניצל, וגם שמחה בשביל גן-שמואל ש"הרוויחו" אותו. בשנים האחרונות יש לה השגות, היא אומרת, על כך שעשו מאביה "צייר הקיבוץ" ומזניחים צדדים אחרים של יצירתו, "אבל אין לי התנגדות שגן-שמואל יציגו ויתקשטו בשנות הקיבוץ שלו".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים