הקיבוצים, יומן מלחמה

הקיבוצים, יומן מלחמה

קרני עם-עד, סימה טלמון, יבל ברקאי

ערן נבון, מתן צורי, ישראל מושקוביץ - ידיעות אחרונות


המלאכים של הקשישים

קרני עם-עד

 

 

מרבית קשישי הקיבוצים בצפון סירבו להתפנות מהבתים הסיעודיים עם פרוץ המלחמה ("לנו כבר אין מה להפסיד") * הצוותים המטפלים עושים מעל ומעבר, גם כדי להגיע לעבודה וגם כדי לשמור על "שגרת החירום" של הוותיקים * צל"ש לעומדים על המשמרת

 

מה שמכה באוזניים וטורד בעיניים, זה השקט. אין מצהלות ילדים בבריכה ובחצר המשחקים, גם לא עגלולים של תינוקות במדרכות, וחדרי הנעורים אינם מדיפים עוד ניחוח של בירה והורמונים. סוף חודש יולי, החופש הגדול בעיצומו, וקיבוצי העימות בצפון מאכלסים בעיקר ותיקים וכמה עשרות מבני דור הביניים שבניהם משרתים בצבא. "נדידת ילדים גדולה" כבר הייתה כאן בימי מלחמת השחרור, אז פונו הילדים מקיבוצי הגליל המערבי לחיפה הבטוחה(!); ובמלחמת ההתשה, כשילדי עמק הירדן נלקחו לקריות שב"לב המדינה" - אבל אז נותרו הוריהם (או לפחות אחד מהם) בקיבוץ כדי לעבדו. הקיבוצים היוו מעין "משלט" עליו יש להגן ולגונן, ולא רק "מחוז שינה" ונדל"ן, אותו עוזבים בבוקר ואליו חוזרים לעת ערב.

 

השפית המיתולוגית והסופרת גרדה כהן (86, אילון) יושבת בבית הסיעודי "בית דור" שבקיבוצה, ומנסה, בין יציאת פגז (שלנו) ונפילת קטיושה (שלהם), למצוא את ההבדלים בין אז לעכשיו. "הבעיה היא לא שלקחו את הילדים החוצה, את זה אני בהחלט מבינה, אלא בכך שאיבדנו את העקרונות", אומרת כהן. "העדפנו את הפרטי על פני הציבורי. אני נשארתי בקיבוץ בזמן הפינוי של מלחמת השחרור כי לא היה מי שיחלוב את הפרות. תמיד היה מי שימשיך לקיים את הענפים החיוניים. היום הכול מושבת. כל אחד לנפשו ולא לביתו הקיבוצי".

 

בספרה הביוגראפי "אבא עם כיסים" תיארה גרדה את הפינוי ב-1948: "קיבוץ בלי ילדים, זה דבר עצוב מאוד. אף אחד לא מטפס על עצי השסק, אף אחד לא משחק כדורגל על דשאים אסורים, אף אחד לא מפריע למנוחת הצוהריים, אף אחד לא צוהל, לא רץ בתעלות המגן ולא הולך לאיבוד בין עצי החרוב. ההורים היו לפעמים הולכים לבתי הילדים הריקים, מנגבים קצת אבק, לוקחים צעצוע שבור לתיקון ומתגעגעים".

 

גרדה ובעלה יוחנן (יוחי), בדומה לשאר הקשישים בבית הסיעודי, אינם יורדים למקלט וגם לא מסתופפים במרחב מוגן. "אנחנו את שלנו עשינו", אומרת גרדה. "יוחי בן 93, אני בת 86, ומחוץ לחדר סגור אנחנו חשים יותר בטוחים. יוחי כמעט ולא שומע או רואה, כך שקולות הנפץ לא מפריעים לו, ואני לא מתייחסת ל'בומים' שיש פה וגם לא לנפילה שהייתה ממש קרוב. חשוב לי רק להישאר ליד יוחנן, ושארבעת הילדים שלי והנכדים יהיו במקום בטוח, והם בטוחים".

 

ש: ומה את אומרת על המלחמה הזו, של "בין המצרים"?

גרדה כהן: "אם אנחנו הנשים היינו עוסקות בדברים האלה, זה לא היה קורה. אנחנו היינו עושות שלום ולא מלחמות. לכל היותר היינו מחליפות מתכונים. הרי לכולנו יש ילדים, ואנחנו לא חייבות לשלוח אותם ל'מולך'. בכול אשמים הגברים. רק הם אוהבים את ה'צעצועים' האלה שיורים והורגים".

 

ש: ובכל זאת, התותחים לא נותנים לישון ולא הרחק מ"בית דור" נפלה קטיושה.

"אף אחד לא אוהב תותחים. יותר טוב לישון. אבל קשה לי יותר שיש לי נכד תותחן והוא עלול להיפגע. גם מה'ילדים' שלנו - יותם, הגר, אוריה, מרב - ביקשתי שלא לבוא לבקר אותנו כי זה נורא מסוכן. לנו כבר אין מה להפסיד".

 

בכיסא גלגלים למקלט

 

ב"בית דור" שבקיבוץ אילון, המנוהל על-ידי רשת הבתים הסיעודיים "עמל - מעבר ומעל" (השייכת לעמל סיעודית), ישנם 12 קשישים, רק שניים מהם הגיעו מחוץ לקיבוץ. את הבית הזה, כמו גם את "בית סביון" בקיבוץ מצובה ובית "לי - לה" ביסעור, מנהלת נילי לוין מקרית-חיים. מדי בוקר בשבועיים האחרונים היא פוקדת את הקשישים והצוותים המטפלים ומקיימת "שגרת חירום" תחת איומי החיזבאללה. "רק ביסעור אני חשה בטוחה, כיוון שגם בקרייה וגם במצובה ובאילון נחתו רקטות. הדרך מבית אחד למשנהו היא המפחידה ביותר, אני שומעת 'בומים' חזקים, שלנו ושלהם, ולא בטוחה תמיד שגם הפעם זה ידלג עליי".

 

ש: כיצד משפיע המצב על הקשישים?

נילי לוין: "זה תלוי במצב החולה. אלה שמנותקים מהסביבה כמעט ואינם מגיבים, וה'צלולים' מביעים חרדה יותר לבני המשפחה מאשר לעצמם. הם דואגים להם מאוד ולא פעם מבטאים זאת בבכי, בדיבור בלתי-פוסק, בטלפונים תכופים לבנים. אנחנו מבקשים מבני המשפחות לשמור על קשר רציף, גם אם אינם יכולים לבקר בבית, ובמקביל אנחנו דואגים להרגיע אותם שהכול בסדר עם אבא או סבתא".

 

ש: מדוע החלטתם להשאיר אותם, למרות הסיכון בדבר, מעל פני האדמה?

"בגלל הבעיה הפיזית להוריד כיסאות גלגלים במדרגות המקלט, וגם משום שבמקום סגור ובלי חלונות רמת החרדה שלהם תגבר. במקרה של אתרעה ספציפית על חשש לנפילת רקטות על היישוב, אנחנו מניידים אותם למקום פחות חשוף, מוגן יחסית, אבל ככלל אנחנו מקפידים שלא לחרוג מהשגרה, שכל כך חשובה להם ולנו".

 

הבעיה היותר קשה, לדברי נילי לוין, היא זו של צוות המטפלות שמגיעות לעבודה מיישובים שבעצמם סופגים מטחי קטיושה. "יש לי שתי מטפלות מנהרייה שליד ביתן היו נפילות שגרמו לנזק ברכוש ובנפש, והן בהחלט היו נסערות. יש מטפלת שמגיעה מהכפר הבדואי ערב אל-ערמשה, וגם היא מוצאת את עצמה נוסעת בין קטיושות. לשמחתי יש להן מחויבות לעבודה, למרות הדאגה הן מקרינות שלווה כלפי החולים, ואם אני רואה שאחת 'לחוצה' במיוחד, אני משחררת אותה לכמה ימים או לשבוע".

 

ש: יש משהו שחסר לכם נוכח מצב החירום?

"לא ממש. האוכל מגיע בזמן, גם התרופות, ורק חסר מי שיעשה קצת שמח לקשישים. למה שולחים את האמנים רק לילדים במקלטים ולא אלינו? גם לחבר'ה שלנו מגיע קצת 'שמח'".

 

לוין מסיימת את הביקור היומי, שהחל ביסעור, המשיך באילון והסתיים במצובה, ונוסעת לביתה שבקריות. כל מקום כזה מועד להפגזות, אבל לוין לא חוששת לעצמה אלא רק לשלום הקשישים. "גם בבית אני חושבת עליהם ומתפללת שהקטיושה לא תיפול בסמוך אליהם. אני מעריצה את הצוותים שלנו, שמתמסרים לעבודה למרות הדאגה לבית הפרטי ולבני המשפחות שלהם. זה המבחן הגדול של 'עמל מעבר ומעל'".

 

חדשות רואים רק בבוקר

 

שעת ארוחת הצוהריים ב"בית סביון" שבמצובה. תוך כדי הגשת המזון למטופליה, נזכרת המטפלת, קורין גבע מנהרייה, בימים קשים שעברו עליה. "אני גרה ברחוב הזמיר 4 בשכונת 'נהרייה הירוקה', ובבית מס' 5 נפלה קטיושה שהרגה את השכנה שלי, מוניקה, שבאה מארגנטינה בגלל 'ציונות'. שבועיים לפני המלחמה עוד ישבנו בקפה 'טריקולד' ודיברנו על החיים. מסכנה מוניקה. לבית שלי לא נגרם שום נזק, אבל הריח.. הריח... עד עכשיו יש ריח של אדמה חרוכה ושל עשן מיתמר. אני פותחת חלון ואין אוויר".

 

ש: ולמרות מה שקרה הגעת לעבודה במצובה?

קורין גבע: "הגעתי, אבל פחדתי לחזור לנהרייה אחרי המשמרת, אז נשארתי לישון כאן. לא הצלחתי להירדם כל הלילה, ובבוקר התחלתי עוד יום עבודה של שבע שעות וחצי. היה אמור להיות לי שבוע חופש, אבל דחיתי אותו בגלל המצב. אני היחידה שמתרוצצת בחוץ, בכבישים, כשהכול מסביב ריק. המשפחה שלי בעכו, הבן שלי בישיבה חרדית, כך שגם בנהרייה אני בבית ריק. אני מאוד מתוחה, מדברת עם בעלי כמה פעמים ביום, אבל כלפי חוץ אני מקרינה שקט. זה חשוב בשביל הקשישים. אנחנו נותנים להם לראות חדשות רק פעם אחת בבוקר, וחוץ מזה הם צופים רק בקטעי מוזיקה מרגיעים, בצרפתית ובאנגלית".

 

ריחנה עלי (30) היא בדואית מהכפר ערב אל-ערמשה, הנמצא סמוך לקיבוץ אדמית ומעל קיבוץ אילון. ריחנה מודה שהיא מפחדת בכל פעם שהיא עושה את הדרך מהכפר אל מקום העבודה באילון, ולא פעם ראתה תוך כדי נסיעה את העשן של הקטיושות בעמק. "עוזר לי שאני עובדת שתי משמרות רצוף ושאני לא צריכה לחזור בלילה לכפר", היא אומרת. "כשאני נכנסת ל'בית דור' אני מורידה מעצמי את כל החרדות, מרגיעה את החולים ובעצמי קצת נרגעת. מה שקשה זה לחזור הביתה ולא להצליח לישון בגלל הירי של הסוללה שלנו. בבית שלנו אין מקלט, רק חדר מוגן, וגם הילדים של הכפר נשארו בו וכל בוקר נוסעים לבלות במקום אחר".

 

ש: מה את אומרת לחולים כשיש "בום" חזק?

ריחנה עלי: "אני מרגיעה אותם, שרה להם, ומבקשת שיתייחסו לרעש כמו מנגינה של שיר. אני עובדת באילון עוד מעט 11 שנה, ואני לא זוכרת תקופה כל כך ארוכה וקשה. די, זה צריך להיגמר. מספיק הרוגים יש לנו ולהם. מגיע לנו וגם להם קצת שקט".

 

פטריוטים עד הגג

ערן נבון, ידיעות אחרונות

 

יובל ונעמה צור מקיבוץ עין-כרמל, הסמוך לחיפה, מצאו דרך מקורית להפתיע את הטייסים החולפים מעל הקיבוץ בדרכם ללבנון. יובל הסיר רעפים רבים מגג ביתו עד שיצר את המילה "בהצלחה". עטלפים ויונים מתפרצים אל הבית דרך החורים בגג, אך יובל ונעמה מוכנים לשאת את אי-הנוחות: "מה זה לעומת העבודה הקשה שעושים הטייסים".

 

ובינתיים, בדרום

מתן צורי, ידיעות אחרונות

 

ילדים נפצעו מפגיעת קסאם בקיבוץ זיקים

 

הצפון בוער, אבל גם בדרום ממשיכה האש: רקטת קסאם נחתה שלשום במתחם בתי הילדים בקיבוץ זיקים בשעה שילדים רבים שיחקו באזור. עשרות מהם נפגעו באורח קל והובהלו לבית חולים. הרקטה נחתה במהלך משחק "פריסבי" מסורתי, שבו משתתפים מדי יום שישי עשרות ילדים. בעוד הם משחקים בין מתקני השעשועים, נהנים וצוחקים, נשמע לפתע פיצוץ. "כל יום שישי אנחנו משחקים בדשא",סיפר אור ירדן (8), שנפצע באורח קל מרסיס בגבו. "פתאום שמעתי פיצוץ חזק ונפלתי על הרצפה. הרגשתי כאב בגב, וכשנגעתי ראיתי דם. לא כל-כך כאב לי, אבל נבהלתי נורא". חברו, צליל מחלב, בן שמונה וחצי, נפגע מרסיס ברגלו. "שמעתי 'שחר אדום' ומייד נשכבתי על הרצפה ושמעתי בום חזק", מספר צליל. "ניסיתי לקום על הרגליים, ואז הרגשתי כאב. אחר כך ירד לי הרבה דם, ולקחו אותי לאמבולנס". אור, צליל וכמה עשרות מחבריהם שסבלו מחרדה הועברו לבית החולים ברזילי מאשקלון. לאחר כמה שעות שוחררו כולם.

 

שגרת חירום

ישראל מושקוביץ, ידיעות אחרונות

 

השבוע השלישי למלחמה, בצפון ובדרום * ובמרכז נמשכים מבצעי אירוח נרחבים * התנועה הקיבוצית בחזית ובעורף * דו"ח קרבי מהשטח

 

עמיר: חבר נפצע מפגיעה ישירה

 

הירי הכבד של החיזבאללה בסוף השבוע על יישובי הצפון פגע בטל שני (37, עמיר), שנפצע מפגיעה ישירה של קטיושה בביתו. אותו בית, אגב, נפגע גם במלחמת ששת הימים מפגיעה ישירה. שני עמד לסיים את ההכנות לקראת הפגישה עם משפחתו שעברה דרומה, כאשר נחתה הקטיושה בביתו. הוא אובחן תחילה כפצוע בינוני והועבר לטיפול בחדר מיון קדמי בקריית-שמונה. "הקטיושה נחתה בחדר הביטחון בביתי והרסה אותו", שחזר שני. "נפגעתי בראשי, אבל היה לי מזל שבכלל ניצלתי". במהלך העברתו לבית החולים "זיו" בצפת הידרדר מצבו של שני. בצילומים שנערכו לו בבית החולים התבררה הפציעה כחמורה יותר, והוא הוטס בהמשך לבית החולים "שיבא" בתל-השומר.

 

הגליל-העליון: מאמצים את רג'ר

 

עם פרוץ הלחימה בגבול הצפון, לאחר שכבש צה"ל את חלקו הצפוני של הכפר רג'ר, שהיה נתון עד אז בשליטת החיזבאללה, לא הותר לאיש להיכנס לכפר (כולל לספקים של ציוד חיוני). נוכח מצבם הקשה של תושבי הכפר החליט ראש המועצה האזורית גליל-עליון, אהרון ולנסי, לפעול למען התושבים. המועצה העבירה לתושבי הכפר ציוד למקלטים (כולל ערכות משחקים, מזגנים, טלוויזיות), ומכל תרומה שמגיעה למועצה מופרש "מעשר" לתושבי הכפר. ולנסי: "החלטנו לאמץ את רג'ר ולסייע להם ככל שניתן. בשבוע שעבר נפגשנו עם נציגי פדרציית סן-פרנסיסקו והם החליטו לתרום כסף לתושבי רג'ר. אני מקווה שהעזרה הזאת תאפשר להם להתמודד בכבוד עם המצב הקשה".

 

בית-העמק: אימוץ בסביון

 

שולמית גרוס, מנהלת הקהילה בבית-העמק, מספרת שהקטיושות נפלו מסביב: בשדה החמניות, במאגר ביוב, במטעי האבוקדו והליצ'י, ונגרמו נזקים. "מתוך 400 תושבים נשארו כמאתיים", אומרת גרוס, "הילדים ובני הנוער נסעו להתארח בקטורה, והקיבוץ מאוד מאורגן מבחינה לוגיסטית". בית-העמק אומץ על-ידי קהילת המועצה המקומית סביון. המועצה העמידה לרשות החברים את אולם הספורט, פתחה את הקאנטרי לבילויים שונים, הצעירים הוזמנו למופע בקיסריה, ומשפחות הקיבוץ הוזמנו להתארח בבתי התושבים. "האירוח שאנחנו מקבלים בסביון ראוי למלוא ההערכה", מסכמת שולמית גרוס.

 

ראש-הנקרה: שגרת מלחמה

 

נורית ברקאי, מנהלת הקהילה בראש-הנקרה, אומרת שהקיבוץ שרוי באבל כבד לאחר נפילתו של הטייס צביקה לופט, בן המשק. בנוסף, מספרת ברקאי, הדבר שהקיבוץ הכי סובל ממנו הוא קולות תותחינו שיורים יומם ולילה: "קשה לשאת לאורך זמן את הרעש, ולכן חברים שיכולים להתפנות עזבו למרכז. הקמנו צוות חירום שמנהל שגרה של קיבוץ במצב מלחמה מתמשך. החיים מתנהלים בתוך חדרי הביטחון והמקלטים. בתי הילדים פועלים במתכונת מצומצמת, וכך גם חברת הילדים והנעורים. חדר האוכל פתוח לארוחה חמה מהירה, והכלבו פתוח כרגיל".

 

געתון: יצאו בנס

 

הקטיושה הראשונה שנפלה בגעתון, בשבת בצוהריים, פגעה בבית שהיו בו אנשים. בצדו האחד של הבית גרה משפחה עם ילדים, שלא נפגעה, ובצדו השני, בדירה שנפגעה, גר חבר הקיבוץ שהועף מההדף. למרבה המזל, הסתיים האירוע בנזק לרכוש בלבד. בגעתון אין חדרי ביטחון, ולכן הוכנו המקלטים ושפע של פעילות לכל הגילאים, שרובם נשארו בקיבוץ.

 

מילואות: אפודי מגן לחקלאים

 

רמי רז, מזכ"ל "מילואות", אומר שמילואות מעניקה ליישובי הסביבה תמיכה בתחום אחזקת המשק החקלאי, כאשר ניתן היתר מיוחד להמשך עבודה במשק החי וכן אישור לקטיף הליצ'י. לשם כך, רכשה מילואות אפודי מגן לעובדי החקלאות.

 

יחיעם: חזרות ליובל במקלט

 

אברהם רוזנקיאר, מנהל הקהילה ביחיעם, מספר שבקיבוץ אומנם לא נפלו קטיושות, אך הדי הפיצוצים נשמעים היטב ומשפיעים על האווירה וההתארגנות. המקלטים פתוחים, ילדי הנעורים נשלחו לקייטנה בעין-חרוד מאוחד, המפעל ממשיך לעבוד, אך החקלאות משותקת. "הכי חשוב", אומר רוזנקיאר, "הקיבוץ כולו מגויס לחזרות לקראת חג השישים של הקיבוץ, שיחול בספטמבר. החזרות נערכות, כמובן, בתוך המקלטים".

 

סער: חזקים למרות הנזקים

 

מנהל הקהילה בסער, יאיר בוימל, מספר שהיו נפילות של קטיושות בשטח הקיבוץ ומחוצה לו ונגרם נזק רב. "כל שירותי הקיבוץ מופעלים ב'חלונות זמן' שמקצה לנו צה"ל, והאנשים שנותרו כאן מתאמצים להמשיך לקיים את החקלאות, הלול, הרפת וגם את השלוחה של 'ברמד', שקיבלה אישור לעבוד עם ציוד מיגון", אומר בוימל. לדבריו, מקבל הקיבוץ סיוע מקיבוצים באזור וכן מהתנועה ומהארגון האזורי. "בסך הכול, המורל אצל החברים שנשארו גבוה, והקיבוץ מתפקד היטב".

 

שפיים: פגישה אולימפית

 

גל פרידמן, שגלש אל ההיסטוריה האולימפית כאשר זכה במדליית זהב, הגיע השבוע לפארק המים שפיים, להיפגש שם עם ילדים מהצפון המתארחים בקיבוץ שפיים יחד עם משפחותיהם. בין בריכת הגלים לאבובים למדו הילדים כמה טקטיקות בענייני גלישה. במקביל לפגישה המרגשת עם האלוף האולימפי, קיבלו ממנו הילדים גם מתנות מטעם הוועד האולימפי הישראלי.

 

מצר: מתארחים במתנפחים

 

המועצה האזורית גליל עליון העניקה מימון ליום כיף, כולל "מתנפחים" ועוד אטרקציות, בקיבוץ מצר - שהעמיד את הבריכה, הלוגיסטיקה, האירוח וההסעדה לטובת ילדים והורים שבאו מהצפון וטבלו להנאתם.

 

פלמחים: חוויה מפנקת

 

תושבי הצפון השוהים בקיבוץ פלמחים זכו לחוויה מפנקת במיוחד. רות מרגלית, המרכזת מטעם פלמחים את הפניות ואת אכלוס ה"פליטים" בכל בית וחדר פנוי, חיברה בינם לבין קבוצת מטפלים בשיאצו, שארגנה מיכל לביא ממכללת "תמורות". "מפגשים בתנועה", מרכז החוגים והטיפולים בקיבוץ, תרם את הסטודיו לטובת הפעילות המבורכת.

 

עמק הירדן: שרהל'ה, הנשק הסודי

 

התגייסות מרשימה של קליטת משפחות וילדים ניכרת בכל יישובי המועצה האזורית עמק הירדן. מעל אלפיים אורחים מתארחים ביישובים, שם הוכשרו כל חדר פנוי ודירה ריקה והועמדו לטובת השכנים מטבריה והצפון. מאות הילדים שהגיעו משולבים בפעילויות מערכת החינוך המאורגנת עם ילדי היישובים. ואלה הקולטים הגדולים במועצה האזורית עמק הירדן: אפיקים ודגניה ב' קלטו מעל 300 אורחים כל אחד, שער-הגולן, בית-זרע ואשדות-יעקב איחוד - מעל 200 אורחים כל אחד, ומלון "נוף גנוסר" אירח 500 חילים לוחמים מלבנון לסופשבוע.

 

וזה לא הכול: המועצה הפעילה את "הנשק הסודי" שלה... שרהל'ה שרון, בערב שירה שהוקדש למשפחות המתארחות במרחב המועצה. שרון אף התגייסה למערכה למען תושבי הצפון היושבים במקלטים, יצאה לשם וערכה ערבי שירה בקיבוצים בית-העמק, עין-המפרץ, געתון, וכן בכישורית, כפר לאנשים עם צרכים מיוחדים.

 

גבעת-חביבה: קול קורא

 

בגבעת-חביבה מנסים, למרות הכול, להמשיך בשגרת הפעילות של המרכז היהודי-ערבי לשלום וסמינר גבעת-חביבה בכלל. מתקיימות פעילויות נוער הלומד ומבלה בחופשת הקיץ, כולל "קייטנת השלום" האזורית וקייטנות התרבות והאמנות הארציות, הקורסים לערבית נמשכים במרכז לשלום, רכזי המפגשים של נוער יהודי וערבי מכינים את המפגשים הבאים, קורסי העצמה לנשים ולמנהיגות ערבית חברתית ממשיכים בפעולתם, ועוד.

 

"כולנו כאן תקווה כי הצדדים המעורבים במלחמה זו ימצאו את הדרך ההולמת לעבור לשלב של דיונים והסכמים מהר ככל שניתן, על-מנת להפסיק את הפגיעה באזרחים חפים מפשע ולאפשר חיים נורמאליים ובטוחים משני צדי הגבול בצפון", אומר דודו אמיתי, דובר גבעת-חביבה.

 

ברעם: המתנדבים נשארים

 

שלושים המתנדבים בקיבוץ ברעם, שהחצר האחורית שלהם ממש נוגעת בגדר המערכת, ממשיכים לפקוד מדי יום את המטעים, את חדר האוכל ואת המפעל של הקיבוץ - למרות ההפגזות, הקטיושות, הבומים ולחץ המשפחות מחו"ל. "שומעים בקיבוץ את כל ההפגזות, ההפצצות, הבומים והנפילות", סיפר רביב גוטמן, רכז המתנדבים והביטחון בקיבוץ ברעם, "אבל המתנדבים אצלנו אומרים שהם לא מוטרדים ולא מפחדים. הם ממש מחויבים ונאמנים לקיבוץ ולישראל".

 

"אני לא מפחדת כי עושים הכול כדי שנרגיש בטוח, וכשיש סכנה שולחים אותנו מייד למקלטים", סיפרה ג'ין לגוש מקוויבק שבקנדה. "ההורים מתקשרים, אבל יודעים שאני אחראית. אני לא מתגעגעת הביתה, ממש טוב לי כאן. אני כבר מסוגלת להבחין בין טיל לקטיושה".

גם ברנדה סטיבנס מזימבבואה, שהגיעה לישראל לפני כחודשיים וחצי, אינה מפחדת: "אני שומעת כל הזמן פיצוצים שישראל מבצעת ואני מרגישה רגועה ובטוחה. אני כותבת אי-מיילים להורים שלי, והם סומכים עליי, כי הם יודעים שאני אחראית ושקולה".

 

כפר-המכבי: תודה צפונית

 

מנהלי, חברי וילדי כפר-המכבי כותבים: "זה כשבועיים וחצי אנו, ילדי וחברי כפר-המכבי, מצויים תחת איום קטיושות, אזעקות רבות, הדי "נפילות", קרובות לעתים, ומתח רב. לאחר שבוע כזה החלטנו להוציא את ילדי הקיבוץ והוריהם אל "מחוץ לתחום", לנפוש ולהירגע. פנינו לקיבוץ דביר שהתגייס במהירות רבה, "מהיום למחר", על-מנת לאפשר לילדינו להתאוורר. מעבר להתארגנות המהירה, קבלת הפנים והאירוח היו חוויה מרגשת עבור כולנו. אנו רוצים להודות במיוחד לאנשי מערכת החינוך: דניאלה, פרידה, עדה ואילנה, למרכז המשק ולגזברית ולכל החברים והילדים שעשו כל שביכולתם, ואף מעבר לכך, על-מנת להנעים את שהותנו במקום, דאגו לכל מחסורנו, פינקו וחיבקו עם כל הלב. תודה ויישר כוח.

 

עין-גדי: מארחים ומבדרים

 

בימים כתיקונם משמשת צביה פלזן, עין-גדי, אם בית של פנימיית הנוער הקיימת בקיבוץ כבר למעלה מעשור, אבל בשבועיים האחרונים היא "אימא" של 130 פליטים מיישובי הצפון, שבאו להירגע מאימי הקטיושות בערבה השקטה. יחד עם קלוד עזיזה, תושב הקיבוץ שבנו היה בעבר חניך בפנימייה, קלטה צביה בחדרים הריקים (מפאת החופש הגדול) משפחות רבות משלומי, מנהרייה, מחיפה, מהקריות, מטבריה, מקריית-שמונה ומקיבוץ עמיר. שמעו הטוב של הקיבוץ המארח יצא למרחוק, וכעת כבר נאלצים השניים לשלוח את הפונים לאתרי הנופש וליישובים הסמוכים.

 

"האוכלוסייה כאן מגוונת וכוללת ילדים מגיל שלושה חודשים ועד קשישים בני 82. לצורך ההתארגנות 'גייסנו' גם את בית ההארחה שלנו, וכך יכולנו לספק מצעים, מגבות, טלוויזיות ומקררים, בנוסף לאלה הקיימים אצלנו. אנשי מקצוע מהקיבוץ נענים לכל קריאה שלנו, וההתגייסות מלאה".

 

ש: איך מעבירים ל"צפונים" את היום?

צביה פלזן: "בסיוע המועצה ומחלקת החינוך שלה ארגנו טיולים לאתרי נופש ותיירות, יש להם כניסה חופשית למעיינות הגופרית ולבריכה, ואת האוכל הם מקבלים במחיר של חבר קיבוץ, בדומה למוצרים במרכול. בנוסף התגייסו חברות הקיבוץ לאפות להם עוגות לשבת, וחברי קיבוץ משעשעים אותם עם 'בינגו' ו'קריוקי'. משפחות שלנו מארחות לקפה ועוגה משפחות מהצפון, וחדר האוכל נפתח במיוחד עבורם גם בערבים וגם בשבתות".

 

השומר-הצעיר: צופיות ויצירה

 

תנועת "השומר הצעיר" שומרת על קשר עם הצפון. מיום ראשון השבוע ועד חמישי (היום) קיימה התנועה קייטנות ל-800 נערים מהצפון בכפר-מנחם וביער "הר הרוח" שבמבואות ירושלים. 400 ילדים מהצפון הגיעו למוסד "צפית", שם עסקו ביצירה, בפעילות צופית, בספורט וכיו"ב. תום דרומי (24, מצר), רכז האזור הצפון-מזרחי בשומר-הצעיר: "את הפעילויות בשני המוקדים, אליהם הגיעו נערים מקיבוצים, מכפרים ערביים ומערי הצפון, מימנו בסיוע הסוכנות היהודית. 140 מדריכים בוגרים בכיתות י"א-י"ב התגייסו למשימה, וכך יכולנו להפחית, ולו במקצת, מהחרדות של החבר'ה מהצפון".

 

המחנות העולים: הפעלות ושיחות

 

מאז תחילת המלחמה בצפון עברה תנועת "המחנות העולים" לעבוד במתכונת חירום. הוקם צוות תנועתי שנועד לתת מענה מיידי לפעילות החינוכית במציאות המשתנה, והתנועה מרכזת מאמץ בקרב ילדי היישובים הספונים במקלטים. אילן גזית, מזכ"ל התנועה: "יש לנו מחויבות לעמוד לצד הילדים ובני הנוער בשעות הקשות שעוברות עליהם. נוכח תחושת חוסר הביטחון והיעדר הוודאות, אנחנו מקיימים הפעלות ושיחות שבאות מאהבה ויוצרות אלטרנטיבה להרג ולרוע".

 

עין-השופט: אמץ מקלט

 

יוזמה חדשה להקל על השוהים במקלטים: קיבוצים החלו לאמץ מקלטים בערים ולדאוג לאספקה של ציוד עבורם. שושנה וגדעון שפירא מעין-השופט, יוזמי הרעיון, ביקשו לקדמו באמצעות הנרי אלקסלסי, נציג התנועה הקיבוצית במטה "ישראל ביחד", המאגד ארגונים הפעילים לסייע לתושבי הצפון. אלקסלסי נרתם, והחיבור הראשון התבצע בין עין-השופט למקלט 27 בקריית-חיים, שזכה באספקת מזון וציוד שהיה חסר בו: שולחנות, כיסאות, ארונות ומקרר. הרחבת היוזמה כללה שיתוף פעולה עם מטה ארגוני המתנדבים של יקנעם, המועצה האזורית מגידו, ובאמצעות תרומה של ה"ג'וינט" התאפשר אימוץ של עשרה מקלטים נוספים, הפעם בעיר עכו. אתמול (רביעי), יצא משלוח ראשון של אספקה למקלטים אלה, ובו מזון לתינוקות, חטיפים, שימורים, סוכר, קפה ומזרנים. כעת מבקש אלקסלסי להרחיב את היוזמה לקיבוצים ולמקלטים נוספים. הוא אופטימי, היות שהיענות הקיבוצים להירתם ולתרום היא אדירה. "מאז תחילת הלחימה בצפון עוד לא נתקלתי בסירוב של חבר קיבוץ או של מפעל קיבוצי לתרום משהו לטובת השוהים במקלטים, ועל כך אני מסיר את הכובע", אמר.

 

וזה לא הכול. אלקסלסי דואג גם למקררים, ואפילו לחולבים. "אנשי פנימיית 'רעות' בעין-השופט היו זקוקים למקרר בשביל הפליטים הרבים המתאכסנים שם", סיפר אלקסלסי. "בדקנו אפשרויות לרכישת מקרר לא-חדש, עשינו את התיאומים הנדרשים, והמקרר הגיע. והנה עוד סיפור שהייתי קשור אליו במסגרת 'היחידה להתנדבות' של התנועה: בקיבוץ סער נוצר מחסור בחולבים, בגלל המלחמה. פניתי לנדב רז, מרכז הרפת של מעגן-מיכאל, שיעזור בשליחת רפתנים חליפיים, והעניין הסתייע".

 

דליה: סגירת מעגל

 

שלוש אחיות ומשפחותיהן מקריית-שמונה ומטבריה, שהתפנו בתקופת "ענבי זעם" (1996) לקיבוץ דליה, חזרו אליו לפני שלושה שבועות עם תחילת הנפילות על מקומות מגוריהן. הבן הבכור, שנולד בימי "ענבי זעם" ושטקס ברית המילה שלו התקיים בדליה - כבר בן עשר, ומרגיש בקיבוץ המארח כבן-בית. "מלך הקיבוץ", כהגדרת מזכיר הקיבוץ, שבירך על הגעת האורחים. בדליה מתארחים מאז תחילת הלחימה כ-200 תושבים מהצפון בדירות חברים, בדירות אירוח ובדירות שפינו עבורם צעירי הקיבוץ.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים