שיוך מבולגן

שיוך מבולגן

אריק בשן


אם לא די בבעיות מבית שמציע לנו (בשפע!) שיוך הדירות, צריך לקחת בחשבון גם את דרישות הבנים-היורשים מחוץ לקיבוץ * עם כמה מהם הגיעו הקיבוצים ל"הסכמות שקטות" * עם כמה מהם הגיעו לבית המשפט * ונראה לאן יגיעו בני גל וקיבוץ אפק * לחימה בשטח בנוי, הגרסה הקיבוצית

 

בני גל יוצא למאבק על מה שהוא מכנה "חלקת האלוהים הקטנה שלי". זוהי דירת הוריו, ממייסדי קיבוץ אפק, שהלכו לעולמם לאחר "היום הקובע" לקראת שיוך דירות בעתיד. גל (66) לא מוכן לוותר על מימוש לאלתר של הזכויות שהוקנו להוריו ולו בדין. הוא לא מתכוון אפילו להיכנס למו"מ על פדיון זכותו באפק בשווה-כסף. את הדירה הספציפית הזו הוא רוצה כאן ועכשיו. הואיל ותהליך שיוך הדירות באפק "נמתח", לדעתו, מעבר לזמן סביר, הוא החליט לפעול: לדרוש מהקיבוץ להעביר לרשותו ולרשות אחותו, שהיא חברת הקיבוץ, את דירת הוריהם, שהם יורשיהם.

 

"אחרי שאמי נפטרה", אומר גל, "הייתה לי תחושה שהקיבוץ אומר: 'לך הביתה, אין לך שום דבר'. שלא יובן לא נכון", הוא מוסיף, "אין לי כל עניין להכניס את היד לקופה של אפק. אני רוצה רק את זכותי בדירה ועל כך אעמוד". לא צריך לחשוד כי מה שמניע את גל הוא טעם כלכלי. ממקום מושבו ברעננה, כמנכ"ל AMT" טכנולוגיה מתקדמת", הוא מדגיש כי תמיד היה טיפוס שנלחם על זכויותיו, לא רק על אלה שבקיבוץ. ברור לו גם שמימוש הזכות הזו תעלה עשרות אלפי דולרים, שספק אם נמצאים בכיסו של קיבוצניק מהשורה. "לי", הוא אומר, "הזכות היא משמעותית, לאו דווקא הכסף".

 

לא לפנות את דירת ההורים

 

בני גל, שנולד באפק אבל חי כמעט שני שלישים מחייו מחוצה לו, מעיד כי הוא עוקב בדריכות רבה אחרי כל מה שמתרחש בקיבוץ מוצאו בפרט ובתנועה הקיבוצית בכלל, לאורך השנים. הוריו, ישראל ודבורה גלפר, הם מדור המייסדים. הוא עצמו נולד עוד כאשר שהו ב"משמר-הים", והוא אף זוכר היטב את המעבר הצבעוני לנקודת הקבע, אפק, בשנת 1947. כאן התחנך, מכאן יצא לצבא, אבל מאז שנת 1963, אחרי נישואיו, הוא לא בקיבוץ. היום הוא מתגורר, כאמור, ברעננה, ומתפרנס מטכנולוגיה מתקדמת. כעת הוא מנסה להיכנס לתחום חדש יחסית באנרגיה, "ביו גז". במהלך השנים שמר בני על קשר טוב עם הוריו ועם אחותו ומשפחתה, המתגוררים בקיבוץ. אביו, ישראל, נפטר בשנת 2003, ואמו בינואר 2006, בשיבה טובה ובגיל 92. כשנתבקשה המשפחה, כמקובל, לפנות את דירת האם ומיטלטליה בחלוף חודש מפטירתה -התנגד לכך בני גל בתוקף. בהתייחס להחלטת ממ"י מספר 751 מתאריך 27 בפברואר 1996, ולאחר שאישר את תוקפה אצל גורמים בכירים באגף החקלאי של המינהל, כתב למזכירת הקיבוץ נורית ברקאי (חברת ראש-הנקרה), כי הובהר לו חד-משמעית: "החלטת המינהל, על כל סעיפיה ותת-סעיפיה, הינה בעלת תוקף המחייב את כל מי שהחל בהליך של שיוך דירות ויש לפעול על-פיה". לטענתו, מרגע שהחליטה כך האסיפה הכללית של אפק בספטמבר 2002, כאשר שני הוריו היו בחיים, הרי שהוא ואחותו זכאים לאותה דירה עצמה. יותר מזה: לדבריו, כדי לקדם את מימוש ההחלטה, גבה אפק מס חודשי מהוריו, "בעלי הבית", דבר המדגיש ביתר שאת, לטענתו, את זכאות צאצאיהם לנכס, מרגע שבעליו נפטרו. אם לא די בכך, מציג גל את צוואת אמו, מ-9.7.2003, בה היא מורישה חוקית לבנה ולבתה, בחלקים שווים, את עיזבונה. הוא אינו מתכוון להשלים עם כך שחלק מ"עיזבונה", דירתה, עומד לחזור לבעלות האגודה.

 

גל הטעון נפגש, לדבריו, לשיחה עם המזכירה ברקאי, ושמע מפיה כי היות שעדיין לא הגיעה החלטת השיוך לשלב ההבשלה, והחברים טרם הופנו למינהל - הרי הנכס שייך לקיבוץ. ייהרג ובל יעבור, ענה לה גל, לא בלי זעם. ברקאי, מצוידת בחוות דעת משפטית מפרקליטת הקיבוץ, הייתה נחרצת לא פחות. בחוות הדעת שקיבלה מעו"ד מיכל ינאי ("שלמה כהן ושות'") נקבע כי "הזכות היחידה שהוקנתה לחברי הקיבוץ ביום הקובע הנה האופציה להיות חלק ממהלך השיוך אם וכאשר הוא יתממש". אין בהחלטה על היום הקובע כדי לשנות את הסטאטוס המשפטי של קרקעות האגודה או את יחסי קיבוץ-חבר בעניין הדירות והמגרשים, טוענת הפרקליטה, ובסטאטוס הקיים - המגרשים שייכים לאגודה והם שלה בלבד, בעוד החבר אינו אלא "בר רשות".

 

עו"ד ינאי מדגישה, במכתב התגובה לתפיסותיו של גל, כי האופציה שניתנה לחברי הקיבוץ במסגרת היום-הקובע הנה לשיוך דירה כלשהי בקיבוץ, לאו דווקא דירת מגוריהם הנוכחית. החלטה 751 אינה עוסקת כלל בסטאטוס המגרשים בתקופת הביניים, מוסיפה עו"ד ינאי, וקובעת כי הוראת אגף (חקלאי) מס' 53 היא, למעשה, הוראת ביצוע של החלטה 751 ובסעיף (7 ה) שלה מצוין, בין השאר: "תוקף הזכויות לחכירת יחידת מגורים קיימת יהיה תאריך החלטת האסיפה בדבר השינוי. זכות זו תהא שמורה לצאצאים במקרה של פטירת החבר, חס וחלילה, בין מועד הפטירה לבין המועד שההחכרה תהיה ניתנת למימוש בפועל, בכפוף להסכמת האגודה בהתאם להחלטה". מה שעולה מהוראה זו, לפרשנות הפרקליטה, הוא שהקיבוץ יכול היה אף למנוע לחלוטין העברת זכויות מחבר לצאצאיו, אם היה חפץ בכך. אומנם לא זו כוונת אפק, מדגישה עו"ד ינאי, אבל סעיף זה, היא מבהירה, מותיר פתח רחב לגמישות באשר לאופן מימוש הזכות.

 

בעלות האגודה או המשפחה

 

למרות חוות הדעת המלומדת, ממשיך בני גל להתעקש כי החלטה 751 היא המסד המשפטי לשיוך הדירות ואין בלתה; וכי כל עוד אין מסמך ראוי שמאפשר להנהלת אפק לבצע שינוי בסטאטוס המשפטי של דירת הוריו - היא אינה רשאית לעשות זאת, כי אז ייחשב לה הדבר כהסגת גבול ועבירה פלילית על כל המשתמע מכך.

 

למיטב ידיעתו, הוא חוזר ואומר, מעמד המגרשים המיועדים לשיוך בחלקות המגורים משתנה מבחינה משפטית מייד לאחר החלטת האסיפה, ודין החלטה זו היא כשל "הליך הערת אזהרה". "כל הרוכש נכס נדל"ן מודע היטב לעובדה", אומר גל, "כי הפער בין ביצוע עסקת הרכישה לבין רישום הנכס על שמו יכול לקחת שנים מספר, בשל הביורוקרטיה של הליך רישום נכסים". מנסחי 751 לקחו עניין זה בחשבון, טוען גל, ולראיה - חלק מסעיפי ההחלטה נרשם בזמן עתיד. לדבריו, אין כל התייחסות לעובדה, כפי שטוענת עו"ד ינאי, כי מגרשי המגורים חוזרים לבעלות האגודה בתקופת הביניים שבין ביצוע נהלי ההחלטה לבין הפניית החברים לחתימה כלפי המינהל.

 

מאבקו של גל, יש לומר, לא ממש זוכה לתמיכת היורשת הנוספת, אחותו, חברת הקיבוץ ("אין לה, לדעתי, עמדה חד-משמעית בנושא", הוא אומר), והוא גם לא יגיע בהכרח להכרעת בית המשפט ("אני, בעיקרון, לא פונה לבית המשפט").

 

עשרות, אולי מאות מקרים דומים, פחות או יותר, נרשמים לאורך השנים בקיבוצים. ככל הידוע, בכמה מהם הגיע הקיבוץ עם היורשים הפוטנציאליים להסכמות שקטות, בעיקר במקרים שעלו אחרי החלטת "היום הקובע", אבל ברובם מייצרת תביעת הבנים קונפליקט סמוי או גלוי. כך או כך, ההתרחשויות האלה ממחישות את בעייתיות התארכותה של "תקופת הביניים", בין "היום הקובע" בקיבוץ לבין הפניית החבר לרישום דירתו ישירות מול המינהל.

 

סיבוכי השיוך

 

בנימשק תובעים את זכויותיהם * והעמדה הקיבוצית והשיפוטית אינה אחידה * תראו מה קרה בתל-קציר, הזורע, גבעת-ברנר וחפץ-חיים

 

כאשר, במקרים ספורים, הגיעה לערכאות המחלוקת בדבר הזכות בדירה הקיבוצית - העמדה השיפוטית לא הייתה אחידה. במקרה הראשון, בשנת 2000, אפילו לפני שהקיבוץ עצמו החליט על "היום הקובע", נפסק כי על קיבוץ לשייך דירה בעתיד, אם וכאשר ישלים את המהלך, גם לחברה שבעבר החליט להוציאה מחברות. בית המשפט המחוזי בנצרת קבע, בתיק "לאה חן נגד תל קציר", כי הקיבוץ נהג כשורה כשהרחיקה ממעמד החברות, אבל גם לחברה שהוצאה, פסק, יש זכויות עתידיות בדירה דומה לזאת שהותירה מאחוריה - כל זאת משום שבקיבוץ התחילו לשוחח אז על נושא השינוי, ו"שיחות", פירש בית המשפט, כמוהן כתחילת התהליך.

 

למרות שבית המשפט העליון, בדעת רוב, הפך בשלהי 2003 את ההחלטה וחן נותרה בחוץ, בלי הדירה, המשיכו בני חברים עוזבים מקיבוצים אחרים לתבוע תביעות דומות. כך, למשל, דרישת בני הזורע, משתי משפחות שונות - לאחר פטירת אימהותיהן, ממייסדות הקיבוץ - לשמור חזקה על ביתן. הם תבעו מהנהלת הקיבוץ להכיר בהם כביורשים טבעיים, ולו רק בזכות העובדה שבהזורע טרודים בשנים האחרונות בסוגיית השינוי והשיוך. מן הצדק הטבעי, טענו הבנים, על הקיבוץ להתחשב בשנים הרבות שבהן הוריהם טרחו וצברו נכסים. לפחות את חלקם - דירה, למשל - טענו, זכותם להוריש לצאצאיהם. בהזורע הגיבו בטענה כי עדיין אין "יום קובע", אבל כדי לא להחמיר את דו-השיח עם הבנים הבטיחו שיבוא יום וטענותיהם יידונו. הבנים, ככל הידוע, עדיין אינם מוותרים על הזכויות, והם אף מאיימים בפניה לערכאות.

 

וזה לא הכול. לפני חודשים מספר פנו צאצאי משפחת זיביל מגבעת-ברנר אל בית משפט השלום בכפר סבא, בעקבות החלטת הקיבוץ לעשות שימוש בדירת הוריהם. היורשים טענו כי אסור לקיבוץ לגעת בדירת הוריהם, משום שאינו רשאי לקחת לחזקתו נכס שכבר שייך להם. אבל התביעה לא שרדה יותר מדיון קדם משפטי אחד, בטרם נמשכה בחזרה על-ידי מבקשיה.

 

מקרה אחר, אצל "השכנים" מחפץ-חיים, שרד קצת יותר. שם התברר לצאצאי חברת הקיבוץ, שושנה קלר ז"ל, שנפטרה בשלהי 2003, כי הקיבוץ מתכוון לעשות שימוש בדירת אימם המנוחה, שלדבריהם שייכת להם, ורק להם. הצאצאים-היורשים, שמונה בנים/ות ונכדים/ות, פנו לבית המשפט באמצעות עורכי הדין דן פיאלה ועופר נועם. מנגד טען הקיבוץ, באמצעות עורכי הדין איתן מימוני וחי יקיר, כי היות שמדובר ב"תקופת ביניים" - מהיום הקובע שעליו החליט הקיבוץ (ינואר 2001) ועד ליום שבו תמומש העסקה והדירה תעבור לידי החברים או צאצאיהם - מקיים בינתיים הקיבוץ את התחייבויותיו כלפי חבריו החיים, וכי על-פי החלטת השיוך שקיבל הוא רשאי לבקש מהיורשים לעזוב את הדירה בתוך שלושים יום, על-מנת שיוכל להשכירה.

 

בהחלטת ביניים לגבי "תקופת הביניים", קבע בתיק זה, בשעתו, שופט בית משפט השלום בכפר-סבא, דוד גדול, כי מההחלטה 751 לא עולה בבירור מה טיב הזכויות של כל אחד מהצדדים: האם יש להעביר את הדירה ליורשים? או אולי דווקא זכאי הקיבוץ להשכירה? עד שישמע את עמדת בעל הנכס עצמו - מינהל מקרקעי ישראל - מאמץ בית המשפט את טענות הקיבוץ ומאפשר לו לגבות תשלום מהמשפחה בגין השכרת הדירה לרשותה. בשלהי 2004 העביר ממ"י את התייחסותו הדואלית בסוגיה לבית המשפט: מצד אחד, הוא קובע כי המועד הקובע לעניין שיוך הדירה לחבר הוא החלטת האסיפה, ובמקרה פטירתו נשמרות זכויות יורשיו בכפוף להסכמת האגודה; אלא שמצד שני, אין הקיבוץ רשאי להשכיר דירת חבר, משום שבכך הוא מפר הסכם עם המינהל עצמו ומתעשר שלא כדין.

 

אלא שהדיון המשפטי נקטע בדרך ולא ניתן בו פסק דין חלוט. הצדדים פנו בהסכמה ל"דין תורה", בבית הדין הרבני בירושלים, אבל גם כאן עלו חילוקי דעות עמוקים והמהלך המשפטי הוקפא בינתיים. הצאצאים הפסיקו לשלם דמי השכרה לקיבוץ כפי שנקבע בהחלטת הביניים של בית המשפט, הקיבוץ הגיב בפינוי הדירה ממיטלטליהם ומשתמש בה היום לצרכיו. הנה כי כן, מעלה גם מקרה זה עד כמה העניין מורכב.

 

משייכים ומתווכחים

 

תראו מה אומרים המומחים על "זכויות השיוך" * ו-ת-ת-ב-ל-ב-ל-ו

 

עו"ד צפריר בן-אור, שניהל בעבר את המטה לשיוך דירות בתנועה הקיבוצית, וגם היום מלווה מקרוב את עבודתו, סבור כי אך טבעי הוא שקיבוצים המאמצים את ההחלטה 751 נתקלים, בשל משך הזמן החולף, בעובדה שחברים זכאים הולכים לעולמם וצריך לחפש דרך "להרגיע את היורשים", בלשונו. למרות שהתופעה שכיחה מאוד, סבור בן-אור, אופייה משתנה מקיבוץ לקיבוץ. לטענתו, קיבוץ שמשכיל להסדיר את הנושא לפני ההחלטה על "היום הקובע", וטורח להבהיר לכול מהי משמעותה של "תקופת הביניים", חשוף פחות לבעיות מסוג זה. כך או כך, מדגיש בן-אור, העיקרון הוא כי כל עוד לא הסתיים הליך השינוי - החזקה על דירת הנפטר היא בידי הקיבוץ. "תקופת הביניים היא אילוץ, בשל המהלך התכנוני. התופעה עולה על פני השטח משום שיש, מבחינת הצדדים, מעבר משפה לשפה. בכל מקום, עד כמה שידוע לי, שהקיבוץ נוהג בהגינות ומסביר את קשיי ההתארגנות - היורשים מבינים. הבעיה מתעוררת כשהיורשים מקבלים תחושה שהקיבוץ 'מורח' אותם ודוחק אותם לסוף התור".

 

האמת היא שזו, כנראה, לא רק "תחושה", כפי שעולה מדבריהם של עורכי הדין מיכל ינאי ועומר כהן ("שלמה כהן ושות'"), העוסקים בשגרה בבעיות מסוג זה (גם בקיבוץ אפק). לקיבוץ מוקנית סמכות לקבל החלטות כרצונו בסוגיה זו גם לאחר "היום הקובע", טוענת עו"ד ינאי. סמכות זו מתפרשת מהוראת אגף חקלאי מס' 53. "ניתן להבין שהדין נותן לנו כלים חריפים וצריך לשים לב שהם שם", אומרת עו"ד ינאי, "גם אם איננו ממליצים עליהם בפני הקיבוצים".

 

עמיתה, עו"ד עומר כהן, מציג פרשנות מחמירה אף יותר. הוא טוען כי לא רק הוראת אגף 53 מתנה תנאים לגבי העברת זכויות ליורשים. גם תקנות האגודות השיתופיות - שיוך דירות בקיבוץ המתחדש, שהתפרסמו בחודש ינואר האחרון, מציבות תנאים על תנאים. "קיבוץ, למשל, יכול לקבוע בתקנון שלו שהוא חוזר מהחלטה על שיוך דירות שכבר התקבלה, ובוודאי יכול להתנות בתנאים מחמירים את זכות היורשים בדירה עצמה", אומר עו"ד כהן. "לטעמי מדובר בהתניות הגיוניות וסבירות בהתמודדות הקיימת בין תאגיד שמתכוון להמשיך לחיות בצורה שיתופית כזו או אחרת - מול גורמים חיצוניים, אפילו הם יורשים, שעלולים להתנכל לכוונות אלו".

 

עו"ד בן-אור מכיר, לדבריו, את הפרשנות הזו, אבל לא עומד מאחוריה. "הזכות המוקנית לחבר, כולל זכות ההורשה, היא זכות ללא תנאי ובאופן בלתי-הפיך", הוא טוען. "נכון שעד שהיא מתגבשת לזכות בת-שימוש ישנם כמה תנאים שצריך למלא. תנאים אלה - כמו תכנון מחדש של שטח המחנה, קביעת גבולות המגרשים - מחייבים תקופת ביניים, אבל אם הקיבוץ לא יקבע מראש פרמטרים ברורים, ייווצר בלאגן". עו"ד בן-אור סבור שהקיבוץ הוא זה שממשיך לשמור על הנכס, אבל גם על זכויות היורש. לדבריו, אין התחייבות מפורשת של הקיבוץ לתת ליורש דווקא את הדירה של הוריו. "מדובר רק על עקרונות", אומר עו"ד בן-אור, ומזהיר: "במהלך התכנון חבר או יורש יכול לזכות בנכס משופר יותר ממה שהיה בידיו, או בנכס פחות טוב. הצדדים חייבים להבין ולהסכים שאם לא ינהגו כך - יצוצו, מן הסתם, הרבה בעיות".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים