יסעור מלבלב מחדש

אריק בשן


אחרי שכבר היה "על הקרשים" והוגדר כ"חדל פירעון", מגלה קיבוץ יסעור סימני התאוששות * הרבה בזכות תנופת קליטה של "חברים חדשים" (אל תתבלבלו, לא מדובר ב"חברים" ולא ב"תושבים") * ובזכות מגוון מסלולים ואפשרויות ל"בנה ביתך" * צמיחה דמוגרפית, הגרסה האופטימית

 

לצביה כהן, "חברה חדשה" בקיבוץ יסעור, אין שום ספקות: "מי שבא לכאן קונה עסקת חבילה לכל החיים. באיזה מקום תמצא שילוב מדהים כזה, שיש בו - מלבד איכות חיים - בית תינוקות צמוד, מערכת חינוך צמודה, בית סיעודי, בית קברות... והכול מלווה אותך ממש באותו היישוב".

 

כשמשפחת כהן הצטרפה ליסעור, לפני תשע שנים בקירוב, באחת התקופות הקשות מאז היווסדו, היא מצאה שם אוכלוסייה רחבה של ותיקים, חברים צעירים מעטים יחסית, וקיבוץ שחי בלחץ נוראי. כנראה היה זה אופייה הנוח של צביה הסימפטית, שתרם לקליטתם כאן בהצלחה למרות כל הבעיות מסביב. "אנחנו, כתושבים, נקשרנו מאוד לחברים, וזה מה שיצר את החיבור", היא מספרת. "כשהתקבלנו לחברות לפני שלוש שנים ראינו כמה רוצים אותנו כאן. הם ציפו לכוחות חדשים כדי לפתח חיי קהילה. ראינו כמה תרומה אנחנו יכולים להביא לוותיקים הנחמדים שסללו בפנינו את הדרך וציפו מאתנו לעשות מעשה".

 

ש: כלומר, לא באתם רק משום שהיה לכם כדאי כלכלית?

צביה כהן: "כיף לחיות בקיבוץ, אבל כלכלית זה לא זול. אני מגדירה את עצמי כ'ענייה' עם איכות חיים".

 

משווקים איכות חיים

 

צביה כהן מגלמת בדמותה את החבר החדש בקיבוץ המתחדש של יסעור. ג'ינג'ית תוססת, שהצטרפה כ"תושבת", עם בן זוגה וילדיה, ועברה יחד עם חבריו את המשבר הקשה של סוף שנות התשעים. לפני שלוש שנים, כבר אחרי שינוי אורחות החיים, החליטו בני הזוג כהן להיכנס למעמד של "חברים חדשים" ולרכוש דירה מדירות המקום. ילדתם הקטנה, שמכירה רק קיבוץ, כבר פיתחה געגוע לחדר האוכל שנסגר אחרי ההפרטה, אבל צביה עצמה - אוהבת ומתלבטת - עדיין לא ממש סגורה על האפשרות שתממש את האופציה להיות "חברה מלאה". "אני עירונית במקור", היא מחייכת, כמעט מצטדקת. "בזמן לימודיי בכפר-גלים הכרתי הרבה בני קיבוץ, הצטרפתי לנוער העובד והייתי בגרעין לעינת. אחרי מסלול נח"ל התקבלתי לחברות בעינת, אבל יצאתי די מהר לשנת חופש שבה הכרתי גם את בעלי".

 

צביה רצתה לחזור לעינת, אבל בעלה סירב. קיבוץ, אמר, ממש לא מתאים לו. בני הזוג הסכימו על נוסחת פשרה לפיה בעתיד, כאשר יגיעו ילדים לעולם, ישקלו לגור בקיבוץ. אחרי הולדת ילדיהם התאומים הגיעו ליסעור ממש במקרה. אז עוד לא ממש התלהבו בקיבוצים להשכיר דירות ל"תושבים", ובאלה שהשכירו - כבר לא היו דירות פנויות. משפחת כהן התעקשה לקבל את הדירה "האחרונה על המדף" של יסעור. דירה קטנה, ישנה, לא אטרקטיבית.

 

"בתוך שבוע עברנו לכאן, התחברנו לאנשים, התאהבנו במקום והאמנו בו", מסבירה צביה את סוד "הקליטה המוצלחת". קליטה כן, אבל בינתיים, אמרנו, לא עד הסוף. הם היו זכאים לשלוש שנות התלבטות ב"עצמאות כלכלית". עכשיו, שנה שלישית ל"חברות", הגיע הזמן להחלטה. צביה, כאמור, לא ממש משוכנעת שהם הולכים על "חברות מלאה".

 

היא לא קיבוצניקית נאיבית, וגם לחברות הארעית לא הצטרפה בלי תנאים. לה, למשפחתה, ולעוד משפחות שהצטרפו לתוכנית הקליטה של יסעור  - היו השגות, תביעות, והן ניהלו, לדבריה, משא ומתן נחוש להשיגן מול הקיבוץ, באמצעות עו"ד רון רוגין. ועו"ד רוגין, כידוע, יודע משהו על התנהלות קיבוצים מתחדשים. "רון הצליח לשפר לנו את החוזים", אומרת צביה בגאווה. "זה היה מו"מ ארוך. מעבר לזה שרצינו להבטיח שיהיו כאן תרבות וחינוך משלים, לחצנו שתהיה הנהלה מוניציפאלית ושאנחנו נהיה שותפים בה".

 

צביה, שבעבר עבדה כשכירה בבית הספר התיכון באזור, ואחרי כן ב"שמרת הזורע", משמשת היום, בהתנדבות, כחברה בהנהלת הקהילה, אחת משלושה נציגי ציבור שחברי יסעור כולם השתתפו בבחירתם. וכן, היא גם המשווקת של השכונה החדשה שעומדת להיבנות בקרוב בקיבוץ. מדובר בשכונת מגורים, בתוך "הקו הכחול", שתאכלס בשלב ראשון 42 יחידות דיור, ומיועדת לכל מי שיהיה מוכן לנסות, לפחות, להיות כאן "חבר חדש" ולשקול חברות מלאה בעתיד. משפחת כהן עצמה, ארבע נפשות, מתגוררת בדירה ישנה משופצת, בת 74 מ"ר (עליה חויבה המשפחה, במסגרת טבלת האיזונים בתהליך שיוך הדיור, לשלם). כמשווקת, אומרת צביה, היא, כמובן, מקבלת עמלה ממכירת כל יחידת דיור. אבל הכסף, היא מנסה לשכנע, לא הכי חשוב בסיפור. "מי שמגיע אליי למשרד, אני 'מוכרת' לו מראש את איכות החיים כאן. אנחנו מדברים על מערכת החינוך ורק אחר-כך על הדירות. כן, כבר יש עניין רב מצד לקוחות".

 

הפרטה אינה סוף העולם

 

בשלבים הראשונים בהבראה הדמוגרפית של יסעור, במהלך שלוש השנים האחרונות, התקבלו עד כה ל"חברות חדשה" כארבעים משפחות, כ-66 פרטים, ביניהם לא-מעט בני קיבוץ חוזרים. ה"חברות" הזו, זה כבר מובן, איננה חברות קונבנציונלית על פי תקנון קיבוץ קונבנציונלי. היא נעשית בתנאים מסוימים, שעיקרם חברים שמתקבלים ב"עצמאות כלכלית" וניתנת להם האופציה להחליט בתוך שלוש שנים אם להיכנס לחברות מלאה, שתקנה להם - בתמורה לכסף, כמובן - גם הצטרפות לאגודת החברים בעלי החלק היחסי בנכסי הקיבוץ הקיימים ואלה שיהיו. ביסעור לא מסתירים את השאיפה לראות את הנקלטים האלה, בסוף התהליך, כחברים מלאים בעלי זכויות וחובות; אבל גם אלה שיישארו רק "חדשים" רשאים להתחיל לבנות את ביתם בקיבוץ. במקרה הפחות נוח הם יישארו "תושבים". הקליטה המסיבית נעשית בשלוש צורות אפשריות: רכישת שיכונים קיימים בחצר הקיבוץ, אופציה שבחרו עד כה 34 ממשפחות המצטרפים; בניית בתים חדשים על אדמת הקיבוץ - על האפשרות הזו הלכו שש משפחות; ובשלב הבא - בו תיבנה בקיבוץ, באמצעות חברת "מבני תעשייה", שכונה חדשה מרוכזת - צפויות להצטרף עוד עשרות משפחות.

 

אלון מורדכוביץ (39) עזב את יסעור בגיל 27, הסתובב בגוש דן עד שנולד בכורו - ונגמרו לו, הוא מחייך, המקומות לטייל בהם עם הזאטוט, שנורא רצה לעלות על טרקטור של ממש, לא רק במשחקים. אז אבא לקח אותו למקום שבו יש טרקטור שאבא אפילו מפעיל בשעות הקבלה. "מלכתחילה רציתי לחזור הביתה, למרות שלאורית, בת זוגי, הייתה רתיעה", אומר מורדכוביץ. הם נקלטו כאן עם ילדיהם לפני ארבע שנים, בדירה מדירות הקיבוץ, כבר לאחר אישור מודל השינוי, לפני היום הקובע לשיוך דירות. "אם היה ממשיך הקיבוץ השיתופי, הייתי חוזר הרבה יותר מוקדם", מפתיע אלון בתשובה לא אופיינית. היום הוא חי תחת ההגדרה של "חבר חדש" ולא ממהר לקבל, יחד עם זוגתו, החלטה מחייבת אם ימשיכו את חברותם אם לאו. "נראה", הוא אומר, נטול לחצים, "אני לא חושב על שום דבר חצי שעה מראש. בינתיים אנחנו בעצמאות כלכלית, טוב לנו כאן, אני עובד בגד"ש ומקבל ישירות את תלוש המשכורת מהתאגיד".

 

ש: וזה אורח החיים האופטימאלי שעליו חלמת ואליו חזרת?

אלון מורדכוביץ: "בהחלט כן. זו סביבה כפרית עם השקט שיש בה, הדציבלים הנמוכים, הדשא ליד הבית. זו סביבה שמגוננת, שהילדים יכולים להסתובב בה חופשי וגם לנו, למבוגרים, יש יותר חופש. עכשיו מונדיאל וחברים חדשים נטלו יוזמה: הם פתחו ומתחזקים את הבריכה - למנויים, בכסף כמובן - ובימי המונדיאל גם מקרינים את המשחקים. ויש כאן גם חבר'ה בני גילי, כאלה שנשארו וכאלה שחזרו, וזה מאפשר לנו נגישות גבוהה ביחסי חברות. אתם אני נפגש ואתם אני מבלה".

 

את מי אלון אוהד במונדיאל, ממש מיותר לשאול. הוריו משתייכים לגרעין הברזילאי שחיזק את יסעור באמצע שנות החמישים. אבל הפטריוטיות הברזילאית נדבקת גם ללוקאל-פטריוטיזם שלו ושל חבריו ביסעור. "קיבוץ חם", אומר אלון, "חבר'ה טובים, והשילוב של זה עם ההזדמנות הכלכלית, המאוד מפתה למי שמכיר את השוק בחוץ, הוא שילוב מנצח". לדברי אלון, היום יסעור ממש מלבלב מחדש, הרבה בזכות החברים החדשים, הוא אומר. "כשחזרתי לכאן הייתה ממש רוח נכאים, רוח אחרת לחלוטין. כנראה הניהול המוצלח של המשבר עשה את שלו בהתאוששות. אנשים הרימו ראש וראו שההפרטה, שממנה כל-כך חששו, זה לא סוף העולם".

 

קיבוץ יוצא מדיכאון

 

את האחריות לניהול המוצלח אפשר לשייך למיכה טיסר, היו"ר החיצוני, שהחל לפעול כאן משנת 2002. לפני זה, בתחילת שנות האלפיים, עוד היו כאלה שסברו כי לקיבוץ הקטן שבגליל המערבי אין סיכוי. חברים כינו את הימים ההם "ימי האבל". שום דבר ממשי לא נצפה כמו מה שיוכל להציל קיבוץ, שהגיל הממוצע של 135 חבריו הגיע ל-60, והיו בו רק 35 ילדים (גילאי 0 עד 18), שעל פי ניסיון השנים האחרונות כמעט אף אחד מהם לא שב הביתה לאחר הצבא והמסלולים. כלכלתו של יסעור מעולם לא הייתה מבוססת היטב. כאשר נגררו החברים "השיתופיים", שלא ברצונם, אל מחוזות הדיפרנציאליות - מצב הרוח היה קשה במיוחד. אבל לא הייתה ברירה. מקורות ההכנסה היו מצומצמים למדי לאחר שנסגרה תעשיית הגרביים המדשדשת ("מג"י", שריד מקונצרן הטקסטיל של "מילואות"), וכך גם המפעל השני של הקיבוץ, "עץ הדעת", לייצור צעצועי למידה ומדע, שצבר בעיקר הפסדים. לפחות האחרון נמכר לאנשי עסקים סינים והשאיר כמה אגורות לרווחת הקיבוץ.

 

מצבו הפיננסי של הקיבוץ היה בכי רע. יסעור, שבשנות התשעים נמחקו לו במסגרת הסדר הקיבוצים חובות של 200 מיליון ש"ח בקירוב - למרות שנהנה מקביעת כושר החזר נוח וריאלי לכאורה - חזר בשנים האחרונות להיות "ילד רע". שוב לחצו הבנקים על החזר של כ-20 מיליון ש"ח חובות טריים, גם החוב לספקים הלך ותפח, וזאת עוד לפני שלוקחים בחשבון את החוב האקטוארי של הקיבוץ לחבריו (בהיקף של כ-3 מיליון ש"ח) שגם לא נהנו מקרן פנסיה מניבה לאחר פרישתם מהעבודה. הקיבוץ התקשה לתפקד תחת המונח "חדל פירעון". מלחמת הקיום הייתה בעיצומה.

 

שיפור יחסי, מינורי, בא בעקבות השינוי באורחות החיים ב-2001. מצב הענפים היצרניים עדיין לא היה טוב - מחקלאות, כידוע, קשה לחיות - ועול המיסוי על החברים היה כבד במיוחד. חלק מכספי המסים אף שימשו להחזר חובות הקיבוץ. חדר האוכל ומוסדות צריכה אחרים נסגרו, ולא-מעט מקשישי הקיבוץ נכנסו למצוקה בצורכי קיום בסיסיים.

 

מיכה טיסר בא שנה מאוחר יותר. הוא מונה, כאמור, ליו"ר ולמנכ"ל חיצוני, ובקיצור: ל"בוס" של הקיבוץ. טיסר, חובש כיפה, בעבר חבר הקיבוץ הדתי מעלה-גלבוע, הוא אדם רגוע וענייני. את יסעור שקיבל לידיו ב-2002 הוא מגדיר כ"קיבוץ בדיכאון, שחבריו, כתוצאה מהמצב, לא ראו אור בקצה המנהרה ולא נתנו אמון באף אחד".

 

תוכנית ההבראה הכלכלית שהוביל טיסר הייתה מאוד בסיסית: הבראת ענפים עם עתיד וסגירת ענפים שכשלו לאורך שנים. מכירת מפעל עץ-הדעת, לא לפני שסוכם כי חלק מהחברים העובדים בו ימשיכו להיות מועסקים על-ידי הרוכשים ויעבדו בתחום הקיבוץ. מבנה מג"י הושכר בתנאים טובים יחסית, הרפת המקומית (300 חולבות, 3.2 מיליון ליטר מכסה) שודרגה תוך ניצול מרבי של הרפורמה בענף, וחלה הטבה משמעותית בביצועיה. לול רבייה, שידע עונות קשות, התייצב במסגרת האינטגרציה של מילואות, הגד"ש המשותף עם עין-המפרץ (כ-5,600 דונם כותנה, תירס, עגבניות, אבטיחים ותחמיצים) התייעל והפך לרווחי, וכמו כן שודרג משמעותית הבית הסיעודי המקומי, "עמל לילך", ל-36 מיטות עם תפוסה מלאה ויעילות מרבית.

 

לדברי טיסר, שדרוג ענפי הקיבוץ תרם לכך שהיום יסעור מייצר רווח תזרימי חיובי, עומד בהחזר חובותיו לבנקים ומצליח לצמצם באופן דרמטי את חובותיו לספקים המקומיים, האזוריים והארציים. במצב כזה מתאפשרת גם הזרמת כספים לטיפול בתשתיות הקיבוץ השחוקות, לכיסוי חוב הקיבוץ כלפי חבריו ואפילו, מפעם לפעם, נותר משהו גם לחלוקת רווחים לחברים. הדבר התאפשר, בין השאר, בשל נכונות הבנקים למחוק חלק מהחוב החדש באמצעות מילואות. "הגענו להסדרים גם מול שאר הנושים", אומר טיסר. "היקף החוב הכללי של יסעור למערכת החיצונית עומד היום על כשישה מיליון ש"ח, ועוד שלושה מיליון ש"ח לארגון הקניות האזורי. חשיבות ההסדר היא גם בשחרור שטח המחנה משיעבודים ומתן אפשרות למהלך תכנוני גדול, במטרה לטפל בבעיות הדמוגרפיות של הקיבוץ".

 

כאן, כנראה, ההצלחה היא המשמעותית ביותר. כבר היום, כמו שנאמר בקלישאות, אפשר לשמוע צחוק זאטוטים על המדרכות ולהיתקל בעגלות תינוקות ברחבי הקיבוץ "הזקן". על-פי המהלך שמוביל כאן טיסר, מדובר על יישוב שיכלול בעתיד הלא-רחוק 350 בתי אב (רק לפני ארבע שנים, כזכור כ-65 בתי אב בלבד!). התב"ע המקומית החדשה כבר אושרה, כמו גם תכנון מפורט של מערכות תשתית ותחבורה שחייבות בשדרוג משמעותי, במיוחד מערכת הביוב שכבר מזמן לא מצליחה לעמוד במשימותיה. ההליך הפנימי של שיוך דירות לחברים הסתיים, כמו גם תכנון השכונה שאת מגרשיה ניתן יהיה לשייך לחברים חדשים בעתיד. הפרצלציה מאחוריהם, גם מערכות האיזונים הנדרשות. ביסעור ממתינים עתה להזמנת המינהל את החברים לבוא ולחתום על הטפסים הנחשקים, ובמקביל מצפים לנקלטים חדשים ש"יחטפו" את מגרשי השכונה החדשה.

 

המס המוניציפאלי צומצם

 

תהליך ההבראה של הקיבוץ, שכבר עבר שלב של תאגוד, יכלול בעתיד גם שיוך נכסים יצרניים. גם השיוך הזה יהיה על בסיס הוותק הנצבר. כך, לצד נכס הדירה, יוכל חבר הקיבוץ, בעל הוותק, להחזיק בידיו "מניה" בשווי של מאות אלפי ש"ח, מסביר טיסר, מה שיתן לו ביטחון מרבי לעתיד. ביסעור יש עדיין לא-מעט חברים הזכאים לרנטות, וביטחון נוסף הוא פנסיית היעד לחבר, שלדברי טיסר עמדה על כ-2,000 ש"ח בזמן השינוי, אלא שאז לא ניתן היה לעמוד בה. עכשיו מצליח הקיבוץ להקטין בעקביות, מדי שנה, את הגירעון האקטוארי, וטיסר צופה כי יבטיח כבר בקרוב הגדלה בסכום פנסיית היעד לפחות למינימום שנקבע בתקנות הסיווג החדשות: 2,300 ש"ח.

 

האם "גן עדן" עלי אדמות נבנה כאן נדבך אחר נדבך? לא בטוח. הסוגיה, מה ייווצר כאן כתוצאה מעירוב אוכלוסיות בעלות אופי שונה ואולי גם מוטיבציות שונות, לא ממש מדאיגה את פרנסי יסעור. לדברי טיסר, ההצטרפות הגדולה כבר הביאה לכך שהמס המוניציפאלי הגבוה ביותר (אלף ש"ח) הצטמצם פלאים והוא עומד היום קרוב יותר לזה הנגבה ביישובים רגילים. "אנחנו עושים הכול כדי שיהיה כדאי להצטרף ליסעור כחברים מלאים ובעלי זכויות", אומר טיסר, "אבל גם אם מדובר בתושבים בלבד, המס המוניציפאלי שהם משלמים תורם לא-מעט להקלת הלחץ מכלל האוכלוסייה המקומית. כניסתם למסגרות המוניציפאליות, כולל נציגות בהנהלת הקהילה, מצליחה להחיות את הקיבוץ מבחינה חברתית-תרבותית. דווקא הם, החברים החדשים, מתנדבים יותר בענייני תרבות וחינוך משלים".

 

עמי קילון, מנהל הקהילה המקומי, מסכים עם טיסר: "אנחנו מחפשים את השילוב הכי מלא שלהם בחיי הקיבוץ. אני יכול לומר שכבר היום הם משולבים ואכפתיניקים".

 

ש: איך בכלל מנהלים קיבוץ כל כך מורכב, כשמספר "הזרים" עולה על "המקומיים"?

עמי קילון: "מורכב זה נכון. אבל המטרה שלנו היא שבבסיס יהיה זהות אינטרסים. אני לא שולט בחברים החדשים והם לא שולטים בי. אני לא מאמין בכלים משפטיים, רק בזהות אינטרסים. בתקנונים ובהסדרים שלנו אנחנו יוצרים כלים שימנעו עד כמה שניתן את החריגות, כי בבסיס אנחנו רוצים להישאר קיבוץ. אינני יכול להבטיח שום דבר, אבל בקליטת חברים חדשים אנחנו עושים מיון מאוד מדוקדק כדי למנוע כניסה של גורמים לא רצויים".

 

אחד המאמצים, שנעשים, כאמור, ביסעור, הוא לשכנע את "החברים החדשים" להפוך לחברים מן המניין, לשלם את חלקם ולהפוך לבעלי מניות באגודה השיתופית. כך יוכלו ליהנות גם מהבעלות המופרטת, על בסיס ותק, בנכסיו היצרניים של הקיבוץ. על השאלה האם ימליץ לנקלטים להשקיע בנכס שבו הוא עובד, בגד"ש, משיב אלון מורדכוביץ ב"הן" חד-משמעי. "מחלקים מכאן רווחים יפים כל שנה לקיבוצים השותפים", הוא אומר. הבעיה היא, שבמקרה הזה (של אלון), כמו גם בשיווק השכונה החדשה (צביה), הממליצים עצמם עדיין מעדיפים, כל אחד וסיבתו עמו, לשמור על מעמד פחות מחייב ביסעור - "חברים חדשים".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים