חלומות מתחברים ברבדים - קיבוץ בצמיחה דמוגרפית

חלומות מתחברים ברבדים

יעקב לזר


קיבוץ רבדים

17 משפחות חדשות קלט קיבוץ רבדים לפני שנה לחברות בעצמאות כלכלית, ו-12 תינוקות שנולדו השנה הוצגו על הבמה בחג השבועות, שנחוג בקיבוץ לאחר הפסקה ארוכה. עוד 38 בני קיבוץ ובני/בנות זוגם חזרו הביתה, ואתם חזרה גם גאוות החברים הוותיקים בקיבוץ שלהם. לגדול או לחדול, הייתה הסיסמה בה יצאו לדרך. והם גדלו

 

מהפך דמוגרפי התרחש בקיבוץ רבדים בשנה האחרונה. מבחינה מספרית הוא נראה כך: ל-154 החברים "הישנים", נוספו 17 משפחות "עירוניות" שהגיעו לקיבוץ בדיוק לפני שנה והתקבלו במעמד של חברים חדשים, ועוד 38 בני קיבוץ ובני/בנות זוגם. בסך הכול 72 נקלטים, שהביאו אתם 64 ילדים. בחג השבועות, שנחוג לראשונה אחרי שלוש שנים שבהן פסחו עליו, הועלו לבמה לסיום החלק האמנותי 12 תינוקות שנולדו השנה. מחזה כזה, ברבדים, עין לא ראתה זה עידן ועידנים.

 

הבנים, בני קיבוץ בכל הגילאים, התקבלו לחברות (חדשה) עוד לפני היום הקובע, כשבני או בנות זוגם הגיעו במעמד של תושבים. הם חתמו על הסכם עם הקיבוץ, קיבלו בית ישן למגורים ונמצאים בהליכים של תשלום עבור הבית. ירצו, ישפצו אותו בעתיד, כשיתאפשר להם. 17 המשפחות ה"עירוניות", שנבחרו לאחר מיון קפדני, קיבלו חלקת קרקע והקימו עליה את ביתם. אם לדייק, על מנת לא להפוך את הקיבוץ לאתר בנייה אחד גדול, העמידו רבדים תנאי למשפחות החדשות, שביתם החדש יהיה בית יביל, שהובא והוצב במקום בהליך מזורז יחסית. התנאי הזה לא הרתיע את הפונים. מסתבר, שקיבוץ שמוכן להקצות למשפחות צעירות קרקע לבנות את ביתם, במרחב הקיבוצי הפתוח הקוסם להם כל כך, בעיקר בכל הנוגע לגידול הילדים, ולהציע להם שילוב אמיתי בחיי הקהילה המקומית, קיבוץ כזה לא יתקשה למצוא מועמדים מאוד איכותיים שירצו להצטרף אליו. ועוד מסתבר, שהשאלה האם ומתי ובכמה אחוזי היוון ישויך להם הבית שנבנה מכספם, איננה קריטית כל כך עבורם. היא חשובה, אבל הרבה יותר חשובה להם העובדה, שיש להם בית בסביבה כפרית, בו הם יוכלו לחיות שנים רבות באין מפריע ולגדל את ילדיהם בתנאים הנראים להם.

 

קיבוצים שידעו להציע למשפחות צעירות עסקה, דמוגרפית ולא נדל"נית - הצטרפות לקיבוץ כחברים חדשים, תמורת בית צמוד קרקע וצמוד קהילה - יגלו שהיא מאוד אטרקטיבית בעיני רבים.

 

"יצאנו למסע הזה בהחלטה שקיבלנו בתחילת 2003, שאנחנו חייבים לגדול או לחדול", מסביר ניתאי קרן, מזכיר רבדים בשש השנים האחרונות. "הגדרנו לעצמנו יעדים - לגדול בצורה משמעותית ובפרק זמן קצר, ומצד שני לא לגדול מהר מדי, כדי שנוכל לעכל את הקליטה מבחינה חברתית. קבענו קצב גידול של 20 משפחות בשנה, ואז יצא פרויקט 17 המשפחות לדרך. הבנים עוד לא היו בתמונה והם הוכנסו אליה לקראת ההחלטה על היום הקובע. עכשיו אנחנו נמצאים בתהליכי קבלה של עשר משפחות נוספות, הצענו גם לתושבים שחיים פה שנים רבות להצטרף אלינו כחברים, ויש היענות".

 

חברים חדשים וישנים

 

קבלת 17 המשפחות מוגדרת אצלם כהצלחה יוצאת מגדר הרגיל. "זה שינה את הפרצוף של הקיבוץ באחת", אומר קרן. "כששואלים את חברי רבדים מה הדבר הכי טוב שקרה פה בשנים האחרונות, התשובה היא - הקליטה. ברגע שהחברים ראו את המשפחות ואת הילדים בשבילים, נשכחו המחירים והקשיים שהיו בדרך. לפני חודשיים החל תהליך של הגדרת החזון של הקיבוץ ביחד עם המשפחות החדשות. דיברנו על החלומות שלנו, וראינו שהם מאוד מתחברים אלינו ואנחנו אליהם. הם משולבים בוועדות, כולל במזכירות, ומבחינה חברתית זו בהחלט הצלחה. מערכת הגיל הרך, שעד לא מזמן היו בה שנתונים עם מעט מאוד ילדים שלנו, היום מלאה ברובה בילדי הקיבוץ".

 

אחד הקשיים היה לקבל את העובדה שברבדים יהיו שני סוגי חברים, "ישנים" ו"חדשים". ה"ישנים" משתתפים במשחק של מודל "רשת הביטחון", על כל המיסויים הגבוהים הכרוכים בו, ומצד שני נהנים מרשתות הביטחון ומהנכסים שצבר הקיבוץ. ה"חדשים" משלמים מס מוניציפאלי לא גבוה, ובכך יוצאים ידי חובתם הכספית לקיבוץ. זה כולל בני קיבוץ מאותה קבוצה, שאחד נמצא בחברות קלאסית, והשני בחברות מסוג חדש. הגדולה של קיבוץ היא היכולת לעשות את ההפרדה המתבקשת ולהגיד - מכיוון שזו הדרך היחידה לגרום לכך שהיישוב הזה לא יהפוך למושב זקנים, המחיר ראוי. "בהיבט הקהילתי המוניציפאלי, אנחנו שווים לכל דבר ועניין", אומר קרן. "נכון שהחברים הוותיקים משלמים יותר מסים, אבל אנחנו מבינים ומקבלים את זה. זוהי תקופת מעבר, שבה בכל מקרה היינו משלמים מה שאנחנו משלמים היום, ובלעדי הנקלטים היינו משלמים אפילו יותר. נושא הנכסים מטופל, והוא אמור לתת תשובות לטווח ארוך לחברים הוותיקים".

 

בפגישה שערכה לא מזמן התנועה הקיבוצית עם קובי הבר ממשרד האוצר, אבי 979 החדשה, מצא הבר לנכון להזכיר בדבריו במפורש את קיבוץ רבדים ואמר, שאם מישהו חושב שלא יודעים אצלם מה קורה ברבדים, הוא טועה. זה כמובן מביא לשאלת החוקיות של כל המהלך הזה, שבו קיבל הקיבוץ עשרות אנשים למה שהוא הגדיר "חברות חדשה", העמיד לרשותם מגרשים ואמר להם - צאו ובנו.

 

"הבר לא מכיר את מה שקורה ברבדים והוא כנראה ניזון משמועות", אומר קרן. "אני חושב שהוא התכוון לעסקאות במקרקעין שביצענו כביכול, וזה ממש לא מה שהיה. קיבלנו את המשפחות לחברות מלאה לכל דבר ועניין, והגדרנו את החברים שקיבלנו, כ'חברים בחופשה מיוחדת'. זהו מעמד זמני, שהתקנון של רבדים מאפשר אותו. לכולם ברור שאנחנו נסדיר את היחסים בעתיד, כאשר נושא הקיבוץ המתחדש והגדרת חבר בעצמאות כלכלית יהיו מוסכמים ומוחלטים. לא יכולנו לחכות עד שיתקבלו ההחלטות ברמה המדינה והתנועה, כי זה לא מתקדם לשום מקום ולנו אין זמן, אנחנו צריכים אנשים עכשיו. איך שלא יהיה, לא עשינו שום עסקה כלכלית. הספרים שלנו פתוחים, ואם מישהו רוצה לבוא ולבדוק, שיבוא ויבדוק".

 

הבנים שחזרו שוכנו ברובם בבתים ישנים, אותם ישפצו בעתיד, את ירצו. מכיוון שהבנים התקבלו לחברות לפני היום הקובע, ובפרשנות המחמירה של 751 ניתן לשייך רק מגרשים שהיה מבונים ערב ההחלטה על היום הקובע, הם יעצו לבנים להיכנס לבתים קיימים, ולא ללכת למסלול של בניית בתים חדשים. הייתה לכך כמובן סיבה נוספת - רוב הבנים אינם יכולים לעמוד בתשלומים של בניית בית חדש, וכניסה לבתים הישנים אפשרה לקיבוץ לייצר מולם "עסקה" כספית מאוד נוחה לעניין רכישת הבית. קרן: "התוצאה מדברת בעד עצמה. כל אזור הצעירים, שאוכלס בשנים האחרונות רובו ככולו על יד תושבים, התרוקן לגמרי מתושבים, וכל השכונה הזו מלאה היום בבנים שחזרו".

 

כדי להשלים את התמונה, הם פתחו לאחרונה במבצע לאכלוס שכונת רחבה, המתוכננת ל-138 יחידות. זה לא הולך קל, "בגלל השמאויות המטורפות שמינהל מקרקעי ישראל משית על מגרשים באזור שלנו", אבל גם זה יגיע. גם ההרחבה מתוכננת ומשווקת בתפיסה של קהילה אחת, ולא של שכונה שמחוץ לקיבוץ, וזה מה שמושך משפחות להצטרף דווקא אליהם. כביש 6, שעובר בשדותיהם, כולל המחלף הסמוך, קירבו אותם למרכז הארץ (ובעתיד לדרומה), וגם הוא תורם את תרומתו לאטרקטיביות של המקום.

 

מרואיין אחד שפגשתי, לא קיבוצניק, דיבר בהערכה רבה על טקס חג השבועות האחרון שהיה ברבדים. קרן: "התרבות ברבדים דעכה לאורך שנים. את חג השבועות, שהיה אצלנו תמיד חג יפה, בשלוש השנים האחרונות לא חגגנו, מכל מיני סיבות. השנה יצרנו צוות משותף לקיבוץ ולמשפחות החדשות והרמנו חג לתפארת. מי שהסתכל על הרקדנים והמופיעים וגם על האנשים על הדשא, אי אפשר היה להבחין בין חדש לוותיק. הדבר המרשים ביותר היה התינוקות שעלו לבמה. 12 תינוקות בשנה זה מחזה לא מוכר ברבדים. יש עכשיו איזה 60 אנשים שבאים כל ערב לבריכה כדי לצפות במשחקי המונדיאל. מבחינה חברתית ותרבותית, זה בהחלט שינוי דרמטי, וזה מקרין על מצב הרוח של כולם".

 

קהילה לחוד, עסקים לחוד

 

ענת ומורן בן דור באו מגדרה. הבן הבכור שלהם, היום בן חמש וחצי, התחיל ברבדים בבית התינוקות ועבר את כל בתי הילדים לפי הסדר. הם התחבטו אם לשלוח אותו ללמוד בבית ספר בגדרה או להמשיך במערכת החינוך של רבדים, והחליטו על הקיבוץ. זה הוביל אותם להצטרף לפרויקט 17 המשפחות. הם מכרו מה שהיה להם בגדרה, ובאו. היא דוקטור בביוכימיה, מורן מהנדס אלקטרוניקה. יש להם שני בנים, הקטן בן שנתיים וחצי.

 

איריס ואייל גולדברג ביקשו לעבור ליישוב כפרי, שמעו במקרה על היזמות הזו והצטרפו. אייל מהנדס מערכות מידע, איריס מדריכה פילאטיס וסייעת בבתי הילדים. יש להם שלושה ילדים - בכיתה ד', בכיתה א' ותינוק בן ששה שבועות.

 

חגית ויקי קופרשטיין השתייכו לגרעין משפחות שהיה בקיבוץ גזר, והצטרפו לרבדים מכיוון שבגזר לא נוצר עבורם בסיס להסדר קבע. ישנן ברבדים ארבע משפחות מהגרעין הזה, החמישית באנגליה ועומדת להצטרף גם היא. יקי מתכנת מחשבים, חגית מפתחת מוצרי למידה מתוקשבים בצבא. יש להם שלושה ילדים, שתי בנות ובן, בגילאים תשע, שש ושנה.

 

כשהם הצטרפו לקיבוץ, הם חתמו על חוזה משולש: עם היזם, עם הקבלן ועם הקיבוץ. החוזה הזה הסדיר גם את נושא בניית הבית, וגם את מערכת היחסים שלהם עם הקיבוץ, בו הם מוגדרים כאמור כחברים בחופשה מיוחדת. הם שותפים לקטע הקהילתי מוניציפאלי, הם אינם שייכים לאגודה החקלאית שיתופית. "מתייחסים אלינו כאל חברים, לא מפלים אותנו לרעה", אומר אייל. "ההסדר האמיתי יגיע, כשתהיה ברבדים הפרדה מובנית בין הקהילה והאגודה השיתופית". "יש הבדל בין החברים הוותיקים ובינינו, בעיקר בקטעים הכלכליים", אומרת ענת. "אנחנו יכולים להשתתף בוועדות בנושאים הרלוונטיים, כנ"ל בשיחות קיבוץ. יש שותפות, אבל להגיד שהיחס הוא אחיד זה לא יהיה נכון. הכוונה טובה, לא תמיד זה יוצא לפועל. זה עניין של תהליך".

 

הם מתגוררים בשתי שכונות חדשות, בבתים שהגודל שלהם הוא בין 110 מ"ר הבית לבין 160 מ"ר, כל אחד לפי צרכיו ויכולתו. הבית שלהם, הקרקע לא. מכיוון שמדובר בבית יביל, תיאורטית אפשר להעביר אותו ממקום למקום. מעשית, נושא השיוך לא כל כך מעסיק אותם כרגע. הם יודעים שיוכלו לגור בבית שבנו ככל שיחפצו, והם טרודים הרבה יותר בבעיות היום-יום.

 

"כשהתחלנו את הפרויקט, זה היה הנושא שהכי הטריד, כי יש בו סיכון", אומרת חגית. "אתה מוציא המון כסף לבנות בית, ומה יקרה אם הקרקע בסופו של דבר לא תהיה שלך? בעבר זה מאוד העסיק אותנו, עכשיו הרבה פחות. מה ששינה אצלי את ההתייחסות, זה כשראיתי שאם אני ארצה מחר למכור את הבית, אני אצליח, לא בהפסד ואולי אפילו ברווח. אז אני לא מוטרדת".

 

השאלה היותר מעניינת היא איך הם מרגישים ברבדים, שנה אחרי. "תהליך הבנייה דרש הרבה אנרגיות, גם מול החברה הבונה וגם מול הקיבוץ", אומרת ענת. "ההרגשה שלי נחלקת לשניים: האחד מול מוסדות הקיבוץ ובעלי התפקידים, והשני זה הקיבוץ מבחינת היום-יום, וזה יכול להיות אותם אנשים. כל חיי היום-יום, הילדים והחגים והחבר'ה, זה בדיוק מה שחשבתי שיהיה. זה נורא כיף, זה נורא קל, זה נורא נוח לגדל ילדים בקיבוץ. אני רואה מעט מאוד דברים שליליים, כמובן שיש מה לשפר. מה שיותר חורק וקשה זו ההתנהלות מול בעלי התפקידים. לוקח זמן לשנות דברים, לוקח זמן להסביר ששילמת, ואתה דורש תמורה עבור מה ששילמת. לא אחר כך, אלא עכשיו.

 

לפעמים הממשק הזה, של לעמוד על שלך מול מוסדות הקיבוץ ואחר כך לפגוש את האנשים האלה על הדשא בחג השבועות, לי אישית הוא מאוד בעייתי".

 

בין היתר הם שילמו עבור התשתיות, והשלמת התשתיות מתנהלת בעצלתיים. כבישים, מדרכות, גינון. נגמר לרבדים הכסף. ענת: "אופציה אחת זה לחכות בסבלנות עד ש... אופציה שנייה זה לבוא ולהגיד - סליחה, שילמתי, מגיע לי. יש כאלה שהמצב הזה בעייתי להם כמוני, יש כאלה שהוא בעייתי להם פחות כמו בעלי. בסוף, ב-99.9 אחוז, מגיעים לפשרה שמקובלת על כולם. לראייתי, הצד הזה מאוד לא מאורגן ולא מסודר".

 

אייל: "ההמלצה הכי חמה שלי, היא להפריד הפרדה מוחלטת את תהליך הבנייה מתהליכי הקליטה החברתיים. שאת הבנייה יעשה מישהו חיצוני שזה המקצוע שלו, ושזה לא יהיה איזה אלתור מקומי.

בנייה ועבודה מול קבלנים היא תמיד הליך לא נעים, לא רק בקיבוץ. ולכן ההפרדה הזו מתבקשת.

 

מה שהיה מאוד טוב מבחינת הקיבוץ, זה שאנחנו שימשנו פיילוט להרחבה. לא הייתי ממליץ לקיבוצים לעשות הרחבות של 200 משפחות בלי פיילוט. יש פה המון דברים ללמוד. הגישה הזו של הקיבוץ של 'יהיה בסדר', של אנשי מקצוע שהם לא באמת אנשי מקצוע, ושירות שהוא לא שירות וכדומה, זה לא עובד. צריך ללמוד והדרך ללמוד היא דרך פיילוט על קבוצה. אפשר להגיד שלנו זה עלה קצת פחות בכסף, אבל שילמנו בדברים אחרים. הרבה עצבים".

 

חגית: "כל בנייה היא קשה, אבל מה שמקשה על המצב פה, זה שמי שהיה שותף לתהליך הבנייה הוא גם השכן שלך וגם השותף שלך בקיבוץ. מבחינתי זה היה ממש סיוט. ייקח שנים לרפא את הצלקות שנשארו להרבה מהקבוצה. כפו עלינו יזם שגר בקיבוץ, וכפו עלינו את חברת הבנייה ואת סוג הבנייה. הבקשות שלנו לשחרר אותנו מהיזם ומהקבלן נענו בשלילה, ועד היום אנחנו לא מבינים למה. נעשו פה טעויות שגם עלו לנו בהרבה כסף וגם בהמון המון עצבים. אמרו לנו - קחו את זה או תעזבו, ולעזוב לא רצינו. מבחינה חברתית הם מאוד מאוד משתדלים. אני בטוחה שהכוונות טובות והרצון אמיתי, אבל זה לוקח הרבה זמן, לפעמים יותר מדי זמן. ידעתם שבאות 17 משפחות עם כך וכך ילדים, מדוע לא נערכתם מבעוד מועד? הדברים יסתדרו, אנחנו יודעים את זה, אבל הקצב, הקצב נורא מפריע, וזה יוצר כל הזמן חיכוכים. חבל".

 

ענת: "המסקנה שלנו היא להיות במינימום קשר עסקי עם הקיבוץ. אם אני רוצה לבנות פרגולה ואני צריכה לקבל היתר, אני אלך למי שמוציא היתרים שלאו דווקא גר פה. שאם ארצה לצעוק עליו שהוא לא עשה מה שצריך, אני אצעק עליו, בלי לחשוב מה יקרה אם אני אפגוש אותו למחרת בבוקר בכלבו של הקיבוץ".

 

אני חוזר ומציין את חג השבועות כדוגמה למפנה חברתי שחל בקיבוץ והם מסכימים. חגית: "זה באמת הראה על הנכונות המאוד גדולה של הקיבוץ לקלוט אותנו. מבין החדשים אנחנו הכי ותיקים פה, ובשנה האחרונה המצב של התרבות והחגים היה ממש נורא. לא המריא. השנה כל חג יותר יפה מקודמו. גם בגלל ההתגייסות של החדשים, אבל בגלל הנכונות של הוותיקים. הופעתי בחג השבועות, אבל מי שארגנה את החג הייתה מישהי שארגנה פעם, הפסיקה, ועכשיו הייתה מוכנה לחזור ולארגן. בתחום החברתי זה עובד מאוד טוב".

 

משפט סיום למזכיר ניתאי קרן: "בפתיחה של תהליך ניסוח החזון, חברים היו צריכים להגיד על מה הם גאים ברבדים. האמירה של כולם הייתה קשורה לקליטה, והיה מרגש לשמוע את החברים החדשים, שהפכו להיות פטריוטים של המקום. כשהגעתי לקיבוץ בתור בחור צעיר, ציינו בסדנאות ממין זה כבעיה המרכזית של רבדים, שאין לחברי הקיבוץ 'גאוות המקום'. עכשיו יש. גאווה זה לא משהו שאפשר להחליט עליו, זה משהו שצריך ליצור, ובשנים האחרונות ברבדים, היא נוצרה".

 

פשוט חגיגה לעיניים

 

"אני מברכת על הקליטה הזו יום יום", אומרת נדין אברהמי, חברת רבדים, בעבר מנהלת מפעל התכשיטים של הקיבוץ ועד לא מזמן מנהלת היחידה לתכנון אסטרטגי במועצה האזורית יואב. "אני מברכת על כך שהיו לנו התעוזה והמעוף ללכת למהלך מסוג זה, ייצרנו תפנית בקיבוץ, והאווירה היום ברבדים היא של צמיחה והתחדשות, פשוט חגיגה לעיניים למי שמסתובב ורואה מה שקורה. יש לנו היום חצר מלאה משפחות צעירות וילדים, כמו שלא היה פה מעולם. כמובן שיש פה ושם חריקות ולא הכול הולך חלק, אבל לרגע לא הייתי מחליפה את המהלך הזה בשום דבר אחר.

 

רבדים נמצא היום בקו עלייה מכל הבחינות, שרק ימשיך ככה. אני צופה רק טובות מכל מה שקורה פה. הייתי מאחלת לכל קיבוץ שמצבו הדמוגרפי דומה לשלנו, שימצאו את הכוחות לעשות את זה, כי זה שווה כל מאמץ".





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים