אכן, שבת שחורה

קרני עם-עד


שישים שנים חלפו מאז אירועי "השבת השחורה" ביגור (29.6.1946), אחד המאבקים המסעירים בתולדות היישוב היהודי בדרכו לעצמאות * והשאלה האם הייתה "הלשנה פנימית" ממשיכה לרחף בשבילי המשק * חברים משחזרים את הטראומה

 

מי שהיו בני טיפש-עשרה בשנות השישים-שבעים יודעים לספר על "שבת השחורה" שהייתה להקת "הבי-מטאל" בריטית מצליחה, בהנהגתו של אוזי אוסבורן הנערץ. מי שהיו בני אותו גיל לפני שישים שנה זוכרים "שבת שחורה" אחרת לגמרי, עם חיילים בריטים ש"ניגנו" ברובים ולא בגיטרות צווחניות. בני קיבוץ יגור, ואפילו הצעירים שבהם, לא אמורים להתבלבל בין המושגים השונים בתכלית, שרק נקראים באותו שם. פרשת "השבת השחורה", שקיבוצם הגדול (כבר אז) עמד במרכזה, מסופרת מדור לדור ונחשבת לאירוע מכונן בתולדות היישוב. ביום חמישי הבא (29.6) יתקיים ביגור אירוע לציון מלאות שישים שנה לשבת-השחורה. לאחר ביקור בסליק המרכזי של הקיבוץ ופתיחת התערוכה המתעדת "קהילה במצור", ידובר על מאורעות הימים ההם מההיבט ההיסטורי והמדיני, וגם יוקרן סרט בשם "הסליק הגדול ביגור".

 

"רעם נכרי הרעים/ ודיביזיה שישית דהרה/ ובין יתר חגי העברים/ התייצבה השבת השחורה./ היא עמדה על שדות ונתיב/ ולרגליה יישוב - כמו גור/ ובתיל חוצות תל-אביב, / וקרועים שערי יגור" - כתב נתן אלתרמן ב"טור השביעי".

 

חיים גורי הוסיף משלו בשיר "בת יגור", שנכתב לחג השלושים לקיבוץ והושר בחג הארבעים: "..שחר על יגור דממת שבת/ האויב, יגור, בשערייך/ אין יוצא יגור ובא/ הברזל ניצב אחרייך/ הברזל כמעגל סגור/ ובתווך את ניצבת, בת יגור".

 

אלפי חיילים נכנסים לקיבוץ

 

"השבת השחורה" (או מבצע "אגתה", בפי האנגלים) התרחשה בתאריך 29.6.1946. באותו "יום מנוחה" ביצעו חיילי המנדט הבריטי חיפושים נרחבים, ביישובים רבים בארץ, אחר "קני מרי" ומחבואי נשק של ההגנה והפלמ"ח. בתוך כך נעצרו ונשלחו למחנות מעצר לצורך חקירה 2,700 איש, בתוכם ראשי היישוב היהודי דאז. נשק רב נתגלה והוחרם, מרביתו בשלושים הסליקים שנחשפו בקיבוץ יגור, שהפך ליעד מרכזי בשל מיקומו האסטרטגי. ב"ספר יגור" שהוצא לכבוד שנת הארבעים לקיבוץ, נכתב בלשון מליצית אודות גבורת החברים: "...למרות תשעה קבין של פורענויות שירדו על יגור בשבת זו ובשבוע שלאחריה, עמדה כל יגור... על חברותיה, חבריה, הוריה וילדיה, בעוז ובגאון באחד המבחנים הקשים בתולדות היישוב היהודי בארץ, שנאבק מר עם השלטון הזר, אשר חסם את חופי הארץ בעד עליית יהודים, שרידי החורבן והשואה..."

 

השבת-השחורה באה כתגובה על שורת אירועים שביצעו פלוגות ההגנה והפלמ"ח כנגד האנגלים: הברחת מעפילים ממחנה עתלית ליגור, פיצוץ פסי רכבת, "ליל הגשרים", במסגרתו פוצצו 11 גשרים ששימשו להובלת ציוד ואספקה לצבא הבריטי, ועוד. לשתי פלוגות הפלמ"ח שישבו דרך קבע בקיבוץ יגור היה חלק לא מבוטל בכל אלה, ולכן מיקדו ה"כלניות" את זעמם במקום שכבר היה גדול במספר חבריו (כ-700). אלפי חיילים הטילו מצור על יגור, חילקו אותו למתחמים סגורים מגודרים בתיל, ולא הותירו אבן לא הפוכה. רצפות נעקרו ממקומן, בורות נחפרו על-ידי כלים כבדים, קירות נקדחו ורכוש הוחרם וגם נבזז.

 

יום קודם לאותה שבת, 28.6.1946, הופתע מוכתר המשק, נח יגורי, לקבל אורח בלתי צפוי: קצין משטרה בריטי. האחרון ביקש לשוחח עמו על המצב הפוליטי בארץ, על פעולות המרי ומועצת הקיבוץ המאוחד, שהקצין כינה אותה משום מה "מועצת המלחמה של היהודים". הוא תהה במה עסקו צירי הוועידה ומה הוחלט. בין השאר, שאל את יגורי המשתאה: "במה יתגוננו היהודים באם יותקפו". לאחר שעה של "גישושים" מצדו של הקצין האנגלי, ואמירות בלתי-מחייבות של יגורי, הוא פנה ללכת. רגע לפני שיצא סב והפטיר: "אדוני, ייתכן שהלילה נערוך אצלכם חיפוש". יגורי הודה לו ופנה להודיע על כך למוסדות ההגנה. זמן קצר לאחר מכן, בליל שבת, דבר לא שכיח, התכנסה אסיפת חירום כללית בה נטלו חלק חברי המשק. הם קיבלו תדרוך על החיפוש הצפוי והכללים להתנגדות "פסיבית" במקרה של כניסת האנגלים ליגור. השערים נחסמו באמצעות טרקטורים וכלים כבדים. בשעה ארבע לפנות בוקר, כמובטח, הזעיק הפעמון את חברי יגור לעמדות שיועדו להם. מחוץ לגדר נראו אורות כלי הרכב הצבאיים. אחת מהחברות תיארה את שהתרחש: "השמש כבר מטפסת ברקיע. יישובנו כבר מוקף צבא. עוד שעה וקול פצצות גאז קורע את האוויר. מגיעים אלינו חברים ובשורות בפיהם: 'הצבא נכנס וחברים מתנגדים. בחורות מתנגדות בגבורה'. טנקים בחצר. מוכים, פצועים, אסורים".

 

השעה שש בבוקר. המוכתר נח יגורי, ומזכיר המשק ניסן גושנסקי, נקראים אל השער. קצין בריטי מבקש לערוך מסדר זיהוי של חברי המשק, ותו לא. הוא מתריע כי באם לא יוסרו המחסומים מהשער, ייגרם חורבן למשק. יגורי שואל לשם מה אלפי החיילים והרכב המשוריין, אם מדובר רק בחקירה. כעבר שעה, כשלא מושגת הסכמה בין הצדדים, נפרץ השער בכוח. טנקים מפנים את הכלים החקלאיים. בעזרת קתות הרובים מפנים האנגלים את המוני החברים שיצרו "גדר חיה". רימוני גז שמושלכים לעבר החברים "מפזרים את ההפגנה".

 

בשלב מסוים אף נורה כדור תועה של חייל אנגלי לעבר החיילים עצמם. הקצין האנגלי, שטועה לחשוב כי מדובר באש חיה של החברים, פונה למוכתר ואומר לו שבלית ברירה ייאלץ לפתוח באש. רק לאחר שיגורי מבטיח לו שאסר על שימוש בנשק חם, וכי מדובר, לכל היותר, בפליטת כדור של איש משלו, נרגע המפקד. כל החברים, על נשיהם וטפם, רוכזו בחדר האוכל. החיילים ביקשו מהם לצאת למסדר זיהוי. לאחר כמה וכמה סירובים ניאותו לצאת, וברחבה שמול חדר האוכל התייצבו ושרו את "התקווה". רק לאחר "מאבק קל", ושילוב ידיים שהקשה על העמסת החברים, נלקחו למחנה ג'למי ולעתלית, ומשם ללטרון ולרפיח.

 

פקודת המעצר לא כללה נשים וילדים, אבל כשלושים חברות יגור נלקחו עם הגברים לעתלית ומשם הועברו ללטרון. עם הגיעם למכלאה הסמוכה ללטרון של היום, הפרידו האנגלים ביניהן לבין הגברים. בתגובה פתחו הנשים בשביתת רעב שנמשכה ארבעה ימים, אף יותר מזו של הגברים, שנמשכה יומיים.

 

מסדר זיהוי בחדר האוכל

 

קשישים, אימהות, ילדים ונערים נותרים בקיבוץ, שהופך לזירת חיפוש ענקית. בתוך ימים ספורים נוצר מחסור במים, במזון, בתנאים סניטריים נאותים. בתי הילדים משמשים למגוריהם של מי שנותרו במשק. כל יציאה לעבודה, לטיפול בבעלי החיים או להכנסת מזון אלמנטארי - מלווה בחייל שומר, כך עד להשלמת החיפושים ונטישת החיילים את הקיבוץ.

 

הבריטים לא מחמיצים שום מקום מסתור פוטנציאלי, לרבות קברים שנחפרו מחדש. הייתה להם שיטה: הם שפכו מים לתוך צינורות ששימשו גדרות. כשהמים חלחלו ולא מילאו את הצינור, הבינו שמדובר ב"סליק". כך גילו את "עמדת הפר", כך את הסליק הגדול, וכך גם סליק שהוטמן מתחת לקרוסלה של ילדים. גם בקירות בתי החברים ובדפנות כפולים של ארונות מצאו שלל. במהלך השבוע נתפסו 325 רובים, מאה אלף כדורי רובה, עשרות תתי-מקלע ומקלעים. מיטב נשק ההגנה בחזית הצפונית נפל שבי בידי הצבא.

 

יוחאי שלם, יגור, אז נער בן 15, שנותר בקיבוץ, מודה שלא ידע אז כי הוא עושה היסטוריה. "ידענו שעומד לקרות משהו כי המזכיר סיפר ל'שכבה' שלנו על שעומד להתרחש, אבל בראש של ילדים ונערים חשבנו שזה כמו 'חסמב"ה'. הוא דיבר על התנגדות פסיבית, אז הכנו שקיות מים כדי להשליך על האנגלים. בשלוש לפנות בוקר צלצל הפעמון וכל אחד רץ למקום שיועד לו. אני הייתי 'רץ' באזור שגבל עם שדות הדרוזים. ראיתי את האורות של הצבא, וכשהאיר היום כבר הבחנתי בחיילים רבים. מישהו גזר את גדר התיל, ומפקד הגזרה שלח אותי להודיע על כך ל'מטה' במרכז הקיבוץ. כשרציתי לחזור כבר נחסמה הדרך בפניי. אני זוכר שריכזו אותנו בחדר האוכל, לקראת מסדר הזיהוי, וחברה בשם ציפורה נישט (ניב) שפכה דלי מים על חייל אנגלי ששכב בחוץ כשסטן בידו. בתגובה ל'מעשה הגבורה' השליכו החיילים רימוני עשן לחדר האוכל. כל הנאספים, ואני בתוכם, ברחנו מהעשן למטבח. אני לקחתי כיסא ושברתי את החלון כדי שייכנס חמצן. חבר אחר נפצע כשניסה לעשות זאת בידו".

 

ש: זכור לך מה עשיתם לאחר מעצר החברים?

יוחאי שלם: "אני עבדתי בהוצאת אשפה מהקיבוץ למזבלה שהייתה ליד כפר חסידים. לשם ובחזרה ליווה אותנו חייל אנגלי. עד היום אני זוכר את הריח של החיילים, שהיה מצחין במיוחד כיוון שלא התרחצו. פעם אחת קיללתי את החייל האנגלי ודחפתי אותו, אבל הוא לא הגיב. דווקא לאח שלי, שהיה מבוגר ממני בארבע שנים, הייתה 'חוויה' מיוחדת במינה. הוא היה נוטר בשירות הצבא האנגלי, ובתור שכזה מינו אותו לפקוח עין על החיפושים בבתים, מחשש לביזה. הוא היה בסך הכול בן 18, אבל מאוד בריא וחסון. באחת הדירות הוא ראה חייל אנגלי נוטל עט נובע לעצמו. הוא הלך לסרג'נט והתלונן על המעשה. החייל האנגלי, שהיה חובב אגרוף, ניצב מול אחי וביקש להכותו. אחי התכונן לקרב, ואז הורה המפקד לשניים לפשוט חולצות ולהיאבק כמו גברים. במהלך הקרב אחי החטיף לו בוקס והאנגלי השתטח על הרצפה. כולם מחאו כפיים".

 

גם רבקה (קיקה) רם, בת 94, זוכרת. קיקה הייתה גננת ולכן נשארה עם הילדים והנערים בבתי הילדים, ששימשו גם את הנשים שדירותיהן הופקעו לטובת החיפושים. המזון היה מוגבל לענבים מהכרם, שוקולד למריחה ומצות. מים ניתנו במשורה ולא הספיקו למקלחת. "אני זוכרת את השקט שהשתרר לאחר שהגברים ומעט הנשים נלקחו למעצר. כל מטפלת נשארה עם הילדים. בבוקר התעוררנו לשמע רעש מחריד. יצאנו החוצה וראינו את החיילים משליכים אל מחוץ לחדר האוכל את כל הכיסאות והשולחנות, תוך ניפוץ הזגוגיות. אני לא זוכרת מדוע, אבל חומה חיות, שהייתה מזכירת הקיבוץ, ביקשה ממני ללכת עם ילדי הגן לראות מה קורה בחדר האוכל. נכנסנו למקום וראינו את האנגלים מחפשים נשק בעזרת מגלי מוקשים. בתוך כל המהומה הזו אני נזכרת ברגע אחד קסום: רק פסנתר כנף אחד עמד בחדר האוכל הריק... מישהו גרר אותו למרכז האולם, מישהו אחר ניגן שירי חגים, וכולנו שרנו. כך עד לשעת הצוהריים. צריך לציין שהחיילים היו מאוד אדיבים, התחשבו במנוחת הצהריים של הגן ובכל פעם הפסיקו את החיפושים, שהתחדשו בשעה ארבע".

 

ש: נשמע מאוד פסטוראלי.

רבקה רם: "דווקא שעות הערב היו מפחידות. לא ידענו מה קורה עם הגברים ועם הנשים שנלקחו, ומתי כל זה ייגמר. חברות וילדים היו נאספים על הספסלים בחוץ ושואלים זה את זה 'מה יהיה.. מה יהיה'. מה שזכור לי, בשלב מאוחר יותר, זו ההתגייסות הגדולה של הציבור באזור לשיקום של יגור. לאחר שבוע החיפושים, ועוד לפני חזרת החברים, באו אנשי מקצוע ותיקנו את הרצפות, הקירות השבורים, ארונות הבתים. הכול בהתנדבות. חברי יגור שעזבו נחלצו לעזרה. זה היה מרומם נפש".

 

עשרות סליקים מתחת למשק

 

בניק שילה, חבר יגור וכיום רכז אולפני הווידאו של הקיבוץ, היה בן תשע בפרוץ השבת-השחורה. אביו נשלח לחקירה ומעצר, והיה בין הראשונים שהורשו לחזור לקיבוץ מקץ מספר שבועות. "הקיפו את אזורי הקיבוץ השונים בגדרות. לא יכולת ללכת לדירה שלך. אני וחבריי הלכנו לטפל בבעלי החיים, תמיד בליווי של חייל. משום מה נתנו לנו לראות את החיפושים, ואני זוכר שנגנבו בולים, מטבעות כסף וכדומה. כל יומיים שלושה חזרו חברים מלטרון ורפיח ליגור. אני זוכר שמחה מאופקת, למעט כשהמזכיר והרופא של יגור שבו לאחר תקופה ממושכת. יש לי תמונה בראש שלא מרפה ממני: כולם נאספים בחדר האוכל, שלושה חודשים לאחר השבת השחורה, לציין את חזרתו של ד"ר עוגן. הילד הקטן שלו טיפס עליו והוא חיבק אותו בחום. משום מה התמונה הזו צרובה בזיכרון שלי".

 

ש: בשנים שלאחר מכן, העלו במשפחה ובקיבוץ את מאורעות אותו שבוע?

בניק שילה: "בשנים הראשונות ציינו זאת כל שנה, אבל עם הזמן זה הלך ודעך. בשנת העשרים ליגור היה אירוע גדול ומכונן. העלו מערכונים, חיברו שירים, הכול על הפרשה. בשלב מסוים ביקשו מהמזכיר לדבר על מה שהיה והוא האריך בדברים. שעה וחצי הוא דיבר ודיבר. כולם ברחו הביתה, והוא המשיך לדבר".

 

בניק שילה היה במשך שנים אחדות שליח באנגליה, והחל לחקור אודות הפרשה מהזווית הבריטית. בתוך כך הגיע למסמכים הנוגעים לאירועי התקופה ההיא. "מה שמוזר לי בכל הסיפור הזה", מסכם שילה, "זה שאיש בקיבוץ, מלבד יודעי סוד מעטים, לא ידע על הימצאותם של עשרות הסליקים מתחת למבנים ולמתקנים שונים. במקום בו כולם ידעו היכן בילו החבר הנשוי והמאהבת שלו את הלילה, לא יכלו החברים לנחש מה מתרחש תחת רגליהם".

 

חבר יגור, מורה הדרך גבי קרדוש (59) אומנם נולד חודשים ספורים אחרי השבת-השחורה, אבל כמי שחוקר את תולדות יגור ומלווה את ההיסטוריה של קיבוצו דרך "מסלול יגור" והאירוע "שישים לשבת השחורה" הוא מאשר שרק מעטים ידעו. "היו ארבעה-חמישה חברים שזה היה עיסוקם, בעיקר בלילה, ומחוץ להם הדבר נשמר בסוד והיה ממודר לגמרי. גם כאלה שידעו על סליק או שניים, לא ידעו על השאר. אחת החברות מספרת שבעת גילוי הסליק הראשון היא הייתה המומה, אבל אחר כך נמלאה גאווה על שיגור הפך להיות 'מחסן הנשק' של היישוב העברי בצפון".

 

ש: מדוע נבחר יגור לשמש בתפקיד חשוב אך מסוכן זה?

גבי קרדוש: "בעיקר בגלל המיקום הגיאוגרפי. הקיבוץ סמוך לנמל חיפה, לצ'ק פוסט, למחצבה שבה היו נערכים פיצוצים מבוקרים. שתי מחלקות פלמ"ח שהו פה באופן קבוע. אחת השיטות של ההסלקה הייתה זו: ממחנה ג'למי היו לוקחים דינמיט למחצבה, ולאחר הפיצוץ של הסלעים היו תמיד מותירים כמות מסוימת של חומר נפץ. אנשי ההגנה דאגו שעל המשאית שחוזרת מהמחצבה יהיו רק אנשי צוות יהודים, ואז היו עוברים ליד ה'עיגול' של יגור ומסתירים את חומר הנפץ בשיחים. בלילה היו באים אנשים אחרים ומעבירים את החומר לסליקים. היה סליק 'מסריח' במיוחד תחת המכלאה של הפר, סליק נוסף בתעלת הניקוז של הקיבוץ, ועוד. גם בשנים שלאחר מכן היו משפצים בתים ומוצאים בקיר אקדח או כדורים".

 

ש: תודות לנטע חכמוביץ', ארכיונאית יגור, ולגבי קרדוש, על הסיוע הרב בהכנת הכתבה.

 

המסליקים מסולקים

 

כך הוברחו החברים שעסקו ב"הסלקה" ממחנה המעצר בעתלית

 

שרהל'ה חי, בתו של יצחק יגורי (שנפטר בשנת 1979), הייתה בת חצי שנה כשנאסר אביה, שהיה המחסנאי הראשי, וטביעות ידו ניכרו על פני הנשק שנתפס. חי יצרה סרט על הסליק הגדול ביגור (הקרנת הבכורה - באירוע החגיגי) וגם "חקרה" במשך השנים את חלקם של אביה וחבריו בסיפור. "באותן שנים אבא היה עובד בסליקים בעיקר בלילות, ובגלל שנגזרה עליו השתיקה לא יכול היה להסביר לחברים מדוע הוא מתהלך ב'בגדים יפים' בבקרים, כאילו אינו עובד, מה שיצר מדי פעם ביקורת והשמצות. הוא ומרדכי בנארי, יענקל'ה קמינסקי, זלמן מישורי ופיני פלד, היו אלה שעסקו בהסלקה. אם היו נשארים במעצר, וטביעות ידיהם היו תואמות לאלה שזוהו על כלי הנשק, מצבם היה רע ומר. חשוב היה להבריח אותם במהירות האפשרית מהמעצר, וההגנה ידעה זאת. ימים אחדים לאחר מעצרם הם הוברחו במשאית ירקות שהביאה מזון לעתלית, וחזרה 'ריקה'. בתחילה הוא הובא למקום מסתור על הכרמל, אבל כשגם זה התברר כמסוכן, הוא נשלח לבית אחותו ביישוב בשרון. חודשים מספר הוא חי שם, בניתוק טוטאלי מהמתרחש, ובעקבות כך, כנראה, גם חלה בסוכרת. רק מכתבים שכתב לאמי במשך כמה חודשים, שימשו קשר בינו לבין הקיבוץ. בשלב מסוים הוא התבקש לומר אם החיפוש נערך בעקבות הלשנה (ראו מסגרת), אבל הוא סירב לשער דבר כזה".

 

הלשנה, הייתה או לא

 

בנימין (ברנרד) פאפאנק, לשעבר חבר יגור, וחברו אוטו פרוינד, נחשדו בהעברת מידע לבריטים על מיקום הסליקים * אך זוכו לאחר חקירה

 

גם היום, שישים שנה לאחר השבת-השחורה, חלוקות הדעות לגבי השאלה הרת הגורל: הייתה או לא הייתה הלשנה שבעקבותיה מיקדו האנגלים את החיפושים בקיבוץ יגור. ואלה העובדות שכולם מודים בהן: בנימין (ברנרד) פאפאנק (חבר יגור שעזב את הקיבוץ לטובת שירות בצבא הצ'כי ולאחר מכן שב והשתקע בחיפה) וחברו אוטו פרוינד, ביקרו ביגור יום לפני השבת-השחורה. למחרת נכנסו הבריטים למשק, ועשו את שעשו. השאלה היא האם מסרו פאפאנק ופרוינד לאנגלים מידע אודות הסליקים ביגור ומיקומם המדויק. גם בניק שילה וגם גבי קרדוש מעריכים שלא כך היה, כיוון שאז לא היה על הצבא לערוך חיפושים קדחתניים במשך שבוע תמים, אלא היה מגיע היישר למקומות שבהם הוסתר הנשק. שרהל'ה חי, בתו של יצחק יגורי, מעידה שגם אביה טען שלא הייתה הלשנה - מה שהציל את פאפנק מגזר דין מוות. לעומתם טענו ילדי יגור שראו את פאפאנק וחברו פרוינד מסתובבים במדי קצינים של הצבא הבריטי. גם בעיתונות התקופה נכתב כי "הבריטים פסעו בבטחה לעבר כל אחד הסליקים, וברי היה לכול כי הם פעלו על-פי תדריך של מלשין אלמוני, שהיה מצוי יפה בסדרי המקום. החשד נפל על פאפאנק וחברו" (מתוך "ידיעות אחרונות").

 

ארבעה ימים לאחר השבת-השחורה נחטפו שני הצעירים החשודים מדירתם השכורה בחיפה. החוטפים האלמונים (ככל הנראה אנשי ה"הגנה") הלמו בראשם בעת שישנו, הרדימו אותם בסם מסוג "כלורופורם" ונעלמו אתם. ימים אחדים נמשכה חקירת השניים, במהלכה הודיעו העיתונים כי הם הוצאו להורג. לאחר מכן נמסר תיקון לפיו פרוינד שוחרר ופאפאנק זוכה על ידי בית הדין החשאי, ונידון לגירוש מהארץ לצמיתות.

 

אלא שכאן לא תמה הפרשה. פאפאנק, בן 44, נמלט מהארץ לצ'כיה וביקש לפתוח דף חדש בחייו. הוא התקשה למצוא עבודה וחי בעוני רב. שלטונות הביטחון הצ'כים, שידעו היטב על "פרשת יגור", חקרו אותו ממושכות והתייחסו אליו בחשדנות כאל "מרגל בריטי" שנשלח לרגל אל מעבר ל"מסך הברזל". לאחר כמה שנים עבר האיש לאוסטריה ושם ניסה לנקות את שמו, על מנת שיוכל לחזור לארץ. הוא הסתמך על איש ההגנה, האלוף דוד שאלתיאל, שהודיע בשנת 1948 כי ההאשמות שהופנו כלפי פאפאנק הנן חסרות שחר.

 

ככל הידוע, הסתיימה "פרשת דרייפוס החדשה" בחזרתו, כמעט כאלמוני, של פאפאנק לארץ. כשהתבקש, בעבר, לספר על הקשר שלו לשבת-השחורה, אמר: "לכם הייתה רק שבת שחורה אחת. לי מאז היו הרבה 'שבתות שחורות'".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים