חברות, קדימה! - יש מעט נשים רכזות משק בקיבוצים

חברות, קדימה!

עודד ליפשיץ


כמה מרכזות משק יש בתנועה הקיבוצית? * אתם צודקים, מעטות מאוד, בקושי חמישה אחוז! * מסתבר ש"השינוי" לא השפיע על "תקרת הזכוכית", ובקיבוצים, גם השיתופיים וגם המתחדשים, הגברים ממשיכים להחזיק בתפקידי הניהול * אולי מדרום תיפתח הטובה: תראו מה קורה ברוחמה, באור-הנר ובנחל-עוז

 

תמיד היו רכזות משק בקיבוצים, ותמיד הן היו מיעוט מבוטל: כ-5% נשים בקרב רוב גברי בן 95%. שלוש רכזות משק מהדרום התראיינו לכתבה זו (ראו מסגרות): אילנה הלר מרוחמה, הגר אראיה מאור-הנר וינינה ברנע מנחל-עוז. שלושתן הצליחו בתפקיד ונטלו חלק משמעותי בחילוץ קיבוצן ממשבר כלכלי חמור. שלושתן אמרו שהסיבה העיקרית לשיעור הנמוך של נשים בתפקיד ריכוז המשק אינה דעות קדומות ושוביניזם גברי, ושהן לא נתקלו בחסמים שגברים הציבו בפניהן. להפך: הן זכו לאמון, להכרה בסמכותן, לתמיכה ולשיתוף פעולה. שלושתן גם אמרו שהן סנוניות מעטות וחריגות שאינן מביאות אביב של שוויון בין נשים לגברים בצמרת הניהול הקיבוצי: בשלושת הקיבוצים אין נשים שהולכות בעקבותיהן.

 

להערכתן, עיקר האשמה הוא בנשים עצמן, שלרובן אין מספיק רצון ואמביציה להגיע לקריירה ניהולית בצמרת העסקית בקיבוצים והן לא פונות למסלולי הכשרה וקידום ליעד הזה. ד"ר גילה אדר (געתון), סוציולוגית ותיקה מהמכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה, וסמדר סיני (עין-גב), מנהלת המדור לקידום האישה בתנועה הקיבוצית, נעזרו בנתונים סטטיסטיים מרוב הקיבוצים, השתמשו בכלים מחקריים והגיעו למסקנה אחרת: יש תקרת זכוכית אפקטיבית שמונעת מרוב הנשים להגיע לצמרת הניהול העסקי בקיבוצים, וחייבים לנפץ אותה אם רוצים להגיע לשוויון בין נשים לגברים.

 

חסמים גבריים סמויים

 

עבודת הדוקטורט של גילה אדר עסקה ב"נשים בתפקידים ציבוריים בקיבוץ" ומאז היא עוקבת אחרי המתרחש בתחום זה. אדר לא מופתעת מהטענות שהנשים הן-הן האשמות בכך ששיעורן בתפקידי ניהול קיבוציים כה נמוך. "טבעה של תקרת זכוכית", מסבירה גילה אדר, "הוא שקשה לראותה, ואלו שהכי מתקשות להבחין בה הן דווקא המעטות שהצליחו להתרומם מעליה. טענתן, שדי ברצון חזק כדי שנשים עם כישורים הולמים יגיעו לריכוז משק ולתפקידים עסקיים בכירים - מובנת במישור הפסיכולוגי ונכונה במישור הפרטי: הן גאות בכך שרצו, התאמצו והצליחו, ולכן הן מניחות שגם האחרות, אם רק ירצו ויתאמצו כמותן, יצליחו. הטענה הזו שגויה במישור הכללי, שבו - אם רוצים לתקן את המעוות ולהגיע לשוויון - לא די בקביעה עובדתית נכונה, שלרוב הנשים אין מספיק מוטיבציה. יש להשיב לשאלה מדוע אין להן מספיק רצון ואמביציה לפתח קריירה בניהול עסקי, ואיך יוצרים רצון ואמביציה במקום שבו הם חסרים". גילה אדר טוענת שהתנועה הקיבוצית, שהאמינה בשוויון והתיימרה להגשים אותו, התכחשה שנים רבות למצבן הנחות של הנשים, שעסקו בעיקר בחינוך ובשירותים, והתעלמה ממצבן האמיתי, שהיה גרוע משל נשים בחלקים מתקדמים בחברה שמחוץ לקיבוץ. "בניגוד להצהרות השוויוניות, הייתה הכוונה מסיבית והיה לחץ כבד על הנשים והבנות שניתב אותן לתפקידים נשיים-מסורתיים בחינוך ובשירותים. שידרו להן מסרים ששכנעו אותן שהצמרת העסקית אינה מתאימה לנשים, שאם הן יתמודדו על תפקידים עסקיים החברים לא יתנו בהן אמון ויכשילו אותן, וכמובן - שהעיסוק האינטנסיבי בתפקידי צמרת יפגע במשפחה". הטענה של נשים רבות שהגברים לא הציבו חסמים בדרכן ואף סייעו להן להצליח נכונה, מסבירה גילה אדר, "אבל נשים שממלאות תפקידים עסקיים נתקלות בחסמים סמויים גם כשעמיתיהן הגברים אינם מתכוונים לכך: הסביבה העסקית הקיבוצית היא סביבה גברית מובהקת שמתנהלת בשפה ובסגנון גברי. למנהלים-גברים יש הרבה חברים שהכירו בצבא ובחוגים גבריים שגם הם מנהלים ויכולים לייעץ, לסייע ולהמליץ עליהם. מטבע הדברים, לנשים הבודדות בצמרת הניהול יש מעט מאוד חברות מסוגן".

 

מצמצמים משרות לנשים

 

אביבה זמיר (פסיכולוגית, מעגן-מיכאל) כתבה עבודת דוקטורט, שגם פורסמה כספר "מבעד לתקרת הזכוכית" (1995). היא השתמשה בכלים פסיכולוגיים, אומרת גילה אדר, "אבל המסקנות שלה דומות מאוד למסקנות שהסקתי כשהשתמשתי בכלים סוציולוגיים. הסטטיסטיקה עגומה וחד משמעית: בשנות השמונים מצאתי עשר רכזות משק בתנועה הקיבוצית. גם בשנת 2001 מצא שלמה גץ (המכון לחקר הקיבוץ) עשר רכזות משק ב-214 קיבוצים שסקר. בשנת 2005 נמצאו תשע רכזות משק ב-160 קיבוצים. לכאורה היו יותר מנהלות מפעלים, עשרים מתוך 200, אבל זו טעות", מבהירה אדר, "רובן ניהלו מפעלונים קטנים למוצרי נשים, כמו ביגוד ותכשיטים. אין יותר מחמש נשים שמנהלות במפעלים גדולים, שיוצרים 70% מההכנסה ומהרווח בקיבוצן". גילה אדר חוששת שבעתיד המצב אף יורע: מאז שנות השמונים נשים הן רוב בפקולטות לכלכלה ולמינהל עסקים, ואילו בקיבוצים רוב הנשים עדיין לומדות חינוך וספרות. "לקיבוץ המתחדש יש יתרונות וחסרונות בקידום נשים לתפקידים עסקיים. החופש האישי גדל והלחץ על הנשים לעסוק בבישול ובחינוך פחת, מה שאולי יעלה את שיעור הנשים שילמדו כלכלה ומינהל. מצד שני, יש תחרות עזה על משרות בתוך הקיבוץ עם תגמול כספי גבוה. יש יותר מנהלות קהילה ששכרן ממומן ממסי הקהילה שהחברים לוחצים להקטין אותם, ואז מצמצמים את היקף המשרות בקהילה ומקטינים את התגמול הכספי. בריכוז המשק ובניהול מפעלים, תחומים שבהם השכר ממומן בנדיבות ממקורות עסקיים ואין לחץ לצמצומים, כמעט אין נשים".

 

לפי מחקר של דפנה קנטור (דליה), מנהלת אגף משאבי אנוש בתנועה הקיבוצית, השוני בעיסוקים יוצר מצב שבו שכר הנשים בקיבוצים הוא כ-80%-70 משכר הגברים, בממוצע פחות מ-5,000 ש"ח לחודש לנשים ויותר מ-6,000 ש"ח לחודש לגברים. נמצאו מקרים שבהם נשים, כמו מחוץ לקיבוץ, תוגמלו פחות מגברים עבור עבודה זהה.

 

מי מנקה את הבית

 

גם עבודה מחוץ לקיבוץ אינה פתרון קסמים לנשים שאפתניות: רוב הקיבוצים הם בפריפריה שבה השכר, לשני המינים, נמוך מהשכר בערי המרכז, ואילו עלות היציאה לעבודה בחוץ, שכרוכה תכופות בהחזקת רכב, גבוהה מזו שבאזור המרכז. נשים נתקלות בחסמים נוספים: כדי לעבוד משעות הבוקר ועד שעות הערב, כמו חבר קיבוץ בתפקיד ניהולי בחוץ, חברת הקיבוץ חייבת לרכוש מהכנסתה משכר העבודה שלה גם שירותי בית, החל בהעסקת הילד/ים אחר הצוהריים ועד לניקיון ולסידורים בבית. "הטענה שהגבר במשפחה יכול ליטול חלק בעומס הזה היא קשקוש", אומרת גילה אדר, "זה כמעט לא קורה. ברוב המקרים הכנסת האישה מוגבלת ומאפשרת רק שכירת מנקה פעם בשבוע או בשבועיים. כשאין פתרון הולם לבית ולמשפחה, נאלצות חברות קיבוץ רבות לוותר על תפקיד מקדם ותובעני. בגיל 50-40, כשהילדים עוזבים את הבית, וחברת הקיבוץ פנויה יותר לעבודה ולקריירה - היא מוצאת שקשה לה מאוד לסגור את הפער בינה לבין גברים, שרצו קדימה כשהיא הייתה מרותקת לבית".

 

כאמור, טוענת גם סמדר סיני כי יש תקרת זכוכית, וכי אצל נשים רבות קיים מחסום פסיכולוגי שמרתיע אותן מלהתמודד על קריירת ניהול עסקית. המעטות שפורצות את המחסום הזה אינן מצוידות בכלי ניהול הולמים. כשמדובר בריכוז משק, יש מכשול נוסף: נשים מעטות עובדות בחקלאות ורוכשות ידע חקלאי שיסייע להן להיבחר לתפקיד ולהצליח בו. "אין מי שעומד בדרכה של אישה שאפתנית ונחושה", מסבירה סמדר סיני, "אבל הן מעטות. אין רבות כמו יעל שאלתיאל מנווה-אור, שהייתה רכזת משק וראש מועצה אזורית ולאחרונה מונתה למנכ"ל משרד החקלאות, או דורית אלמליח משניר, שהייתה גננת, עברה לתחום הניהול העסקי ולמדה מינהל עסקים". סיני עצמה, אגב, היא דוקטורנטית בהיסטוריה של נשים, ועסקה בתפקידי ניהול בבית ירח ובמכללת עמק הירדן. המדור לקידום הנשים, מדווחת סיני, מסייע לנשים לרכוש כלי ניהול בסיסיים, כמו קורס לדירקטורים, "אבל בתחום הזה, אנחנו, בתנועה הקיבוצית, עדיין בפיגור של מאה שנים".

 

שיקום והצלחה - רוחמה, אילנה הלר

 

אילנה הלר, 50, רוחמה, היא בת קיבוץ, המכהנת כרכזת משק מזה חמש שנים וממשיכה בתפקיד. אילנה, במקצועה פיזיותרפיסטית, הגיעה לריכוז המשק מניהול הקהילה וללא רקע כלכלי. "ברוחמה לא היו רכזות משק וגזברות, מפני שהנשים לא רצו לנהל", מספרת הלר, ומוסיפה שאינה רואה חברות שילכו בדרכה בעתיד. ברוחמה לא מדובר בהגדרת התפקיד הקלאסית של העומד בראש המערכת: "היה משבר עמוק ושינוי, והיום יש יו"ר חיצוני, יוני בר יוסף, שהוסמך למנות את רכז המשק, החשב והגזבר. הוא מינה אותי", מספרת הלר, "ואני זוכה לתמיכה ולשיתוף פעולה מהיו"ר, מבעלי התפקידים, ממרכזי הענפים ומהציבור: בכל שנה אנחנו מפיצים שאלון משוב והדירוג שלי עולה מדי שנה. התפקיד מעניין ומספק ויש לי חלק בהצלחות, היינו בקריסה והיום התוצאות המשקיות טובות. אנחנו מסוגלים לשרת את החוב ואנשים רוצים לחיות ברוחמה: בכל שנה 14-12 חברים בונים לעצמם הרחבות, ולכל דירה שמתפנה יש שלושה מועמדים, רובם בנים בעצמאות כלכלית. אחרי בצורת בילודה יש כעת 15 תינוקות ומחסור במבני חינוך, ובקצה השני של קשת הגילים, כולל בני 90+ החברים מרוצים וטוענים שמעולם לא היה להם כל כך טוב".

 

פרגון וסמכות  - אור-הנר, הגר אראיה

 

הגר אראיה, 37, אור-הנר, בת קיבוץ, למדה כלכלה ברופין, עבדה בחוץ כחשבת ותמחירנית, ובמשך שנה הייתה גזברית בקיבוצה. מזה שבע שנים היא רכזת משק ועוד ידה נטויה. "רכז המשק הקודם רצה לסיים את התפקיד והציעו לי להחליף אותו למרות ניסיוני הדל", מספרת אראיה, "הסכמתי - והתאהבתי בתפקיד. רכזי הענפים ומנהלי המפעל פרגנו לי וקיבלו את סמכותי, ולא פעם חשתי שהיותי אישה יחידה בפורום ניהול גברי הוא יתרון. בתחילה היה קשה: גיבנת חוב מכבידה בהסדר חובות הקיבוצים. בהמשך היה שיפור משמעותי במפעל מסמרות המתכת ובענפי החקלאות, והיום המצב לא רע".

 

אור-הנר הוא קיבוץ במודל שכר משולב, עם נטייה שיתופית והפרטה חלקית. אראיה מדווחת שגם בקהילה יש תנופת פיתוח, והיא נטלה בה חלק: בונים הרחבה קהילתית ועוסקים בשיוך דירות; קולטים בנים מעטים לחברות וגם בנים בעצמאות כלכלית. ההינתקות מגוש קטיף יצרה הזדמנות שנוצלה: הוקמו 22 יחידות דיור למפונים שבעתיד יימסרו לקיבוץ, בונים חדרי ביטחון והוקצו תקציבים לבריכה ולמגרשי הספורט. "יש באור-הנר חברה נוספת בתפקיד ניהולי, מנהלת ייצור במפעל", אומרת אראיה, "אבל אין חברות נוספות שלומדות כלכלה ומנהל או רוצות להתקדם בתחום הזה". ומה בעתיד? אראיה, שהיא גם אם לשניים ולאחד בדרך, רוצה למלא תפקידי ניהול נוספים, גם בחוץ, ולאו דווקא בריכוז משק. אולי בתעשייה.

 

תכנון ואסטרטגיה - נחל-עוז, ינינה ברנע

 

ינינה ברנע, 33, נחל-עוז, מונתה לרכזת משק בגיל 26, מייד אחרי שסיימה תואר ראשון בכלכלה ובניהול. רכז המשק בקיבוצה, שהיה אז במשבר כלכלי וחברתי עמוק, סיים במפתיע את תפקידו. לארי טרנטו, הגזבר, וחיים ילין מבארי, יו"ר נחל-עוז שהתנדב לסייע בחילוץ הקיבוץ מהמשבר, פנו אל ברנע, שתכננה לעזוב את הקיבוץ וכבר הייתה לה משרה בחוץ, ובקשו שתישאר ותרכז את המשק. ברנע הסכימה: "אהבתי ואני אוהבת את נחל-עוז והקיבוץ מאוד חשוב לי, ושמחתי להזדמנות להישאר ולא לעזוב. הייתי אישה צעירה בעולם גברי, ובדיונים, כנסים וימי עיון הסתכלו עליי כמו על חוצנית: מה הילדה עושה כאן? עד היום יש פקידים, קבלנים וספקים שמופתעים ברגע הראשון לפגוש אחת כמוני. לי זה לא הפריע ואני מרגישה מאוד בנוח גם במצבים כאלה". הבטיחו לברנע שתקבל סיוע מרבי ושתיכנס בהדרגה לתפקיד, וכך היה: בתוך שנתיים העבירו לידיה תחום אחר תחום וענף אחרי ענף, אך לא את הכול: היא בחרה שלא לעסוק בגד"ש, הענף החקלאי הגדול והחשוב בנחל-עוז, וגם לא בקשר עם הבנקים וארגוני הקניות. תחומים אלה נותרו בידיו של לארי. עיסוקים לא חסרים לה: היא אחראית לרפת וללול, לענפי השירות והתשתית. בשיתוף עם מנהל הקהילה ניהלה תהליך תכנון אסטרטגי בקיבוץ, ובנוסף לריכוז המשק היא פעילה בתנועה הקיבוצית, במדור לצמיחה דמוגראפית. בשל הקרבה המיידית לגבול הרצועה, והקסאמים הרבים, אושרה הקמת חדרי ביטחון ליד כל בתי החברים בקיבוץ. ברנע נטלה חלק משמעותי בפרויקט, שהיה גדול ומורכב וחייב טיפול יסודי בתשתיות הקיבוץ. ברנע, נשואה טרייה שבן זוגה הצטרף אליה לקיבוץ לפני שנה, תעדיף בעתיד לעסוק בתכנון אסטרטגי, תחום שנראה לה מעניין ומושך יותר מהניהול בקיבוץ, שהוא מתיש וכרוך בעימותים עם אנשים. בנחל-עוז אין נשים נוספות בתפקידי ניהול בכירים ואין נשים שלומדות או מתכוונות ללמוד כלכלה וניהול. "אני לא צעירה אופיינית שמייצגת את נחל-עוז", מסכמת ברנע בנימה של אכזבה, "והבעיה אינה רק הנשים. לקיבוץ אין עתודה ניהולית מפני שרוב הצעירים עושים לביתם ורק מעטים מהם מוכנים למלא תפקידים ציבוריים בקיבוץ".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים