13 הנבחרים - פסקי דין נבחרים מ-2005, הנוגעים לתנועה הקיבוצית

13 הנבחרים

יעקב לזר


המחלקה המשפטית של התנועה הקיבוצית, באמצעות עו"ד יעקב אברהמי מניר אליהו, צירפה לשנתון הסטטיסטי האחרון של התנועה הקיבוצית שהופיע בימים אלה, קובץ של פסקי הדין העיקריים הנוגעים לקיבוצים, שניתנו בשנה האחרונה. כ-50 פסקי דין הקשורים בתנועה הקיבוצית ניתנו ב-2005, מהם נבחרו 13, שעניינם עקרוני ורחב יותר ועשוי לעניין קיבוצים נוספים. אנחנו מביאים בזה את עיקרי הדברים.

 

1. משפחת בוטנר נגד קיבוץ חפציבה

 

הדסה ומנחם בוטנר הגישו לבית המשפט העליון בירושלים, ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, לאשר החלטה של קיבוצם חפציבה, להפסיק את חברותם בקיבוץ, משום שלא העבירו לקיבוץ במשך 7 שנים את הכנסותיהם ממשכורת ומקצבת נכות. משפחת בוטנר טענה שהקיבוץ הפר את חובותיו כלפיהם, ולכן היו זכאים לנהוג כפי שנהגו.

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, דחה את הערעור. ביה"מ קבע, כי בנסיבות העניין, אי העברת כספים במשך תקופה כה ארוכה, היא עילה שהצדיקה את החלטת אסיפת החברים להרחיק את בני הזוג בוטנר, ואין מקום שבית המשפט יתערב בה. אומנם ההחלטה להרחיק חברים מהקיבוץ היא קשה, אולם אי אפשר לקבל שחבר קיבוץ שדרישותיו אינן נענות יעשה דין לעצמו ולא יעביר לקיבוץ את הכנסותיו. הטענה שהקיבוץ הפר חובתו כלפיהם, ולכן מותר להם להפר את חובתם כלפי הקיבוץ, איננה יכולה לסייע לבני הזוג, שכן אין הצדקה לכך שבמשך שבע שנים חיו הדסה ומנחם בוטנר על חשבון חברי הקיבוץ האחרים.

 

2. משפחת הרטי נגד קיבוץ קלי"ה

 

האם ניתן להרחיק מהקיבוץ את בן זוגו של מי שמעל בכספי הקיבוץ, בטענה שהוא ידע על כך ושיתף פעולה עם המעשה?

אורלי הרטי לא העבירה לקלי"ה חלק גדול משכרה שהגיע מעבודת חוץ. הקיבוץ החליט להרחיק אותה ואת בן זוגה, זבולון הרטי, מחברות בקיבוץ. הטענה כלפי זבולון הייתה שהוא ידע על מעשיה של אשתו ולא דיווח עליהם. השנים ערערו לפני בית המשפט המחוזי בירושלים כנגד ההחלטה להפסיק את חברותם בקלי"ה.

השופט משה דרורי קיבל את התביעה בחלקה. לגבי ההחלטה להרחיק מחברות את אורלי הרטי, קבע בית המשפט כי היא הייתה סבירה ומידתית, שכן מי שאינו מעביר את מלוא הכנסתו לקיבוץ באופן שוטף ועת ארוכה, עושה "מעשה בלתי הוגן הפוגע ביסודות הקיבוץ במטרותיו או באורחות חייו".

באשר לזבולון הרטי פסק בית המשפט, כי תקנת הציבור מחייבת לקבוע את הכלל, לפיו לא ניתן לראות בבן זוג שאינו מדווח לקיבוץ על רעהו כמי שסטה מעקרונות הקיבוץ. בהתנגשות בין חובת הנאמנות שיש לבעל כלפי אשתו, ובין חובת הנאמנות שיש לבעל כלפי הקיבוץ, החובה העדיפה היא זו של אדם לאשת חיקו. "יהיה זה כמעט בלתי אנושי לדרוש מאודם לבגוד באשתו ולהלשין עליה בפני חבריו במסגרת הקיבוץ, גם אם אשתו פעלה בניגוד לתקנון הקיבוץ".

על כן ביטל השופט דרורי את החלטת האסיפה בקיבוץ קלי"ה להוצאתו של זבולון הרטי מהקיבוץ.

 

3. אופירה דינינה-צור, נגד קיבוץ רמת הכובש

 

בית המשפט המחוזי בירושלים בראשות השופטת מוסיה ארד, דן בערעור שהגישה אופירה דינינה-צור על החלטת רשם האגודות השיתופיות, לדחות את בקשתה לרשום אותה כחברה בקיבוץ רמת הכובש.

דינינה-צור, ילידת 1927, רופאה במקצועה, עלתה לארץ ב-1981 ושנה לאחר מכן החלה לנהל חיים משותפים עם חבר רמת הכובש דוד צור והתגוררה עמו בקיבוץ. מאוחר יותר נישאו השניים.

בספטמבר 1983 נערך הסכם בין הקיבוץ ובין דינינה-צור שהגדיר את מעמדה וחובותיה כ"אשת חבר", אבל זמן קצר לאחר מכן, בעקבות פגישה עם מזכיר הקיבוץ, פסקו שני הצדדים לנהוג לפי ההסכם, ודינינה-צור החלה להעביר את כל שכרה לקופת הקיבוץ. במקביל העמיד לרשותה רמת הכובש את כל התקציבים שהעביר לחברי הקיבוץ.

בשנת 2002 החלו ברמת הכובש תהליכי הפרטה. הקיבוץ נתן לחברים תקציבים, מהם שולמו הוצאותיהם בתחומים שונים, אך לבני הזוג צור ניתן רק תקציב אחד. דינינה-צור הבינה כי ללא הכרה רשמית במעמדה כחברת קיבוץ, היא תיאלץ להיאבק שוב ושוב עם מוסדות הקיבוץ על זכויותיה, ולאחר שנענתה בשלילה על ידי מוסדות הקיבוץ, פנתה בעניין זה לרשם האגודות השיתופיות. הקיבוץ התנגד בטענה שמעולם לא ראה בה חברת קיבוץ וכל פניותיה בנושא זה למזכירות הקיבוץ נדחו. יתרה מכך, הקיבוץ תיקן את תקנון הקיבוץ וקבע בו סעיף, לפיו לא יראו אדם כחבר הקיבוץ, אלא אם כן התקבל לחברות, "אפילו נהג ונהגו בו כחבר הקיבוץ במשך תקופה סבירה". הרשם קיבל את עמדת הקיבוץ.

בפני בית המשפט טענה דינינה-צור, כי הקיבוץ מנסה לשלול ממנה את זכויותיה, על מנת לדלל את הזכאים "בחלוקת השלל" של רכוש הקיבוץ.

בית המשפט קבע כי בשנים הרבות בהן מתגוררת דינינה-צור ברמת הכובש נהגו בה כבחברת קיבוץ לכל דבר, נטלו במשך למעלה מ-20 שנה את כל הכנסותיה והעניקו לה תקציבים כמו לכל חברי הקיבוץ, ולכן יש לראותה כחברת קיבוץ. אילו ביקש רמת הכובש שלא להכיר בה כחברה, היה דבק בהסכם "אשת חבר" שנערך עמה ב-1983, אך הוא לא עשה כן. לפיכך קבע בית המשפט, בניגוד לעמדת הרשם, כי יש לרשום את דינינה-צור בפנקס החברים של הקיבוץ.

 

4. כפר סאלד נגד גיורא ובתיה לשם

 

הזוג לשם פנה לבית המשפט וביקש צו הצהרתי הנוגע לזכויותיהם כעוזבי קיבוץ. כפר סאלד ביקש להכיל עליהם במקרה זה הליך בוררות, כפי שנקבע בתקנון הקיבוץ. השאלה שעלתה הייתה מהם סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה שניתן להעביר אותם לבוררות, ומתי ראוי שיתבררו בבית המשפט.

בית המשפט המחוזי בנצרת שדן בסוגיה, ערך הבחנה בין "עניינים פנימיים" ובין "עניינים קונסטיטוציוניים". סכסוכים פנימיים יובאו לפני בורר, אולם כאשר הסכסוך נוגע לתוקפן הנורמטיבי של תקנות האגודה והוא מעורר שאלות שיש להן השלכה ציבורית רחבה, ראוי כי יובא בפני בית משפט.

מכיוון שהסכסוך בין כפר סאלד ומשפחת לשם הוא חוקתי במהותו, בית המשפט הוא המקום הנכון לדון בו. הערעור נדחה.

 

5. קיבוץ אורים נגד מדינת ישראל

 

בין ארגון מגדלי הירקות ובין המדינה נחתם הסכם, לפיו יפוצו המגדלים בגין ביטול המכסות עקב פתיחת הייבוא משטחי הרשות הפלשתינית. לגבי מגדלי תפוחי אדמה נקבע, כי ביטול המכסות והפיצוי ייעשו בהדרגה, במשך ארבע שנים. בשלב מסוים החליטה הממשלה לבטל את תשלום הפיצויים למגדלי תפוחי אדמה, בטענה כי יבוא תפו"א מהרשות הפלשתינית היה מזערי ולמגדלים הישראלים לא נגרם נזק ממשי. הוויכוח היה לגבי הפרשנות - האם הפיצוי ניתן עקב ביטול מכסות כפי שטענו הקיבוצים, או הפיצוי ניתן בגין הפסדים שנגרמו עקב חשיפה לייבוא מתחרה, כפי שטענה המדינה.

ביה"מ המחוזי קיבל את עמדת המדינה. ארגון מגדלי הירקות, משקי הנגב וקיבוץ אורים, ערערו בפני בית המשפט העליון, שדחה את הערעור. העליון קבע, כי התכלית האובייקטיבית של ההסכם בין המדינה והמגדלים, הייתה לפצות את מגדלי תפוחי האדמה עקב הנזקים שייגרמו להם עם פתיחת השוק לייבוא פלשתיני. לא הייתה כוונה למדינה, וגם לא ציפייה של המגדלים, שיינתן להם פיצוי, גם אם לא נגרם להם נזק. משהתברר שנזק לא היה, רשאית הייתה המדינה שלא לשלם את הפיצוי הקבוע בהסכם.

 

6. קיבוץ נירים נגד מינהל מקרקעי ישראל ומשרד הביטחון

 

בעקבות ההתנתקות מרצועת עזה ופינוי גוש קטיף, נוצר צורך להקים באזור צומת רעים מחנה צבאי. בסופו של דבר הוחלט להקים את המחנה על אדמות שהוחכרו לקיבוץ נירים, והקיבוץ קיבל ממינהל מקרקעי ישראל הודעה, לפיה הוא מסיים את חוזה השכירות שיש לו עם הקיבוץ לגבי הקרקע עליה תוכנן המחנה לקום. הובטחו פיצויים עבור הוצאות עיבוד והפסד יבול והשבת דמי שכירות. נירים נדרש לפנות את השטח עד 15 למארס 2005 והודעת המינהל התקבלה בקיבוץ בתאריך זה בדיוק. למחרת הגיעו לשטח קבלנים מטעם משרד הביטחון, עם כלים מכניים כבדים, במטרה להסב את הקרקע לצורכי המחנה. נירים פנה בדחיפות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, וביקש ממנו סעד למניעת ההשתלטות על אדמותיו.

בית המשפט קבע, כי מינהל מקרקעי ישראל לא נתן לקיבוץ הודעה מוקדמת לפינוי השטח בזמן סביר כנדרש, לפחות 30 יום. המינהל ומשרד הביטחון אינם רשאים לעשות דין לעצמם, וכדי שקיבוץ נירים יחזיר את הקרקע שהוחכרה לו, עליהם לנקוט בהליך שיפוטי ראוי. עוד אמר בית המשפט, כי למדינה יש כוח עצום ויש להקפיד כי ייעשה בו שימוש אך ורק על פי דין. זכותו של הפרט להגן על קניינו, זכות המוגנת בחוק יסוד האדם וחירותו, ואין המדינה יכולה לרמוס זכות זו.

על כן קיבל בית המשפט את בקשת הקיבוץ, למנוע מהמינהל וממשרד הביטחון להשתלט על הקרקע.

 

7. מג'די יונס נגד קיבוץ רגבים

 

נער בן 15, תלמיד כיתה טיפולית, נפגע באוגוסט 1999 בבריכת השחייה של קיבוץ רגבים. הבריכה הופעלה באותה עת על ידי שוכרים חיצוניים, שביצעו בה עבודות תיקון. הנער נפצע בכף רגלו השמאלית משברי זכוכית של מנורה שהושארו על שפת הבריכה. הוא והוריו תבעו את הקיבוץ בבית משפט השלום בנצרת.

בית המשפט קבע, כי כיוון והשליטה על ניהול ותפעול הבריכה באותה עת הייתה בידי מפעילים חיצוניים, מלוא האחריות מוטלת עליהם, וכך גם נקבע בחוזה שנחתם עמם. התביעה נדחתה.

 

8. קיבוץ נחשולים נגד יניב אייזיק

 

יניב אייזיק טען כי מזכיר קיבוץ נחשולים הבטיח לו כי יירשם כחבר קיבוץ לפני מועד היום הקובע לשיוך דירות. כיוון שלא כך קרה, ביקש אייזיק מבית המשפט המחוזי בחיפה, שיקבע כי זכויותיו שוות לזכויות החברים ביום הקובע, וכי אם יוחלט כי למזכיר הקיבוץ לא הייתה סמכות להבטיח לו מה שהבטיח, הוא אחראי אישית לנזק הממוני שנגרם לו. הקיבוץ ביקש מבית המשפט לסלק את התביעה על הסף.

בית המשפט מחק את התביעה ביחס למזכיר הקיבוץ, כיוון שלא הייתה מצד המזכיר כל כוונה זדונית ועצתו לא הייתה רשלנית. אחריות שילוחית יכולה להתקיים רק כאשר השלוח מבצע עוולה, ובמקרה זה כוונת המזכיר הייתה לעשות עם אייזיק אך טוב. באשר לתביעה נגד הקיבוץ, קיבל בית המשפט את בקשת אייזיק למתן צו הצהרתי בעניינו ודחה את תביעת הקיבוץ.

 

9. אמנון ויסברון נגד קיבוץ מעגן

 

בין אמנון ויסברון וקיבוצו מעגן נתגלעו חילוקי דעות ביחס לזכויות כספיות למיניהן, ובכללן זכותו בכספי קרן ההשתלמות שנצברה על שמו. העניין נתגלגל לפתחו של בית המשפט המחוזי בנצרת.

ביה"מ קבע כי בבסיס היחסים שבין קיבוץ לחבריו עומד עקרון השיתוף המלא. מצד אחד מחויבות החבר להעביר לקיבוץ כל תמורה המתקבלת מעבודתו, ומן הצד השני - חובת הקיבוץ לספק לחבר את כל צרכיו בהתאם ליכולתו. מכאן נגזר שאם מגיעים לחבר כספים כלשהם, יהיה מקורם ויעדם אשר יהיה, קניין הקיבוץ הם. העובדה שכספי קרן ההשתלמות מיועדים לקידומו של העובד שעל שמו נצברו, אינה גורעת מזכותו של הקיבוץ בהם. את קידומו המקצועי ישיג החבר באמצעות הקיבוץ, על פי שיקולי הקיבוץ ויכולתו ועל פי יסוד עקרון השוויון. בית המשפט קובע - כספי קרן ההשתלמות למעגן ולא לויסברון.

 

10. ארן דין נגד קיבוץ מעברות

 

התובע הוא ילד נכה שהוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי, והועברו על שמו כספים לחשבון הקיבוץ. באמצעות הוריו, הוגשה תביעה לבית משפט השלום בנתניה, להשבת הוצאות שנגרמו לו בגין מצבו הרפואי, לרבות הוצאות לשמירה על חייו כילד נכה, והוצאות שילובו בגן ילדים ובכיתה א'. בתביעה נאמר כי ההכרה היא בקטין כילד נכה, והזכות לקבל טיפול רפואי ההולם את מצבו היא שלו ולא של הוריו, והתביעה היא אישית שלו. קיבוץ מעברות הגיש בקשה למחיקת התביעה על הסף, בטענה שאין יריבות בין הקטין התובע ובין הקיבוץ. הילד אינו חבר קיבוץ ותקנון הקיבוץ אינו חל עליו.

בית המשפט קבע כי גישה דרקונית תביא למסקנה כי הזכות לתבוע את הקיבוץ במקרה זה היא של ההורים ולא של הילד. כיוון שהקיבוץ קיבל מהביטוח הלאומי כספים המיועדים לצורכי הקטין, אך לא החזיר הוצאות שהוצאו לצורכי הילד הנכה, אזי קמה לילד זכות לתבוע את הקיבוץ, בנוסף לזכות התביעה שיש להוריו. מתן אפשרות להגשת תביעה עצמאית של הקטין במקרה זה, מתיישבת עם המגמה הנמשכת והולכת, של הכרה בזכויות הילד כזכויות עצמאיות ונפרדות מאלה של הוריו.

 

11. אמיר בונה נגד קיבוץ מרחביה

 

אמיר בונה היה חבר מרחביה ועבד במפעל פלסים אביזרים בע"מ בתפקידים שונים, מ-1993 ועד 2004. באוקטובר 2001 יצא לחופשה מהקיבוץ ולכן מאותו מועד ועד לסיום עבודתו במפעל, קיבל תלושי שכר.

לאחר שנסתיימה עבודתו, תבע בונה מהחברה בעלת המפעל זכויות שונות, ובית הדין הארצי לעבודה התבקש להכריע, האם התקיימו בינו ובין המפעל יחסי עובד-מעביד, גם בתקופה בה היה חבר קיבוץ.

בית המשפט דחה את התביעה. הוא קבע כי בכל תקופת עבודתו של בונה, למעט התקופה בה היה בחופשה, קיבל מהקיבוץ תקציבים ככל חבר ובמובן זה בונה אינו שונה מחברים שעבדו בענפים אחרים. עוד קבע בית המשפט, כי חבר שעבר לעבוד במועד מסוים בשכר עבודה ונוצרו עמו יחסי עובד-מעביד, אין המעבר הזה יוצר רצף זכויות לתקופה שלפניה. בית הדין בחן את מעמדו של בונה לאחר שמרחביה עבר להתנהל במודל מופרט, וקבע כי אין בכך לשנות את עמדתו.

 

12. ליז ברלנו נגד קיבוץ מלכיה

 

ב-2002, אחרי 12 שנות עבודה במחסן הבגדים של הקיבוץ, פוטרה ליז ברלנו. היא הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת, בטענה שנתקיימו יחסי עובד-מעביד בינה לבין הקיבוץ, בו היא חברה מ-1984. ברלנו תבעה פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, דמי חגים וזכויות פנסיוניות.

בית הדין קבע שהיחסים בין הקיבוץ לחבריו אינם יחסי עובד מעביד, ודחה את התביעה. ברלנו ערערה בפני בית הדין הארצי וטענה כי אין להשלים עם מצב, שבו אחרי 20 שנה, בהן שרתה את הקיבוץ בנאמנות, לא יתקיימו בה המבחנים הנחוצים להגדרת יחסי עובד-מעביד.

גם בית הדין הארצי דחה את התביעה. הוא קבע כי אין לסטות מההלכה הפסוקה, לפיה אין מתקיימים יחסי עובד מעביד בין אגודה שיתופית כדוגמת קיבוץ לחבריה, וכי הלכה זו עומדת "על אדנים מוצקים" ושורשה במבנה המיוחד של הקיבוץ וביחסים המיוחדים שבין הקיבוץ לחבריו.

 

13. קיבוץ אור הנר נגד המוסד לביטוח לאומי

 

עד לאמצע שנות ה-80 שילם המוסד לביטוח לאומי את קצבת הילדים ללא קשר להכנסות המשפחה. ב-1985, כדי לצמצם את הוצאות המדינה, תוקן חוק הביטוח הלאומי, ונקבע כי משפחות שלהן פחות מארבעה ילדים לא יהיו זכאיות לקצבת ילדים עבור הילד הראשון. נקבע כי קצבה עבור ילד ראשון תינתן אך ורק למשפחות בעלות הכנסה נמוכה, ומבחן ההכנסה היה שונה בין חברי קיבוצים ומושבים שיתופיים לבין שאר האוכלוסייה.

ב-1993 התקין שר האוצר את צו מס ההכנסה, ובוטלו ההוראות שנגעו לקיצוץ בקצבת הילדים.

קיבוץ אורים ואחרים הגישו תביעה לבית הדין האזורי, וביקשו לבטל רטרואקטיבית של התקנות, בשל היותן נגועות בהפליה ובאי סבירות קיצונית כלפי הקיבוצים. בין הדין דחה את הפנייה והתובעים ערערו בפני בית הדין הארצי לעבודה.

גם בית הדין הארצי דחה את הערעור. הוא קבע כי אכן בקביעת תקרת הכנסה שונה לקיבוצים לעומת שאר האוכלוסייה יש משום הפליה פסולה, אך בנסיבות הרלוונטיות, לאחר שהתקנות יושמו שנים רבות ובשל האיחור הרב בהגשת התביעה, אין הצדקה "להפוך את הקערה על פיה". עוד קבע בית המשפט, כי שיטת הערכת ההכנסה לגבי הקיבוצים אינה בלתי סבירה באופן המצדיק את שינויה, בדיעבד ולאחר זמן כה רב.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים