כך הברחנו את הסורים

אבנר רון


עין גב

בבוקר העשרה ביוני 1948 תקף את עין-גב גדוד סורי, שמנה יותר מאלף (!) חיילים, מלווים בארטילריה ובשריוניות * הכוח הלוחם (כולל המפקד) שהתייצב מולם היה כולו מאנשי הקיבוץ: חברים וחברות(!), חברת נוער וקבוצת עולים * בתום שלושה ימי קרב נהדפו הסורים * והקיבוצניקים עוד יצאו למתקפת-נגד וכבשו את ה"סוסיתא" * הקרב על מזרח הכינרת

 

בבוקר העשרה ביוני 1948 נפתחה התקפה סורית גדולה על עין-גב, בהשתתפות חיל רגלים, ארטילריה ושריוניות. אנשי עין-גב, בפיקודו של חבר הקיבוץ מאיר קוצ'ינסקי, הדפו את ההתקפות הסוריות - תוך שהם מסבים לאויב עשרות הרוגים. בהמשך גם עברו למתקפת-נגד על הר הסוסיתא. קוצ'ינסקי, שנראה צעיר מ-83 שנותיו, מיטיב לזכור ולתאר את פרטי הקרב ההוא, ומשוכנע עד עתה שהדיפת הסורים בליל העשרה ביוני הבטיחה את שליטתה של מדינת ישראל במזרח הכינרת.

 

מייד עם פרוץ מלחמת השחרור החליט המטה המקומי של עין-גב לפנות את האוכלוסייה הבלתי-לוחמת, בתחילה לטבריה ובהמשך לאזור חיפה. שאר חברי הקיבוץ נותרו במקום, בציפייה דרוכה לבאות. הקיבוץ חולק לכמה גזרות. קטע א' היה "גבעת נפתלי" (על-שם הצלם נפתלי כץ), קטע ב' נקבע בסמוך למגדל המים והפילבוקס, וקטע ג' היה בקרבת החווה הבהאית שמדרום לקיבוץ.

 

ב-6 ביוני 1948 קיבל קוצ'ינסקי את הפיקוד על עין-גב. "נתנו לי פתק ועליו שמותיהם של 105 לוחמים", נזכר מאיר, "כולם על טהרת אנשי המקום, ביניהם נשים שחלקן שימשו כלוחמות ומפקדות. הנשק כלל רובים אנגלים וצרפתים, כמה סטנים, מרגמות אחדות ודווידקה. כשקיבלתי את הפיקוד עברתי מעמדה לעמדה ודיברתי אישית עם כל אחד מהלוחמים. הצעד הראשון שעליו החלטתי היה מיקוש המחנה הישן (כפר הנופש של היום). המוקשים הובלו בסירת מנוע קטנה, ובמהלך הטמנתם נתקלו החבלנים בחייל סורי והרגוהו".

 

עם שחר, 10 ביוני, החלה ההתקפה הסורית על עין-גב. בדיעבד הסתבר שהשיקול להניח מוקשים היה נכון, משום שהדבר שיבש לסורים את ההתקפה. "בשטח המחנה הישן", ממשיך ומתאר קוצ'ינסקי, "הבחנתי בכמאה חיילים סורים, אך מאחר שלא הייתי בטוח שהם בטווח הדווידקה, חששתי לפתוח באש". בדיעבד, לדבריו, התברר שהטווח היה יעיל. "אילו השתמשנו בדווידקה בשלב הזה, אפשר שהמערכה הייתה מסתיימת הרבה יותר מהר", הוא מכה על חטא ומוסיף לשחזר: "במהלך הקרב, התברר לנו שהמאמץ הסורי העיקרי מתרכז בצד הצפון-מזרחי של המשק (שם ממוקם היום בית העלמין). הסורים ירו במקלעים וגם המטירו אש כבדה מכיוון סוסיתא. החלטתי להעביר את חברת הנוער מהאזור הדרומי אל ברכת המים. בדרך לשם היה קטע חשוף, ואחד מאנשי הכיתה נורה ונהרג. לוטה ירושלים, ששימשה כסגנית מפקד של עמדת הפילבוקס (קרוב לשער הקיבוץ), נפצעה כשנורתה באזור הלסת. היא הייתה אז בהיריון. כאות הוקרה על לחימתה, נחקקה על הסמל המיתולוגי של עין-גב דמות של אם ותינוק בידיה. לאור המצב נתתי הוראה לנטוש את העמדה המותקפת ולהיכנס לתעלות, ואז הגיעה מהוואדי כיתה סורית ואנשיה תפסו את העמדה. זה היה הרגע הקריטי בקרב".

 

בשלב זה קיבצו בעין-גב את כיתת העתודה האחרונה שנותרה, ושלחו אותה, כתגבורת, לכבוש מחדש את הפילבוקס. במקביל ניתנה הוראה לקטע א' (גבעת נפתלי) לפתוח באש אגפית כדי לסייע לכוח התוקף. הפעולה עשתה את שלה, הסורים הונסו והפילבוקס נכבש מחדש. "במהלך אותם רגעים קריטיים", ממשיך קוצ'ינסקי בלהט, "שלחתי מברק באמצעות בינה, אשתי, ששימשה כאלחוטאית, ודיווחתי לנפה שהמצב קריטי ושישלחו אווירון. אווירון לא הגיע, אבל פגזי המרגמה גרמו לשריפה בגבעת הייעור והאש הלכה והתפשטה במהירות, ובעוד אני רץ וצועק 'ביעור חמץ', פתחו הסורים בנסיגה מבוהלת. עם שוך הקרב מנינו שלושה חברים הרוגים. לסורים היו כמה עשרות. מהתחקיר התברר שבעשרה ביוני תקף את עין-גב גדוד סורי שמנה יותר מאלף חיילים".

 

המיוחד בקרב ההוא ביוני, מדגיש קוצ'ינסקי, הוא העובדה שהכוח הלוחם היה כולו על טהרת אנשי עין-גב - חברים, חברת הנוער וקבוצת עולים (שהקימו, מאוחר יותר, את נצר-סרני), ובפיקוד חבר עין-גב. בין הלוחמים היו, כאמור, גם נשים, שהוכשרו לתפקידים השונים.

 

בתום יום הקרב הראשון הגיעה אל עין-גב סירה ובה נשק, תחמושת, מוקשים, וגם תגבורת של כמאה לוחמים מעמק הירדן. במהלך הלילה הניחו החבלנים מוקשים במחנה הישן, וכולם ציפו לבאות במתח ובהתרגשות. למחרת הותקף עין-גב פעם נוספת, הפעם בידי אנשי "צבא השחרור", אלא שבניגוד ליום הקודם כבר היו בידי המגנים מקלעים רבים יותר ותחמושת, ו"התזמורת ניגנה כמו שצריך", אומר קוצ'ינסקי. "גם למחרת היה ניסיון מצד אנשי צבא השחרור להגיע לעמדות שלנו", הוא מוסיף. "שלחתי את מפקד הקטע והוא גמר אותם אחת-שתיים. בשעות אחר הצוהריים של אותו יום הבחנו בכמה סיורים שלהם, והחלטתי על מתקפת לילה, אלא שלמחרת נכנסה לתוקף ההפוגה הראשונה. בזמן ההפוגה פינינו את עדר הפרות, יצאנו לעבוד בבננות ובמקביל המשכנו להתאמן ולהתבצר".

 

במהלך ההפוגה, בעקבות דיונים עם אלוף פיקוד הצפון דאז, משה כרמל, החל קוצ'ינסקי לארגן קבוצת לוחמים לכיבוש הסוסיתא מידי הסורים. "לקחתי מחלקה של חברים מנוסים, צירפתי אליהם כמה חניכים מחברת הנוער, שבחרתי בקפידה, והתחלתי לאמן אותם בחווה הפרסית. היה שם מטע זיתים, שם ערכתי להם תרגולת קרב (פזצט"א), אימונים בצחצוח נשק ואפילו לקחתי אותם למסע לעבר העמדות הסוריות בסמרה (כיום קיבוץ האון), כדי ליצור גיבוש של יחידה. אחרי שקיבלתי 'אור ירוק' מהמא"ז יצאנו לדרך. חוליה בת חמישה איש הייתה צריכה לתפוס את הכניסה לסוסיתא, אלא שהסורים הרגישו בה ופתחו באש לא אפקטיבית. הייתי בדילמה קשה אם להסתער או לא, ואז נתתי פקודה להשתמש ב'פיאט'. אחרי שלושה פגזים הסתערנו על המוצב תוך כדי ירי מהמותן. ה'פיאט', כך הסתבר, עשה את העבודה, וכשהגענו פנימה הסורים כבר לא היו שם. השארתי כיתה שתאבטח את העורף, ועם יתר הכוח שטפתי את הסוסיתא עד שראיתי את הכינרת ואותתי לעין-גב שההר בידינו".

 

במהלך שלושת ימי הקרבות על עין-גב נפלו ארבעה חברים: חנה טוכמן (שנהרגה כאשר פצצה נפלה בעמדה שעליה פיקדה), ישקה צוקרמן, נחמיה הירשברג ויוסקה קליימן.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים