חבל הצלה לניר-עם

אריק בשן


השבוע, אחרי שנה מורטת עצבים, ואחרי מאמצים עקשניים להשיג הסכמה בין כל הנושים, זה סוף-סוף קרה: נחתם הסדר החובות של ניר-עם, קיבוץ חדל פירעון * ההסדר מחזק את הביטחון הסוציאלי של החברים, מעודד שינוי דמוגראפי ומאפשר סיכוי לצמיחה * הישרדות, גרסת הנגב

 

זה נראה לכאורה בהישג יד, הסדר חובות שאינו מקיף "כסף גדול". אבל המציאות המתעתעת עוד תוכיח כי השגת ההסדר של ניר-עם הייתה כמו לגעת באופק: ככל שהתקרבת אליו, הוא התרחק. השבוע, אחרי שנה מורטת עצבים, זה סוף-סוף קרה.

 

מדובר בהסדר לכאורה פשוט, אבל הוא איים לשבור "עקרונות" בנקאיים, ואצל הבנקים - ולא פחות משבעה בנקים מעורבים בהסדר - דין פרוטה כדין מאה. הם לא מוכנים שמישהו יקבל יותר מהאחרים, ובעיקר חרדים לקבוע תקדימים "מסוכנים" מבחינתם, שעלולים, חלילה, לקרוץ לעוד לקוחות במעלה התלול שבדרך להסדרים פיננסיים עמם.

 

אולי דווקא העובדה שניר-עם הוא קיבוץ קטן בפאתי עזה העוינת, המתקיים בצניעות, שלא לומר כמעט בדלות - תרמה לשבירת כמה סוגים של "טאבו". מדובר באחד הקיבוצים הכי פחות מבוססים בתנועה הקיבוצית, שקיומו נשען על המפעל המקומי "מכסף" (לסכו"ם), עם מחזור מכירות של 15.5 מיליון ש"ח (עשרים מארבעים עובדיו מהקיבוץ), ענף לתיירות פנים עם עשרים צימרים, השכרות וחקלאות הכוללת גד"ש (9,500 דונם), פרדס (550 דונם), שקדים (360 דונם) ועדר בקר לבשר (260 אימהות) על שטחי מרעה של כ-8,000 דונם. חוב הקיבוץ, עד להסדר, עמד על כ-40 מיליון ש"ח, פחות ממחציתו למערכת הבנקאית - חוב שאינו גדול במיוחד, אבל כושר ההחזר שנקבע בשעתו לקיבוץ (כ-3.5 מיליון ש"ח לשנה) לא עמד בשום פרופורציות ליכולתו הריאלית - לא יותר מ-350 אלף ש"ח לשנה.

 

אם לא די בתפוקה הלא-גבוהה, ניר-עם הוא גם אחד הקיבוצים "הזקנים", עם ממוצע גיל של 62. לחבריו לא הייתה תוכנית פנסיה, ולפי מגבלות הסדר הקיבוצים לא הייתה גם אפשרות להתייחס לפנסיה כאל חוב בעדיפות בהשוואה לחוב הבנקים. בניר-עם חיים 126 חברים, 45 ילדים וכ-50 תושבים, ועוד אוכלוסייה ארעית של כ-120 סטודנטים. השכונה הקהילתית שתוכננה בו, כדי לשדרג את המצב הדמוגראפי - נתקעה בשל אי-היציבות הביטחונית, אבל לא פחות מזה בגלל הבעיות עם המערכת הבנקאית, שהקרקע הייתה משועבדת לה.

 

הזדמנות להציל קיבוץ

 

למרות המסגרת הקיבוצית המצומצמת והסכומים הלא-גדולים, עבור ניר מאיר, היו"ר העסקי של הקיבוץ, "הקלוזינג" בין הצדדים שבוצע השבוע הוא הישג ענק. "לאחר תהליך אבחון של מצב הקיבוץ, הבנתי שיש כאן הזדמנות חד-פעמית", אומר מאיר - שחש, לדבריו לא-פחות מאשר את "משק כנפי ההיסטוריה הציונית" - "מתווה ההסדר לניר-עם הוכן עוד לפני בואי לכאן על-ידי התנועה, משקי הנגב, קמ"ע (קרן מרכזית לערבויות) ובנק הפועלים. מטה ההסדר היה אף הוא בסוד העניין מראשית הדרך, וח"כ אורית נוקד פעלה מול האוצר במשך השנים".

 

ניר-עם, אומר מאיר, היה למעשה חדל פירעון. הנושה הגדול היה ארגון "משקי הנגב", לו היה הקיבוץ חייב כ-13 מיליון ש"ח, בשעה שכל חובו לכל הבנקים לא עלה על כ-19.2 מיליון ש"ח, פחות ממחצית סך החוב - נכון לפברואר (2006 כ-40 מיליון ש"ח). הבעיה הייתה, מסביר מאיר, שאת החוב "הזעיר" חייב היה הקיבוץ לשמונה גורמים, בתוכם בנקים כנושים מובטחים (הפועלים, החקלאות, הבנק לפיתוח תעשייה, דיסקונט, המזרחי ולאומי), ונושים בלתי-מובטחים (מרכנתיל דיסקונט והאוצר, הערב להלוואות השיכון).

 

המגבלה העיקרית להגיע להסדר הנשאף הייתה, אפוא, ה"זהירות הבנקאית" - אף בנק בקבוצה לא היה מוכן "לצאת פראייר". "כולם אומנם הבינו שמדובר מבחינתם בחוב שבחלקו הוא חוב אבוד, אבל אף אחד מהם לא היה מוכן לוותר על העיקרון תמורת הכסף", אומר מקורב למו"מ, "לכולם ברור היה כי כאן ייקבעו הפרמטרים לכל הסדרי העתיד. כל השחקנים, כולל האוצר, היו מוכנים להפסיד כסף ובלבד שלא לייצר תקדים מחייב לרעתם. הם היו מעדיפים לא להגיע להסדר, ובלבד שלא יישבר העיקרון".

 

וכך, לאף אחד (חוץ מהקיבוץ עצמו) לא בער כלום בניהול המו"מ. כנראה שדווקא ההסכמות שהושגו עם משרד האוצר פרצו את הדרך והיוו גורם מפתח ביכולת להגיע להסדר כולל. האוצר נענה, לא בלי מאמץ, להקל על הקיבוץ במסגרת הסיוע הממשלתי ליישובי קו התפר, ולמחוק הלוואת שיכון שעמדה לחובתו. גורם נוסף, לא פחות חשוב, שסייע, כך נראה, לפתוח את הפלונטר - היה יוזמתה של הנהלת קמ"ע, שהשיגה את הסכמת הבנקים - בפעם הראשונה, ככל הידוע - להעמיד הלוואה (ולא ערבות) בסך שלושה מיליון ש"ח לצורך מימון חלק מההסדר. הגורם המשלים היה כספי "הוברס ב'", אותו ציר בטחוני עוקף-עזה אשר הופקע על-ידי משרד הביטחון.

 

ביסודו של דבר זהו הסדר פשוט: הסדר של הנחת מזומן בשיעור 50%. משקי-הנגב, בעזרת קמ"ע, הזרימו כאן "כסף טוב" כדי לחלץ את הקיבוץ ממצב של חדלות פירעון ולהעביר לרשותם את כלל הביטחונות מכל הנושים (הבנקים).

 

הבנקים עושים ויתורים

 

גם כאשר נדמה היה שהבעיות עם הבנקים מאחור, צץ פתאום אחד מהם, בנק החקלאות - לאו דווקא הגדול והחזק בהם - שהאמין, ככל הנראה, כי עם הביטחונות הטובים בידיו (שיעבוד ראשון בקרקע) יוכל לקבל עוד טיפה ביחס לבנקים אחרים. לאחר שפנה בנק החקלאות לערכאות, בפברואר ,2006 בטענה שהקיבוץ ביצע את "עסקת הוברס" עם משרד הביטחון מאחורי גבו תוך הפרת שיעבודים בקרקע; ולאחר שהטיל, בין השאר, עיקולים אישיים על נכסיו של ישראל עוז, ראש מטה ההסדר - עירבו ניר מאיר ואנשיו את כל המי-ומי כדי לייצר הבנות.

 

מבחינתו של מאיר, חבר ב"קדימה", הייתה זו שעתה היפה של המפלגה הטרייה ו"מבחן כניסה" למנהיגיה. הוא פנה לשי חרמש (כפר-עזה), שהיה אז מספר 30 ברשימה. חרמש רץ אל ממלא מקום ראש הממשלה ושר האוצר דאז, אהוד אולמרט, שהזעיק את ירון זליכה - החשב הכללי במשרד האוצר - הכול כדי להוריד את בנק החקלאות הממשלתי אל הקרקע ולסגור עמו עסק. אם לא די בכך, החליטו בניר-עם ובמועצה האזורית "שער הנגב" לפתוח ב"הרעשה עיתונאית" כבדה ובשיגור מכתבים מלאי פאתוס אל ראשי הבנק לחקלאות, שבאחד מהם כתב מאיר: "בחרתי לפנות אליך ולבקש, כי נוכח המצב המורכב בו נמצאים חברי קיבוץ ניר-עם; נוכח ההתגייסות המרשימה (והמרגשת, יש לומר) של יתר הגופים המעורבים בעניין, ונוכח המשמעות הציונית (פשוטו כמשמעו) של המהלך - תואילו לשקול שנית את עמדתכם, כך שיתאפשר להניע את המהלך קדימה ולאפשר את השלמתו של ההסדר". הלחץ המשולב, מסתבר, עבד, וההסכמות נבנו ביחד.

 

היום, נינוח יותר, מוכן מאיר להסביר את הסיבות העיקריות שתרמו להצלחת ההסדר, וגם קצת לפרגן: "אחרי הכול, המערכת הבנקאית עשתה כאן ויתורים במודע מתוך שיקולים ציוניים. אילו רצו, יכלו הבנקים 'להלאים' את כל התקבולים מהוברס לפני הכניסה למו"מ. היה רגע אחד, לאחר המו"מ עם משרד הביטחון על כספי הוברס, שבו העמדתי את הכול למבחן הרצון הטוב. התקשרתי אז לאליהו ברקאי מבנק הפועלים, סיפרתי לו על ההתפתחות וביקשתי כי למרות הכול ימשיכו הבנקים במתווה שסומן. ברקאי חשב חצי דקה ואמר: 'תמשיכו..'. מידה דומה של התחשבות הפגינו גם יתר הבנקים, ועל כך תודתנו העמוקה. ההסדר שהשגנו הוא, אולי, הטוב ביותר בתנאים הנתונים. על-פי ההסדר עם משקי-הנגב, שהוא היום הנושה היחיד של הקיבוץ, על כל שקל שיגיע מחוץ למערכת העסקית השוטפת של הקיבוץ - 50% ייועד עבור הביטחון הסוציאלי של חברי הקיבוץ. דבר נוסף, לא פחות חשוב: התעקשתי על כושר החזר ריאלי שהקיבוץ יהיה מסוגל לעמוד בו לאורך זמן. ועוד: בניגוד להסדרים אחרים שמשולבים בהם ארגונים אזוריים, עמדנו על כך שמערכת הייצור של ניר-עם תמשיך להיות מופעלת על-ידי החברים".

 

מאיר מציין, כמובן, גם את האווירה הכללית שסייעה לצדדים לגלות גמישות: ההתנתקות מגוש קטיף וחוסר הוודאות הפוליטית-ביטחונית, סכנת הקסאמים שעדיין מרחפת על האזור, וכן גם המחויבות האישית העמוקה של "השכן והידיד", מי שהיה ראש הממשלה בשלבים הקריטיים של גיבוש ההסדר - אריק שרון. לפני כשנתיים וחצי אמר שרון: "הזכויות של ניר-עם עומדות להוכחה בבית הקברות של הקיבוץ, ושום בנקאי בעולם לא יוכל לערער עליהן". לא צריך יותר מזה, אומר מאיר, כדי לסחוף את רוב המערכת להתגייס לטובת "פרויקט ציוני מובהק".

 

הגיע זמן ההצלחות

 

בניר-עם רגילים לסחבת בטיפול בענייניהם. הבוקר שלמחרת ההסדר מלווה בתקווה, עדיין לא בהתלהבות. כאן, כך נראה, טרם הפנימו את גודל המעמד. "אני מניח שנרגיש מעתה יותר רווחה", אומר עופר ליברמן, דובר הקיבוץ ומנהל ענף החקלאות שלו, "סוף סוף נהיה מחויבים לחוב ריאלי, ולא לסכום דמיוני שאין סיכוי בעולם שיהיה לנו מאיפה לשלם אותו". בסך הכול, ניר-עם מסוגל היה גם לפני כן, סבור ליברמן, לקיים את עצמו עם אמצעי הייצור הקיימים. ההבדל הוא שעכשיו, כשבעלי החוב שלהם הם משקי-הנגב - "שהוא גוף ידידותי לסביבה יותר מהבנקים" - החיים יהיו פשוטים יותר. "נושא הפנסיה, למשל, הרבה יותר מובן לארגון ולאנשיו מאשר לבנקים", הוא אומר. "עד היום אין בכלל פנסיה, עכשיו יש סיכוי שהקיבוץ יצליח להקטין את הגירעון האקטוארי שלו ולעלות על מסלול של ביטחון סוציאלי".

 

וזה לא הכול. יש עוד יתרון מובהק להסדר: היכולת של הקיבוץ להשלים את תהליך שיוך הדירות ולהתקדם בצורה משמעותית בבניית השכונה הקהילתית. "הדברים האלה הם בנפשנו", אומר ליברמן, "התנופה של בנייה ושיפוץ הדירות (במסגרת פרטית) שהוחלט עליה בקיבוץ, כבר מוכיחה שאני ושכמותי רוצים להישאר במקום. אשר לשכונה הקהילתית, היא תאפשר לנו לשפר את המבנה הדמוגראפי של הקיבוץ. אנחנו מקווים שבעקבות ההסדר, ולמרות המצב הביטחוני, ההצלחות יגיעו בצרורות, כמו שבעבר הכישלונות שלנו באו בצרורות".

 

האם הסדר ניר-עם הוא סימן להסדרים שיבואו אחריו? ניר מאיר מציע להיפרד מאשליות: "תשכחו מזה שבאים היום ומבקשים מהבנקים למחוק מיליונים. הדבר הזה מאחורינו. מאוד קשה להגיע להסדר במקום שבו יש הרבה נושים. מספיק שאחד מתנגד - העסק כולו נופל. אין היום מנגנון, כבעבר, שבו היה בנק מרכזי שאתו ניהלת את המו"מ ומה שנסגר אתו היה מקובל על כולם. בסיטואציה הנוכחית, כשאחד מהם מחליט להתעקש - הוא עלול להוריד את כל העסק לטמיון".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים