עובדי החוץ נחלצו - בימ"ש דחה תביעת דליה בר-ארגוב מבית השיטה להכנסת כספי פנסיה של עובדי חוץ מלפני השינוי לקופת הקיבוץ

עובדי החוץ נחלצו

אריק בשן


בית המשפט דחה תביעה של חברת בית-השיטה נגד קיבוצה * ביקשה להעביר לקופה הציבורית, לצורך פתרון בעיית הפנסיה, את הכספים (הפרשות סוציאליות) שצברו עובדי החוץ לפני השינוי * ולא להמתין להתחשבנות בתהליך שיוך הדירות * השופט קבע: הותרת הכספים אצל עובדי החוץ אינה סותרת את טובת הקיבוץ * לידיעת חובבי השינויים

 

לפני למעלה משנה פנתה דליה בר ארגוב לבית המשפט המחוזי בנצרת וביקשה כי יצהיר שקיבוצה, בית-השיטה, מחויב להעמיד נכסים מניבים לטובת הבטחת הפנסיה. במסגרת מודל השינוי עליו החליט הקיבוץ, טענה בר ארגוב באותה תביעה, הובטחה "קופת נכסים" למימון הפנסיה, אבל בפועל, בגלל המצב הכלכלי הקשה והניהול הכושל, התרוקנה קופה זו כליל. על כן היא מבקשת מבית המשפט אחת מהשתיים: לחייב את הקיבוץ לאתר נכסים לעניין זה, או, לחלופין, לבטל את מודל השינוי. עוד הליך זה מתברר וטרם הגיע לסיומו, וכבר פתחה בר ארגוב בהליך מקביל - בקשה ל"תביעה נגזרת" - כשהיא קושרת, כך נראה, בין שתי התביעות בטענה כי כספי הזכויות הצבורים בידי עובדי חוץ בקיבוץ עד לשינוי אורחות החיים בקיבוץ, הם חלק מאותם מקורות שיש להפנותם לפתרון בעיית הפנסיה.

 

בהליך זה של תביעה נגזרת (הסבר יבוא בהמשך), שככל הידוע הוא מקרה ראשון מסוגו בתנועה הקיבוצית - מבקשת, אפוא, בר ארגוב מבית המשפט להצהיר כי הבעלות על הכספים שנצברו על שם חברים עובדי חוץ תחת "מודל שוויוני" (עד 31.12.2001) שייכים, מכוח התקנון, לקופה הציבורית. בשבוע שעבר נדחתה בקשתה על-ידי שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, אברהם אברהם, שקבע: "טובת הקיבוץ היא שלא להגיש תביעה נגד עובדי החוץ", והטיל עליה תשלום הוצאות ושכר טרחה בסך 15 אלף ש"ח.

 

קיזוז בתהליך השיוך

 

בר ארגוב, באמצעות בא כוחה עו"ד רוני חייט, פנתה אל בית המשפט בבקשה לאשר תביעה נגזרת ולתת פסק דין הצהרתי נגד מזכירות קיבוצה והחברים נתנאל אדר, יעקב הדר, חנה אורן, יוסי אסף, עזריה אלון, משה ויהודית פלד, עמיקם סבירסקי ויוחנן גל - שמות מוכרים וידועים לא רק בבית-השיטה. "תביעה נגזרת", מושג הלקוח מחוק החברות, מתייחס בעיקר למקרים בהם בעל מניות בחברה עסקית סבור שלחברה יש עילת תביעה נגד מישהו, ואילו הנהלת החברה, מסיבותיה, אינה מממשת עילת תביעה זו. במקרה זה, על-פי החוק, קמה לאותו בעל מניות זכות לפנות לבית המשפט ולבקש ממנו שייתן בידיו את האפשרות לתבוע במקום הנהלת החברה.

 

בבקשתה טענה בר ארגוב כי החברים, עובדי חוץ כאמור, מחזיקים בבעלותם את הכספים שנצברו על שמם אצל מעבידיהם שמחוץ לקיבוץ. לטענתה, עד לפני שנים אחדות היה נהוג שוויון בין החברים בקיבוץ, בין היתר ביחס להכנסותיהם, בין אם עבדו בקיבוץ או מחוצה לו. שכרם של האחרונים עבר ישירות לקופת הקיבוץ, אף כי הפרשות סוציאליות שונות (פנסיה, השתלמות, גמל וכו') נותרו על שמם ולא על שמו של הקיבוץ. בעשור האחרון החל הקיבוץ בתהליך הפרטה, שהתפתח עד כדי כך שהיום שכרו של חבר העובד בחוץ מגיע ישירות לידיו ולא לידי הקיבוץ. כמובן שגם ההפרשות משכרו ממשיכות להיעשות בשמו. ההבדל, טוענת בר ארגוב, הוא בכך שכאמור, עד לשלהי 2001 נהג בקיבוץ המודל השוויוני, ולכן ההפרשות משכרם של עובדי החוץ שנעשו לפני מועד זה - שייכות, על פי תקנון הקיבוץ, לקיבוץ עצמו.

 

בית-השיטה, באמצעות באי כוחו, עורכי הדין עומר כהן ורז אייזן ("שלמה כהן ושות'") ביקש מבית המשפט שלא להיעתר לבקשה. לטענתם, הוראה מהסוג שמציינת המבקשת אומנם קיימת בתקנון, אלא שבפועל השתרש נוהג שונה בקיבוץ, ואחריו באה שורת החלטות ששינו את המצב כך שלהוראת התקנון לא נותר תוקף. אותה הוראה המחייבת העברת כל הכנסה שעושה חבר לידי הקיבוץ, טען הקיבוץ, הוחלפה לימים בהתייחסות שונה למקורות מסוימים של הכנסה שלא הגיעו לידי הקיבוץ: כספי הרנטות, למשל, תקבולים ממשרד הביטחון, ירושות, דמי שכירות ועוד ועוד. כך גם נהגו בכספי ההפרשות הסוציאליות לעובדי החוץ, שהקיבוץ בחר במשך שנים רבות שלא לפעול על מנת להעביר את רישום הבעלות בהן על שמו. מכאן ברור גם שטובת הקיבוץ, כפי שרואים אותה חברי הקיבוץ עצמו, טענו פרקליטיו, אינה בהגשת תביעה בעניין זה - ולכן אין לכפות עליו הגשתה כנגד עובדי חוץ.

 

בתשובת הקיבוץ על בקשת בר ארגוב נפרשת מסכת המשברים הכלכליים שפקדוהו מתחילת שנות התשעים ושהובילו להנהגת שינויים באורחותיו, שתכליתם הפרטת המשק לצד הדאגה לביטחון הסוציאלי של חבריו. לשיטת הקיבוץ, ההפרטה המרכזית הייתה בשנת 1997, כשהוציא את חוברת ההפרטה, בה נקבע, בין השאר, כי כספי ההפרשות שנצברו בעבר אצל עובדי החוץ ייוותרו בידיהם ויקוזזו מתקציבים המגיעים לחברים אלה מן הקיבוץ. הוראות אלה - שהקיבוץ טען בבית המשפט כי אושרו באסיפת החברים ובר ארגוב טענה שלא - נכללו, לטענת הקיבוץ, בהסכמים האישיים עליהם חתם הקיבוץ בשנת 2000 עם מרבית חבריו, בכללם עם בר ארגוב עצמה. סעיף 12 לאותו הסכם מאמץ במפורש את הוראות החוברת משנת 1997.

 

על-פי הדברים שהוצגו בפני בית המשפט, הוציא הקיבוץ בשנת 2001 חוברת נוספת, שכללה שורה ארוכה של שינויים באורחות החיים, ובכלל זה בפנסיה תקציבית לחברים, ומהדברים עולה כי הכוונה הייתה גם לכספי פנסיה צבורים מהעבר. ואם לא די בכך, באוקטובר 2005 נתקבלה החלטה באסיפת הקיבוץ - שגם בה נכללות, בפירוט רב, הוראות כיצד יתייחס הקיבוץ להפרשות סוציאליות מהעבר: על-ידי ניכוי מתאים מהפנסיה התקציבית המגיעה לחברי הקיבוץ, ובאמצעות התחשבנות במסגרת תשלומי איזון לעת שיוך דירות.

 

למרות כל אלה, מתעקשת בר ארגוב כי הוראת התקנון, המחייבת העברתה של כל הכנסה לידי הקיבוץ, חיה ונושמת. לטעמה, רק החלטה מפורשת של האסיפה המורה על ביטול הסעיף הזה, יש בה כדי לבטל את ההוראה השוויונית, וכל עוד לא נעשה כך - שומה על הקיבוץ לפעול על-פיה. בר ארגוב לא ממש מאמינה להבטחה על קיזוז בעתיד. לטענתה, קיבוצה עומד בפני פשיטת רגל וממילא לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו לזמן כה ארוך (שיוך הדירות יכול להימשך שנתיים או יותר). לכן, טענה בר ארגוב, חשוב להעביר כבר עתה את הכספים הצבורים מהעבר לקופת הקיבוץ, לרווחת כל החברים.

 

רצונם וטובתם של החברים

 

השופט אברהם אברהם מציין כי יש משום סתירה בעמדת בר ארגוב, שמסיבותיה אינה עותרת לגבי הכספים שנצברו לאחר שנת 2001. הוא מסביר זאת בכך שכנראה גם המבקשת בדעה כי ההוראה בתקנון אינה למעשה בת תוקף, אף שלא בוטלה במפורש. עם זאת, בוחר בית המשפט לדחות את בקשתה דווקא על בסיס מהותי יותר: בר ארגוב מבקשת לכפות על הקיבוץ לעשות מעשה, כלומר להגיש תביעה נגד חבריו, כאשר זה איננו רצונו של הקיבוץ וגם לא של החברים בו, ולכן גם לא לטובתם של החברים ושל הקיבוץ. בית המשפט מציין בסיכומיו את חוברת ההפרטות משנת 1997, שקבעה דברים מפורשים בעניין, את החלטת הקיבוץ משנת 2005 ואת החוזים האישיים שהוצגו בפניו - ומכל אלה, הוא קובע, ניתן ללמוד על דעתם של חברי הקיבוץ, ובהם המבקשת עצמה, כי הותרת הכספים אצל עובדי החוץ אינה סותרת את טובת הקיבוץ.

 

וטובת הקיבוץ, על-פי בית המשפט, היא הרצון שלא לבוא לידי עימות עם עובדי החוץ, המהווים חלק נכבד מאוד מכלל החברים, ועוד טעמים רבים המצדיקים לכאורה הימנעות מהגשת תביעה. "הנטל הרובץ על המבקשת לשכנע כי התנהגות זו היא לרעת הקיבוץ, הוא נטל כבד מאוד", קובע בית המשפט, "ואותו לא הרימה". ועוד מוסיף בית המשפט: "הדרך פתוחה בפני המבקשת לפנות לאסיפה הכללית של החברים על מנת לשכנעם לשנות מעמדתם... שאז נוכל לומר, כי טובת הקיבוץ מחייבת הגשת התביעה הנגזרת". עד אז, כאמור, הוא דוחה את הבקשה ומחייב בהוצאותיה את המבקשת.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים