תגובה: די. נמאס

עמיר יפת, פלמחים


בעקבות כתבתו של נחמן גלבוע "אני לא אזרח סוג ז'", "הדף הירוק", 11.5.06

 

כבר זמן רב פלמחים גוזרת על עצמה שתיקה מעל דפי העיתונות, ומול מצלמות הטלוויזיה, כשבני ליבוביץ, חבר הקיבוץ, מביא לפתחה מצלמות וכתבים. נחמן גלבוע מציין בכתבה שלו שגם אני בתפקידי כמזכיר פלמחים, נאלצתי להזים את אחת הכתבות הרבות בהודעה מיוחדת שהוצאנו לתקשורת. הוא צודק. רק שהיום נמאס לי. אני לא כפוף למגבלות המזכירות, ואולי הגיע הזמן להסיר את הכפפות. אולי השתיקה הארוכה שלנו בטעות גדולה יסודה. אני מגיב לכתבה האחרונה, דווקא משום שאכפת לי מחמד. הענין פשוט: עד שלא תשחררו את ליבוביץ מכל מערך קבלת ההחלטות, מתפקיד דובר חמד - חמד לא תתפוס מקום אוהד בלב הציבור, ובוודאי שלא בקרב מקבלי ההחלטות בתנועה ובמדינה. חמד כארגון גג צריך להתקיים, ואת האוכלוסייה של בעלי הצרכים המיוחדים יש להפלות לטובה. אבל כשליבוביץ פותח את הפה, הוא מעורר כל כך הרבה אנטגוניזם - שאין לך חשק להקשיב למה שהוא אומר באמת.

 

כשהודיעו לי בזמנו ש"ידיעות אחרונות" מכין כתבה ענקית על הנכה המסכן מפלמחים ועל התעמרות הקיבוץ באיש הרך, הפשוט והמוגבל - ביקשתי מהם לשמוע ולראיין את הנכים ובעלי המוגבלויות האחרים שלנו. אמרתי להם: בואו ודברו עם ליבוביץ, זה בסדר, אבל תאזנו לא עם מה שיש לי להגיד, כאיש ממסד, אלא עם מי שנמצא במצבו של ליבוביץ, ומצבו קשה לא פחות.

 

תשמעו אותם, ואחרי זה תשפטו או שתתנו לציבור הקוראים שלכם לשפוט האם אנחנו חברה כל-כך נוראה כמו שליבוביץ מתאר. הם כמובן לא עשו זאת. ממסד תקין, נאור ותומך - זה לא אייטם. אין בזה רייטינג. גם היום, כשפלמחים כבר לא קיבוץ כמו אז, עדיין אנו מטפלים בלב שלם ואוהב בחברים שלה שסובלים ממוגבלויות כאלה או אחרות.

 

בני ליבוביץ יודע לדבר בשקט. תאמינו לי, אחרי עשרות שעות שיחה אתו במשרד. הוא יכול להיות נעים, ואפילו איש שיחה. הצעקה היא פונקציה של האם קיבל או לא, את מה שהוא מבקש.

 

הוא היה ונשאר איש לא נחמד, שלא היה נחמד להיות במחיצתו או לעבוד אתו, אף פעם. ובכל זאת, מאותו יום בו עבר את האירוע הקשה, כולם ללא יוצא מן הכלל התגייסו לטובתו. נסיעות לבתי-חולים, ביקורי בית, חמימות על השבילים, עזרה סוציאלית וסיעודית ללא שום הגבלות ככל שרק ניתן וככל שהיה צריך. בני ביקש - בני מקבל, הייתה האמרה השגורה בין המזכירים בפלמחים.

 

אבל הוא בעט בדלי הזה. בפעם הראשונה, אמרנו זה גשם. בפעם השנייה, הפנינו את הלחי שיחבוט בה כמה שהוא רוצה. אחר-כך למדנו להתעלם, להבליג, לעבור לסדר היום. ממשיכים לטפל, ממשיכים לספק כל גחמה. מציעים אין ספור מודלים - רק תבחר ותהיה מאושר. והוא בשלו. חובט, משמיץ, מעליב, צורח, מאיים. נעמד באמצע הקיבוץ ומקלל אותי ומשפחתי, מקלל חברים שמעירים לו על כלביו, צורח ומנבל את פיו כלפי חברים שתומכים בדעות אחרות משלו.

 

והמים עולים ומגיעים עד נפש. ארבעת כלביו מסוכנים לציבור על פי כל קנה מידה. הוא נוסע אתם ברחבי המקום, לא שולט בהם, והם תוקפים כל חתול, כל כלב, כל איש וילד, כל מה שזז. לא קשורים, ללא מחסומים לפיהם כמתבקש בחוק. הם הורגים חופשי, ושולחים את בעלי הכלבים לבלות בבתי חולים.

 

חמד חייבת לעשות מעשה. מי שיכול לזלזל כך באבשלום דולב, ובעניין ועדת דולב, לא ראוי לשאת בתפקיד בגוף ציבורי. לא ראוי לייצג. אבל הם נותנים לליבוביץ להיות הקול שלהם, ואז רק ארבעים נכים מוכנים להיות בתוך הארגון הזה.

 

בני ליבוביץ עושה עוול לציבור נכים שלם, לקיבוץ שלם. ודי. נמאס. שחררו את עצמכם מעונשו, ורק טוב יצמח לחמד - וזה באמת העיקר.



אין אתר הקיבוצים אחראי לכתבות ולתגובות הקוראים




מסמכים חדשים במדור דעת אורחים



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים