ריח הזבל, ניחוח משפט

אריק בשן


התסריט ידוע: המשרד לאיכות הסביבה תובע את רפת הקיבוץ בגלל זיהום, בית המשפט מרשיע והקנסות מגיעים לשחקים * אבל בקיבוץ צובה הצליחו לשנות (קצת) את עלילת הסרט

 

שום דבר לא ממש עוזר. לא הטענות, לא המענות ולא שהרפורמה בדרך, ושאו טו טו יהיה ביוב מוסדר שלא יחלחל למעבה האדמה. חוקי המשחק קבועים: המשרד לאיכות הסביבה תובע, בית המשפט מרשיע והקנסות מגיעים לשחקים. בחודש שעבר נכנס לרשימה הלא-סימפטית הזו גם קיבוץ גבעת-השלושה, שנקנס ב-200 אלף ש"ח לאחר הסדר טיעון בין הצדדים. דווקא על רקע זה ראוי לציין את הצלחתו היחסית של פלמ"ח-צובה בשבוע שעבר, כאשר בית משפט השלום בירושלים התייחס לעבירותיו לקולא והסתפק בקנס של 5,000 ש"ח ובהתחייבות בסך 100 אלף ש"ח לבל ישוב הקיבוץ לבצע עבירה מהעבירות אשר הורשע בגינן.

 

הסיפור, בתמציתו, דומה לסיפורים קודמים: לצובה ולשניים מחבריו יוחסה שורה ארוכה של עבירות על חוק המים, שמירת ניקיון, רישוי עסקים, בריאות העם, מה לא. בשורה התחתונה מדובר, כמו ברוב המקרים, על מי שופכין ניגרים מרפת הקיבוץ בשנים 1996-1993. אלא שבמקרה הזה קמה מחלוקת: מי הוא זה שצריך לשאת בהוצאות הכבדות של חיבור הקיבוץ, הממוקם במרומי הגבעה, לרשת הניקוז המרכזית העוברת בתחתית הנחל. הקיבוץ, מציין בית-המשפט (שאגב, ביקר ב"שטח המריבה"), לא ישב בחיבוק ידיים ונקט בפעולות שונות למציאת פתרון.

 

בית המשפט, שדחה בשעתו את תביעת המשרד לאיכות הסביבה לסגור את הרפת כל עוד לא ייפתר המטרד, אינו מקבל בהכרעת הדין את טענת פרקליט הקיבוץ, עו"ד גיורא מיכאלי ("בלטר, גוט, אלוני"), שגם אם הוכח שביוב הרפת מצא את דרכו אל הנחל, המשרד לאיכות הסביבה לא המציא ראיות בדוקות לכך שהיה בזה כדי לזהם את מקורות המים. מי השופכין, עם "ההפרשות הטבעיות של דיירי הרפת", קובע השופט רפי שטראוס, אינם מחייבים הבאת ראיה מדעית לפוטנציאל הזיהום שלהם. יחד עם זאת, אין השופט סבור ששני מרכזי המשק של צובה, בתקופה אליה מתייחסים האישומים, הם בעלי סמכות עצמאית כלשהי. "הם חברים ככל חברי האגודה", הוא קובע, ומזכה אותם מן האשמות האישיות.

 

אשר לקיבוץ עצמו, תבע המשרד לאיכות הסביבה מבית המשפט להשית עליו קנס של לא פחות מ-200 אלף ש"ח, ועוד התחייבות של 400 אלף ש"ח להימנע מעבירות דומות בעתיד. בית המשפט אומנם מכיר בחומרת העבירות ("במדינתנו הצפופה, הנאבקת על כל פיסת קרקע ירוקה ונקייה...") אבל גם עושה את האבחנה בין "עבריין המפר חוק בראש מורם" לבין מי ש"נקלע למצב שלא תמיד היה בשליטתו ולא חסך ממון ומאמץ לסלק את המפגע"; מה גם שצובה נאלץ בסופו של דבר להעביר את הרפת - מקור הזיהום - אל צרעה, מהלך שכרוך בהקצאת משאבים גדולים.

 

עוד בטרם הסתיים הדיון בתיק המוקדם הזה, כבר הספיק המשרד לאיכות הסביבה להאשים את צובה בתיק מאוחר יותר (2000-1997) בגין אותן עבירות. שם הודה הקיבוץ באשמה ונקנס ב-200 אלף ש"ח. בנסיבות אלו, סבור בית המשפט, אין לשוב ולהחמיר בעונשו, ולפיכך הוא גוזר על הקיבוץ קנס בסך 5,000 ש"ח בלבד.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים