רשומון בבית הסיעודי

אריק בשן


ראובן שגיא, חבר מצובה, נפטר בבית הסיעודי בקיבוץ (המנוהל על ידי רשת "עמל") * לצד צערם ואבלם הכבד נושאים בני משפחתו גם תחושות קשות לגבי הטיפול לו זכה אביהם בחודשים האחרונים לחייו * והם מפנים אצבע מאשימה * בתגובה אומרת מנהלת "עמל": הבית מתפקד באופן שוטף ומשביע רצון * מה באמת קרה בבית הסיעודי?

 

את סדר פסח האחרון חגג ראובן שגיא, חבר מצובה, בחיק המשפחה אצל בתו דלית שבכפר-ורדים. היה זה ערב מיוחד עבור ראובן (80), חולה כרוני מיוסר. הוא נראה שמח בחלקו, אכל בתיאבון, חייך למסובין וחיבק את נכדיו (11 נכדים + נין), אירוע נדיר למדי עבורו בשנים האחרונות. כשהחזירו חתנו בסביבות 10:30 בערב - הכול היה בסדר. אפילו אחיות משמרת הלילה של "בית סביון", הבית הסיעודי במצובה, ציינו בדיעבד שחזר במצב רוח טוב בהרבה מהרגיל. דווקא אחרי אחת היממות המשופרות בחייו - ראובן לא התעורר. כהרגלו, כיוון שעון לשעה 07:30, כדי להתייצב בזמן לארוחת הבוקר. הפעם, צלצל השעון וצלצל, אך ראובן לא קם ממיטתו. רופא הבית קבע את סיבת המוות: "דום נשימה".

 

58 שנים חי ראובן ז"ל במצובה, לשם הגיע מהונגריה מולדתו עם בנו בכורו מאשתו הראשונה, דן. מאוחר יותר הכיר את עליזה, אם ארבעת ילדיו הנוספים (שלוש בנות ובן). ראובן, ניצול שואה, נשא עמו פצע פתוח לאורך חייו. הוריו נספו באושוויץ. כנער הועסק במחנה עבודה בבודפסט, ממנו הצליח להיחלץ וליצור קשר עם תנועת הנוער "המכבי הצעיר", שלימים עלה ארצה באמצעותה. לפני שנים מספר הופיע בעמודים אלה סיפורו המרגש, לאחר שחיפש ללא לאות את אחותו בהונגריה, עמה גם זכה להיפגש לאחר 47 שנים. האחות, אגב, נפטרה לפני כשלוש שנים. ראובן לא שרד הרבה יותר. שנותיו האחרונות, כשמחלותיו החלו להשפיע על תפקודו היומיומי, היו הקשות ביותר.

 

עובר בהדרגה לבית הסיעודי

 

בשבוע שעבר מלאו שלושים למותו של ראובן שגיא. עם בנותיו נפגשנו בדירה שהותיר מאחור, האמורה, על-פי החלטות השיוך במצובה, לעבור לידי שכנו הוותיק והמסור, שמואל נשר (85). נשר כבר מתגעגע לראובן ולתקופה שאותה סימל. "אני כל כך מרגיש בחסרונו", הוא אומר לבנות השוקדות על אריזת התכולה, "מסכן נורא. שמעתי ממנו על עבודות הכפייה שלו, איך סחב על גבו בנערותו אדני מסילת רכבת. בשנים האחרונות השתדלתי לעזור לו, לתמוך בו, ביקשתי ממנו שוב ושוב שיצא להסתובב אתי", מספר נשר, כמו מתנצל על שלא עמד באתגר.

 

אבל ראובן איבד אט-אט את חיוניותו, הקדרות גברה עליו, ולפני כשנה וחצי החליטו הילדים: הבנים דני ודורון המתגוררים במצובה, והאחיות עינת (תל-אביב), דלית (כפר-ורדים) וגילה (ארה"ב) - בעצה אחת עם אנשי הרווחה של הקיבוץ - להעבירו בהדרגה ל"בית סביון" המקומי, תחילה בכוונה שילון שם, יאכל שם את ארוחותיו ויקוים שם פיקוח על המינון היומי של תרופותיו. ממה בדיוק סבל ראובן? על השאלה הזו, טוענות בנותיו, לא קיבלו עד היום מענה חד-משמעי. הן שמעו שאביהן סובל מאלצהיימר ואולי פרקינסון, מעבר למחלת הלב בה לקה לפני שנים, וכי הוא שרוי בחרדות, שלא לומר בדיכאון.

 

בבית סביון, שהוא בית סיעודי מוכר, בית צנוע עם 11 מיטות אשפוז, לא ממש התלהבו לקלוט אדם שאינו מוגדר סיעודי "עם תעודות". אבל הקיבוץ רצה, אז נענו. מבחינתם, הם אומרים היום, ראובן היה חולה פרקינסון, ודאי לא אלצהיימר, והוא מעולם לא הוגדר כדיכאוני מבחינה קלינית. הפנייתו לא הגיעה ממשרד הבריאות, וגם לא ממשרד הרווחה, אלא מטעם הקיבוץ עצמו, שגם מימן את שהותו במקום.

 

את בני משפחת שגיא הפרוצדורה הזאת לא ממש מעניינת. בית סביון, הם אומרים, נבנה עבור חברי הקיבוץ החולים בערוב ימיהם. הבנייה, לדבריהם, מומנה ברובה מכספי שילומים של פליטי השואה, ולדעתם אך טבעי היה שאביהם, ניצול השואה, יזכה ליהנות מההשקעה הזאת (ראו תגובה במסגרת). אבל היום, בקומם מהאבל, הם נושאים עמם, לדבריהם, תחושות קשות בקשר לטיפול לו זכה אביהם בחודשים האחרונים לחייו. את האחריות הם מטילים על הצוות המנהל של בית סביון ועל רשת "עמל" (ראו תגובה במסגרת) - ולחלוטין לא על הצוות הטיפולי שעשה ככל יכולתו, כך הם אומרים, כדי להפוך את שהיית אביהם בבית לנסבלת.

 

לאן נעלם היחס האישי

 

תחושה קשה, לדוגמה, נושאת דלית מהביקורים - חסרי התכלית, לדבריה - של אביה אצל פסיכיאטרית בנהרייה. אחת לשלושה חודשים, היא אומרת, היה שם. "היה יושב, שפוף כזה", מתארת דלית, "והיה אומר שקשה לו; שהוא במתח; שהוא לא ישן טוב בלילה וששום דבר לא מעניין אותו. הפסיכיאטרית אמרה לו: אתה חייב לקום מהמיטה, לעשות דברים. לצערי לא היה בהנהלת הבית הסיעודי מי שיוציא את ההמלצה הזאת מהכוח אל הפועל".

 

הנחיות הרופאים לאורך כל הדרך, אומרות בנות שגיא, היו להכריח את אביהן לקום מן המיטה, להיות מועסק. לטענתם, נמנע הדבר בשל ה"התייעלות" של רשת עמל, לאחר שקיבלה את ניהול הבית. "החלו קיצוצים בכוח אדם, ואז הרגשנו שחסר היחס האישי לאבא", אומרת דלית, "ומדובר לא רק באבא שלנו. אנחנו יודעות שהרבה ממשפחות החוסים הביעו חוסר שביעות רצון".

 

ש: איך אתן יודעות?

דלית: "היה מפגש משפחות עם הנהלת הבית וסיפרו לנו על מה שקורה שם באופן כללי, אבל בשום אופן לא נתנו לנו לדבר על מה שבאמת הציק לנו. את זה, אמרו לנו, תוכלו לעשות רק במסגרת שיחות פרטיות. אנחנו לא רצינו מידע ספציפי. רצינו להביא לשינוי כללי בעבודת הבית. המפגש הזה פוצץ. קיווינו שיהיה שינוי, ולא היה".

 

ש: ואיך את יודעת זאת?

"שאלתי את אבא אם הוא הרגיש שינוי אחרי השיחה. הוא אמר שלא. אולי בעצם כן - היה שינוי לרעה: באוכל, ובמספר האנשים שעובדים שם. הדברים שאמר אז היו די מהימנים. ביקשתי, חזרתי וביקשתי מהם: תקימו אותו מהמיטה, תכניסו אותו לפעילות, אבל שום דבר לא נעשה".

 

דלית טוענת כי עד שנכנסה לשמירת היריון ביקרה אצל אביה לפחות פעמיים בשבוע. אז, לדבריה, גם העירה על כך, פעם אחר פעם, אבל דבר לא עזר. גם עינת מעידה על פניות חוזרות ונשנות - אך בפועל, לדבריהן, כשהגיעו לביקור מצאו את האב, פעם אחר פעם, באותה פוזיציה. הבנות טוענות כי התשובה הייתה תמיד: הוא לא רוצה ולכן לא מכריחים אותו. לטענתן, הוא לא הופעל, לא קוגניטיבית ולא מוטורית, ואפילו לא סייעו לו בהליכה. הרעד בגפיו רק הלך וגבר. "לא אשכח איך מצאתי אותו יום אחד, בזמן ארוחת הצוהריים, מנסה לאכול מרק - כמובן, ללא הצלחה", מתארת דלית בתנועות ידיים את הסיטואציה הקשה. "זה יכול היה להיות אחרת", אומרות הבנות.

 

מי אחראי לרחוץ מטופל

 

הטענות כלפי תפקוד הנהלת בית-סביון ועמל לא הסתיימו עם מותו של ראובן. לאחר "השבעה" כתבו בני המשפחה את "האני מאשים" שלהם, ממוען אל מנכ"ל רשת עמל, דליה קורקין: "לצערנו, לא הצלחנו לתת לאבא מה שבאמת היה נחוץ לו - יחס חם ואנושי, בנוסף לטיפול הפיזי השוטף... חשוב כל כך עבורנו היה לתת לו סיבה לקום בבוקר, ללכת לטייל, לראות שמש ופרחים. לעשות קצת פעילות גופנית, לשמוע מוזיקה נעימה ולנוח. הבעיה הייתה שזה לא בא מתוכו, ולאף אחד לא היה זמן לעזור לו בזה (נאמר לנו שאין כוח-אדם, למרות הנחיית הרופא), ואבא שכב כ-23 שעות ביממה וקם רק לארוחות. לעתים רחוקות היה יוצא ביוזמתו להליכה, ורק בני המשפחה היו דואגים להוליך אותו כשיכלו".

 

בני משפחת שגיא הוסיפו כי לא-אחת היו מוצאים את אביהם "עם בגדים מלוכלכים ומדיפים ריח רע", ולשאלתם נענו: "הוא לא התרחץ כי לא רצה". לדבריהם, ביקשו שירחצו את האב גם אם יסרב, אבל בפועל, כתבו במכתבם, "הם רחצו אותו פעם ביומיים... קיבלנו תחושה שבשל חיסכון בכוח-אדם אין מי שיהיה בשבילו ובשביל הצרכים שלו. קוצצו שעות של ריפוי בעיסוק, מורה למוזיקה והתעמלות, וכן פעילות של אחר-הצוהריים. אפילו באוכל הורגש קיצוץ".

 

לטענת המשפחה, בעקבות שיגור המכתב נקראה בבהילות כלתו של ראובן, זיוה שגיא, חברת מצובה, העובדת היום בבית סביון, לשיחה קשה עם מנהלות הבית. בשיחה זו, הם טוענים, הואשמה באחריות למכתב, וברמיזה גם אוימה בפיטורין על רקע של "אי התאמה מקצועית".

 

בכלל, כך טוענת המשפחה, צוות הניהול של בית סביון, מגובה בהנהלת עמל, מטיל את רוב "תיק שגיא" על כתפיה של זיוה. בתגובתן לטענות המשפחה, טוענות חברות הצוות כי זיוה הייתה האחראית על התעסוקה בבית. לדבריהן, לאורך כל הדרך הן הסבו את תשומת לבה לכך שראובן מסרב להשתתף בתעסוקה, ותגובתה הייתה, כך הן טוענות, כי אין להפעיל עליו לחץ שלא יביא לתועלת חיובית, וכי הדבר עלול לפגוע בכבודו העצמי. לטענת הצוות המנהל, הציגה עצמה זיוה כ"אחראית על ראובן" וככתובת לכל שאלה הקשורה בו, וביקשה "לא לפנות אל בני משפחה האחרים הטרודים בבעיותיהם".

 

בהמשך, ובניגוד לדברי המשפחה, מסביר הצוות הניהולי כי במשך כל תקופת שהותו של ראובן בבית לא התקבלה שום תלונה או התייחסות כלפי הטיפול בו. "אילו הייתה מועלית, היה נעשה כל ניסיון מבחינתנו לשפר את המצב", כותבות מנהלת הבית, האחות האחראית והעובדת הסוציאלית, במכתבן למשפחה. הן מאשרות כי ראובן אכן סבל מבעיות זיכרון והתקשה בתפקוד היום יומי, אבל לדבריהן, יחד עם זאת, הוא היה מסוגל להביע את דעתו, הבין את הפניות אליו ושיתף פעולה עם מטפליו בדיוק באותם תחומים שמצא לנחוץ, כשם שהיו תחומים בהם סירב לשתף פעולה. "הקו המנחה בבית הסיעודי הוא לשמור על כבודם של הדיירים", הן מציינות שוב ושוב, "תוך מילוי צורכיהם הפיזיים והנפשיים כאחד".

 

אשר לטענות הספציפיות, כמו הרחצה, הן מגיבות כי הנוהל במוסד הוא רחצה יומיומית. היות שראובן סירב לכך בכל תוקף, הגיעו עמו ל"סיכום", כי עליו להתקלח אחת ליומיים. "בכך", הן כותבות, "השגנו את שביעות רצונו ושיתוף פעולה מצדו, תוך שמירה על רצונותיו וכבודו". אשר לניקיונו האישי, טוענת ההנהלה, ראובן היה מודע לעצמו, הקפיד על הופעה נקייה ומסודרת ובעצם המשפחה היא זו שנטלה על עצמה את כיבוס בגדיו.

 

לעניין ההאכלה, טוענות חברות צוות הניהול במכתבן, כי המדיניות היא שאדם המסוגל לאכול לבד מקבל את האפשרות לשרת את עצמו. בימים שבהם ראובן התקשה בכך, הן כותבות, הצוות הטיפולי סייע לו. "ראובן חש מבויש לאחר שהתקשה בתפקוד ועשינו את המקסימום על מנת לשמור על כבודו", הן מציינות. מבחינת צוות הניהול של בית סביון, גם הטענה כאילו לא סייעו לראובן בהליכה היא, לדבריהן, חסרת-שחר: הדייר הלך באופן עצמאי, ולהוליכו מחוץ לבית היה באחריות המשפחה.

 

מקרה נקודתי. נקודה

 

הקו המנחה אותנו הוא ניהול חם, תומך ואישי, ומקצועיות בלתי מתפשרת * בית סביון במצובה מתפקד באופן משביע רצון בהתאם לנהלים ולרמה הנהוגה בשאר בתי הסיעוד ברשת * תגובת רשת עמל

 

מנכ"ל רשת "עמל", דליה קורקין, לקחה על עצמה לברר לעומק את טענות המשפחה ומיהרה לכנס את צוות הניהול. לאחר בדיקתה השתכנעה קורקין מכנות דבריהן של מנהלות בית סביון, והחליטה שאין צורך להסיק מסקנות לגבי הצוות: "מדובר", היא אומרת, "במקרה מאוד נקודתי, שאינו יכול להעיב על העבודה הגדולה שמבצעת עמל בתנועה הקיבוצית (700 מיטות)".

 

לדברי קורקין, הקו המנחה את הקבוצה הוא ניהול חם, תומך ואישי ומקצועיות בלתי מתפשרת. "תשומת הלב המרבית והפתרונות המתקדמים שמשקיעה קבוצת עמל לצרכיה השונים של האוכלוסייה המבוגרת בכל עת - אינה מוטלת בספק", היא טוענת.

 

לדבריה, כשפנה אליה יו"ר הקיבוץ, דני עברי, בשלהי 2004, נטלה על עצמה מיידית את האחריות המלאה על הפעלת הבית וניהולו. אולי זה לא אותו בית שעמל הייתה בונה מראש, אומרת קורקין, אבל גם כאן, היא מציינת, ידעה הרשת להסתגל למצב ולציפיות שהופנו אליה מצד הקיבוץ, גם אם לא תמיד תאמו את הכללים המוכתבים ממשרד הבריאות. היום, לדבריה, לאחר השקעת משאבים רבים ועבודה מאומצת של אנשי צוות ומקצוע מכל הדרגים, הבית מתפקד באופן שוטף ומשביע רצון בהתאם לנהלים ולרמה הנהוגה בשאר בתי הסיעוד ברשת.

 

כן, מאשרת קורקין, היה צורך בהתייעלות וקוצצו משרות, כשהתברר שבבית, על 11 מיטותיו, עבדו בשעתו לא פחות משבעה איש למשמרת, כאשר תקן משרד הבריאות לבית סיעודי קובע איש עבודה אחד (מניקיון ועד ריפוי בעיסוק) לכל שישה מטופלים במשמרת בוקר. רק בשבוע שעבר, מציינת קורקין, קיבל הבית ציון גבוה בעקבות ביקורת שגרתית של משרד הבריאות. היא גם מציגה סיכום משוב תקופתי שערכה לאחרונה העובדת הסוציאלית עם משפחות המטופלים, ממנו עולה כי למרות תלונות פה ושם, מרביתן מביעות שביעות רצון מלאה מהבית ומעבודת הצוות.

 

לראיה מציגה קורקין ציטוטים נבחרים ממכתבי תודה שהתקבלו ממשפחות המטופלים בבית סביון בזמן האחרון: "הטיפול המסור והחם בבעלי ששוהה אצלכם ומטופל לשביעות רצוננו המלאה... ברצוני לציין שהוא תמיד נקי ומסודר, אוכל בזמן (לפי הזמנה), פעיל ואפילו חזר לצייר. תודה על היחס האישי והטוב לו אנו, כבני משפחתו, זוכים בכל ביקור". וגם: "גילינו צוות מדהים, אכפתי, מקצועי ואמין, שנותן לנו ולו עזרה ומענה לכל צרכינו" (מכתבים רבים נוספים שמורים במערכת).

 

לדברי קורקין, חלק מטענות משפחת שגיא הן, לכאורה, ממש "ברמה של עלילה". מקצועית לא ייתכן, היא אומרת, שאדם שוכב 23 שעות ביממה, כתיאור המשפחה. לדבר כזה היו אמורות להיות השלכות קליניות על מצבו, וזה לא קרה. בכלל, ספק רב, לדבריה, אם הייתה הצדקה לאשפוזו של שגיא בבית סיעודי. "הוא היה אדם עצמאי כמעט באורח מלא. נראה כי המשפחה פשוט לא רצתה להחזיק אותו בדירתו", היא סבורה. אבל כשנכנס אל הבית, בהסכמת הקיבוץ ובמימונו, זכה לאהבת צוות הניהול. "אדם נחמד ופדנט", אומרת קורקין, "איש עם אופי, שבדרך-כלל שיתף פעולה אבל גם ידע לעמוד על שלו. הצוות היה צריך להתמודד עמו, אבל גם לשמור על כבודו. אנחנו, בעיקרון, לא מטפלים בכוח באנשים", היא אומרת. קורקין, ה"מנקה" כליל את הנהלת הבית מהאחריות לטיפול בראובן ז"ל, מטילה גם היא חלק מהאחריות לטיפול בו על זיוה, כלתו. לא, אין בדעתה לנקוט בכל צעד בעקבות המקרה. גם לא לפגוע בהעסקתה של זיוה.

 

השתנו הזמנים

 

אכזבת הציבור הוותיק במצובה מבית סביון נובעת גם מחוסר הבנה * תגובת נציג הקיבוץ

 

"בית סביון" נבנה, במקור, עבור חברי קיבוץ נזקקים - אלא שאז באה קריסת הקיבוץ, שנאלץ לוותר גם על השליטה בבית. מאז הופעל המקום על בסיס עסקי מלא על-ידי רשת עמל, תוך הסכמה להבטיח מיטות, בהתאם לצורך, לחברי הקיבוץ. מי שהתקשו להסתגל למצב החדש היו החברים הוותיקים בקיבוץ. "אני יודע שיש התמרמרות בקרב החברים האלה, והדבר נובע מחוסר הבנה", אומר שלמה כהן, חבר הוועד הממונה ואיש הקשר עם בית סביון, "הבית מוגדר היום כבית סיעודי שנותן שירותים סיעודיים, בשעה שהחברים שלנו התרגלו לבית שנתן יותר שירותים". "גם בעידן של עמל", מוסיף כהן, "בית סביון ממשיך לקלוט חברים שאינם עומדים בקריטריונים, אבל חלק מהציבור הוותיק מאוכזב. הם מצפים לשירותים יותר מגוונים, ליותר פעילות פנאי, ליותר יחס חברתי ב'בית שלהם'. מעין מועדון-יום עם חוגי התעמלות, הפעלות והעשרה, שאליהם יוכלו להגיע גם מי שאינם משוכני הקבע של הבית. דיברתי על כך עם המנהלות. הן אמרו שישתדלו".

 

ש: בני משפחתו של ראובן שגיא פירטו בפניך את הבעיות?

שלמה כהן: "הייתה פנייה, אבל לא קונקרטית לגבי שירות כזה או אחר. הם דיברו יותר על תשומת לב והתייחסות".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים