בית קברות כעסק חי

אריק בשן

 

הביקוש הרב לקבורה בבתי עלמין קיבוציים לא נעלם מעיני הרשויות * ומכריח את הקיבוצים - שהפכו את בתי הקברות לעסקים - להתמודד עם פרשנויות החוק: אסור לגבות כסף בגין הקרקע, מותר בגין מתן שירותים * ויש גם הצעה להתמקד בקבורה של נפטרים מחו"ל * מנוחה אחרונה, הגרסה הקיבוצית העסקית


"מנוחת עולם - בית עלמין טובל בירוק. הסר אחריות ממשפחתך ודאגה מלבך, קנה חלקה בעודך בחיים". מודעה בנוסח זו, המתפרסמת לאורך שנים בכמה ממקומוני חיפה, מזמינה כל מי שהפרוטה מצויה בכיסו לרכוש לו, לבני משפחתו או לכולם ביחד - נחלה לעידן שלאחר המוות, בבית העלמין של קיבוץ נווה-ים. "לכל אחד מאתנו הזכות לחיות בכבוד, להתפרנס בכבוד, להזדקן בכבוד ובבוא היום גם להיפרד בכבוד", מכריז המנסח הציורי. "בבית העלמין 'מנוחת עולם' שמורה לכם הזכות לבחור את טקס הקבורה - דתי או חילוני; צורת הקבורה - בארון או ללא ארון, והכול בחלקה טובלת בירוק של עצי אורן וזית, אל מול נופם הקסום של יערות הכרמל".

 

אין זה פלא, אפוא, שעם כמות כזו של "ירוק הארץ-המובטחת" והנוף הקסום, ועם פרסום כה אינטנסיבי, מתקשים אזרחי ישראל להישאר אדישים אל מול ההבטחה הגדולה וממהרים לדאוג ל"עתיד". לפני שלוש שנים, עוד בטרם החל הטרנד, הסבירו בנווה-ים, כי עד שהגיע אליהם חנן שגב, שהוא בכלל מאלוני-אבא, לא כיבד בית העלמין שלהם אפילו את מתיו המקומיים ובני משפחתם. כדי להעמיד "צוות קרקע" היו צריכים לשכור את שירותיו של עובד זר. שגב לקח את העניין ברצינות, שיפר פלאים את איכות המקום - מדרכות, ספסלים, פרחים וגיזום עצים - וגם העלה הזמנה קוסמת לכול, לבוא ולרכוש חלקה במחיר מציאה של 17 אלף ש"ח. היזם עצמו ידאג למוזיקת רקע מתאימה, אם ירצו, יטפל בהבאת הנפטר מחו"ל ואפילו יעמיד ציוד צילום מתוחכם, עמו ניתן להעביר את טקס ההלוויה בשידור חי ברשת האינטרנט. שגב אמר אז לעיתון כי לא העסקים הם שהניעו אותו לפרויקט הזה, אלא טראומה משפחתית, וכי לדעתו אין שום רע בכך שהוא מציע הלוויה וקבורה מכובדות יותר. "אי אפשר להתפרנס מכך", אמר, "יש כאן בערך 300 חלקות. אם יהיו חמש-שש קבורות בשנה, זה יהיה טוב".

 

למזלו, טעה שגב. בית העלמין של נווה-ים, שהיה הראשון, ככל הידוע, שיצא עם פרסום מקיף, עושה מאז עסקים לא רעים. גם בעין-כרמל השכן פתחו בבית העלמין המקומי עסק, ששמו המסחרי "גן עדן", לא פחות, המבטיח למעוניינים "רוח אחרת" של ממש: "מתוך היכרות עמוקה עם המציאות העגומה בנושא שירותי הקבורה בישראל, אנו מציעים חלופה קצת אחרת. בית עלמין מושקע ומטופח בהתאם לתפיסה כי המקום נועד בראש ובראשונה למען החיים. השירות אישי, היחס רגיש, הכול על מנת לאפשר למשפחות ולחברים להיפרד בכבוד ולהיזכר באהבה". כאן, כמו בנווה-ים, מציעים סיוע בנושאים הביורוקרטיים, ארגון של הטקס, וכמובן - אפשרות לרכישת חלקה ליחיד, לזוג, ואפילו "אחוזה משפחתית".

 

המינהל דורש תשלום

 

במינהל מקרקעי ישראל הריחו מהר מאוד שקרקע של בית עלמין נותנת קצת יותר "פרי" מסתם קרקע חקלאית, ועוד לפני כשנתיים (ב-23.5.2004) החליטו להתנות את המשך הקבורה העסקית בתשלום למינהל. על-פי הנחיית מינהלת האגף החקלאי, הוטל על הקיבוצים לשלם מחיר מלא על כל שטחי בית העלמין בו מתבצעת הקבורה המסחרית. הודגש בפניהם, כי לא הותר להם להפוך את בתי העלמין, שאושרו למטרות מקומיות, ל"עסק חי". בהודעתו דאז פרסם המינהל ממצאים לא-מלאים על מחירי הקבורה המסחרית הנהוגים בקיבוצים, הכוללים מקום, ארון, טקס, מצבה ופיתוח סביבת הקבר: ברבדים גבו אז, לפי נתוני ממ"י, 2,000 דולר לנפטר, בגבעת-חיים איחוד 3,000 דולר ובגבעת-ברנר קצת יותר: 3,500 דולר. לגבי נווה-ים ועינת, נמסר התעריף בשקלים: בין 14,000 ל-18,000 ש"ח.

 

קשה לאמוד היום את היקף שוק הקבורה הקיבוצית. אחת הסיבות לכך היא שמדובר, במידה רבה, בשוק אפור, אם לא שחור בחלקו. החוק קובע כי כל אזרח זכאי לקבורה בחינם. הביטוח הלאומי משלם לגופי הקבורה 3,500 עד 5,500 ש"ח בעבור הוצאות קבורה וחלקת קבר, אך אם אדם מבקש לרכוש חלקת קבר בעודו בחיים, קובע החוק כי ניתן לגבות מהם סכום גבוה יותר בהתאם למקום הקבורה המבוקש. על-פי תחקיר "הארץ" פועלים בישראל כ-640 גופים עם רישוי קבורה מהמדינה, יותר ממחציתם בהתיישבות העובדת. אלא שלפי תנאי הרישיון, כאמור, מאפשרים לקיבוצים לקבור רק את מתיהם. מכירת חלקות קבר לציבור הרחב אסורה לפי חוקי התכנון והבנייה, משום שמדובר בשימוש מסחרי בקרקעות המדינה המיועדות לעיבוד חקלאי. אבל מסתבר שבאיסורים האלה יש עמימות מסוימת, ולא מעט קיבוצים מצאו דרך יצירתית לעקוף אותם.

 

כך, למשל, גובים בעינת, על-פי "הארץ", 18 אלף ש"ח עבור חלקת קבר לשם "גינון ואחזקה" למשך 12 שנים. תשלום זה נגבה בנוסף להוצאות קבורה בסך 3,500 ש"ח שמקבל הקיבוץ מביטוח-לאומי. "זו פשוט גנבה", אומר, באותו תחקיר, יו"ר עמותת "מנוחה נכונה", מוריס כלפון, ומוסיף: "פנינו כמה פעמים ליועץ המשפטי לממשלה ודרשנו שיבדקו אם אין מקום לשלול מהם את רשיון הקבורה, אך לא נעשה דבר". בביטוח הלאומי אומר שמעון נבון, האחראי על נושא הקבורה: "אסור לגבות כסף עבור קבורת נפטר. נקודה. לא משנה אם קוראים לזה בשם הוצאות גינון או כל שם אחר - גביית כסף אסורה". לדבריו, בעקבות תלונות שהצטברו אצלו כי בעינת גובים אלפי ש"ח, ניהל עם הקיבוץ תכתובת ארוכה, שבסופה החזיר עינת כספים לעשרות משפחות.

 

תגובת מזכיר עינת, דורון זלצברג, ל"הארץ": "נכון שהאישור שלנו ניתן לקבורת תושבי המקום בלבד, אבל אי אפשר לבוא אלינו בטענות, כי מרבית האנשים שאנחנו קוברים הם אלה שהביטוח-הלאומי או משרד הדתות ביקשו מאתנו לקבור, מכיוון שמדובר במה שהם מכנים 'ספק יהודים' וחברה קדישא לא הייתה מוכנה לקבור אותם. מעבר לזה אנחנו לא מפרסמים בתקשורת, ואם יש שימוש מסחרי - הוא שולי. אכן, פנה אלינו שמעון נבון מהביטוח-הלאומי וביקש שנחזיר כסף לאנשים. הוא לא קיבל את הטענות שלנו, ולצערי הרב נאלצנו להחזיר. אנחנו גובים את הכסף עבור טיפוח בית העלמין, ולא על הקבורה עצמה, כך שאיני רואה בעיה עם חוק הביטוח הלאומי".

 

אגב, זלצברג אישר בשעתו, בראיון ל"הקיבוץ", לעניין החלטת ממ"י, כי "יש כמאה נפטרים שמשפחותיהם נושאות בעלויות הקבורה", וכי עינת מתכוון "ללמוד את משמעותם הכספית והעסקית של התנאים החדשים ולהחליט בימים הקרובים אם אנחנו ממשיכים בכך". הם המשיכו, וכמוהם גם נווה-ים, עין-כרמל ושאר הקיבוצים ש"למדו את המשמעויות" של קבורה מסחרית.

 

קבורה של נפטרים מחו"ל

 

"למרות הפעולה שנקט הביטוח הלאומי נגד עינת, הנושא נותר עדיין רלוונטי וכדאי כלכלית", אומר צבילי בן משה, לשעבר חבר נווה-אור, שכיהן בעבר כמזכיר התנועה הקיבוצית, והיום עוסק, בין השאר, בבדיקת הכדאיות של קבורה מסחרית בבתי עלמין קיבוציים. "אסור לגבות תשלומים בגין הקרקע בה קוברים", הוא אומר, "אבל מותר לגבות על מתן שירותים". בן משה, שלדבריו "חרש" את החוק ומכיר אותו היטב, מסביר שמהביטוח הלאומי אכן משלמים עבור קבורת המת, אבל ניתן לדרוש מקרובי הנפטר תוספת לשירותי הקבורה. ואכן, בעינת, לדבריו, גובים מחירים מעבר למותר, אבל כך עושים כולם. "מה, חברות קדישא לא גובות בלי סוף כסף שחור?..." הוא שואל.

 

לדברי בן משה, לפי החוק על כל רשות מקומית להקצות 10% משטח בית העלמין שלה ל"קבורה אזרחית חלופית". בפועל, מלבד באר-שבע, אף רשות לא העמידה עדיין שטחים לעניין זה. "כמו בכל נושא במדינה, העיריות עוצמות עין", הוא אומר, ומסביר כי לכן ניתן לגבות מחיר גבוה יותר מאזרח בישראל שרוצה להבטיח מראש נחלת קבר, או המעוניין בקבורה אזרחית חלופית. "בירושלים סביר שתוציא 40-30 אלף ש"ח, להם מותר הכול", מפרט בן משה. "אם אתה תושב חו"ל ורוצה להיטמן באדמת הקודש - וכאלה קוברים כאלף בשנה - אין בכלל מגבלה על הסכום שניתן לגבות ממך, כי כאן ממילא הביטוח-הלאומי לא מעורב. לכן אני מציע לקיבוצים ללכת יותר על קבורה של אנשי חו"ל, כי אז נעלם כל עניין החיכוך עם הרשויות. הרעיון הוא לגבות מינימום 4,000 דולר, תלוי במיקום ובסוג השירות, כשהקיבוץ מתחייב לטפל ולשמור על חלקת הקבר למשך עשרים שנה".

 

ש: ומה באשר למינהל?

צבילי בן משה: "צריך לבקש ממנו שינוי ייעוד, אבל מהבדיקות שלי מתברר שאין אף אחד שיודע איך לעשות שומה של בית עלמין. כי הקרקע הזאת, שלפחות למאה שנה לא ניתן יהיה לעשות עליה משהו אחר - שווייה אפס. שיחות שלי עם מומחים בתחום העלו שאף אחד לא יודע איך להתמודד עם זה, כולל המינהל".

 

בן משה התחיל בשעתו את הפרויקט בעין-כרמל. לדבריו, עשו שם פיתוח יפה במיוחד, בהשקעה של כ-400 אלף ש"ח, והיום זה אחד ה"עסקים" המצליחים ביותר של הקיבוץ. "יש ערוצים שבהם אתה יכול לגבות כסף עבור שירותי קבורה נוספים, כמו מוזיקה, מצבה, ארגון אירוע. בשעה שלמדינה אין תשובות משלה לבעיות שמעלה קבורה אזרחית חלופית, דווקא הקיבוצים והמושבים נותנים לכך תשובות, אבל זה כרוך בתשלום".

 

ש: ובכוונתך להקים "רשת" בישראל?

"לא רשת. רצינו להכניס לעניין עוד שלושה-ארבעה קיבוצים ברחבי הארץ ונתקלנו בכמה בעיות. קיבוצים חששו מעימות עם ממ"י. בהרבה מקומות בהם בדקו את תוכנית המתאר התברר שאין שטח שעליו ניתן לעשות משהו רציני, היות שהרשויות לא מקצות היום שטחים להגדלת בית העלמין. יש מקרים ספציפיים שבהם גילינו, למשל בקיבוץ בצפון הארץ, שבית העלמין יושב בכלל על קרקע של גורם פרטי. בקיבוץ צפוני אחר, שטח בית העלמין סמוך מדי ליישוב עירוני. וישנו גם 'הצד הפולני' של הקיבוץ - רגע, אם אפשר להרוויח כסף, למה לי להתחלק עם מישהו ברווחים, בשעה שאני יכול לעשות את זה לבד?".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים