לא נקלטו בערבה

אריק בשן

 

משפחת בר רצתה להגשים חלום ילדות ולהיקלט באליפז, קיבוץ זעיר בערבה * שש שנים אחרי - החליטו החברים להוציאה מהקיבוץ * כך הפך "חלום הקליטה" לסיוט מתמשך ול"מלחמת עולם" * רשומון קליטה דרומי


בשבוע שעבר החליטו חברי אליפז, קיבוץ זעיר בערבה, על הוצאתה של משפחת בר, על ארבעת ילדיהם, מהקיבוץ, שש שנים אחרי קליטתם. 18 חברים, מתוך 24 בעלי זכות הצבעה, תמכו בסילוקם, שלושה התנגדו ואחד נמנע. אספה קצרה ועניינית. עשרים דקות. ועד ההנהלה הציג בפני החברים את ה"עוולות" - בין השאר: אי-התאמה לאורחות החיים הקיבוציים, כספים שלא הוכנסו לקופה הציבורית, אי-עמידה בחובות העבודה. יישומה של ההחלטה, כך נראה, לא יהיה פשוט כלל ועיקר. ההאשמות הכבדות האלה יצטרכו להיבדק בקפידה בבית המשפט. בקיבוץ מבטיחים, שלא לייחוס, שיש בידיהם הוכחות וראיות. בני הזוג בר, שכבר פנו לערכאות, אינם מתכוונים לוותר בקלות. לטענתם, מדובר לא בתביעת ממון עבור יציאתם. הם רק רוצים לחזור לחיק הקיבוץ ולקבל זכויות המגיעות להם בדין.

 

לא קל להוציא חברים מקיבוץ. כמו בגירושין, גם כאן אין, מן הסתם, רק צד אחד אשם. אלא שהסיפור הקשה שלפנינו מבוסס בעיקרו על גרסת המשפחה, מאחר שמזכירות אליפז, משיקוליה, בחרה שלא לשתף פעולה.

 

הרעיון הקיבוצי קסם להם

 

ההתחלה הייתה כמו בסרטים. אילה וטל בר, בני 40 פלוס, עשו בשנת 2000 את כל הדרך הארוכה ממגוריהם בקריות שבצפון אל אליפז, הסמוך לאילת. קיבוץ שיתופי, 12 משפחות עם כ-25 ילדים, ללא הפרטות מקיר לקיר, למעט תקציב המזון וחלקים מתקציב הבריאות. מותר להחזיק כאן רכב פרטי, אך עדיין מחלקים "תקציב" שווה לכל חבר. "חיפשנו משהו שונה", מספרת אילה, "ראינו בעיתונות שהתנועה הקיבוצית מחפשת מצטרפים. תמיד חשבנו שאנחנו קרובים לרעיונות ולתכנים. כבר אז חינכנו את שני ילדינו בבית הספר של קיבוץ אפק". גם הבעל, טל, התכוון להגשים חלום ילדות. "יש לי דודים בעין-חרוד", הוא מציין, "ואחותי חברה שם, כך שהכרתי מקרוב את הרעיון הקיבוצי והוא מאוד קסם לי". הוא לא ידע כי בעתיד תתברר לו משמעותו המרירה של המושג "החלום ושברו".

 

טל היה, לדבריו, בעל עסק להסעות וטכנאות מזגנים באזור הצפון, שהרוויח בכלל לא רע. אילה כיהנה כמנהלת חשבונות במספר חברות. הם מספרים שהיו מוכנים לעזוב הכול כדי לחיות בצלו של רעיון נשגב. עם הנתונים האלה הגיעו בני הזוג אל ועדת הקליטה של התנועה בתל-אביב, עברו, לטענתם, את הפרוצדורה הנדרשת, והתקבלו.

 

"שאלו אותנו איך נראית לנו הערבה", מספרת אילה. "אמרנו: אנחנו לא פוסלים שום דבר. באמצעות רכזת הקליטה של האזור הגענו לאירוח של סוף שבוע באליפז. ביולי 2000, חודש וחצי אחרי הביקור, שבוע לפני תחילת הלימודים, הודיעו לנו: 'התקבלתם למועמדות'".

 

את שנת המועמדות עברה המשפחה, לדבריה, ללא בעיות מיוחדות. הילדים נקלטו היטב בבית הספר; טל, שבעברו עסק בבישול, הצליח, כך הוא סבור, לגרום לשדרוג המטבח המקומי. אילה נקלטה כמנהלת חשבונות וכגובת חובות בפארק תמנע הסמוך. נדמה היה כי החיבור בין הצדדים הצליח מעל המצופה. החיים בערבה, אליבא דמשפחת בר, נראו טובים, מפתיעים ומבטיחים. אחרי שנת מועמדות הם התקבלו לחברות. על פניו, סיפור קליטה מוצלח - אך לא לאורך ימים. כבר אחרי שנתיים נבעו הפרצות הראשונות. טל כבר לא היה המלך הבלתי מוכתר של הבישול המקומי. לטענתו, נתגלעו חריקות בעבודת צוות המטבח, והוחלט לסגרו מטעמי תקציב והתייעלות. גם אילה הסתכסכה עם מעבידה בפארק, ובני הזוג בר נתבקשו, לא בלי כעסים, לחפש את פרנסתם במקומות אחרים. ענפי המשק היצרניים, כמו התמרים, הרפת, הפרדס והצימרים - לא היו זמינים עבורם. גם בשירותים הם לא ממש נקלטו. טל הציע להחליף את השומר בשער, להחליף את קבלן האחזקות החיצוני של הקיבוץ, לצאת לעבודה במטע התמרים, העיקר להישאר בחצר הקיבוץ. נדה. לא צריך, אמרו לו. תחפשי עבודה באזור, אמרו גם לאילה. מהר מאוד התברר לשניהם, על פי עדותם, כי אילת זה לא כמו בקיבוץ, קר שם בחוץ, כדברי הפזמון.

 

גם כאשר מצאו עבודה - אילה במשרד רואי חשבון וטל בקונדיטוריה - העמיס עליהם הקיבוץ, כך טוענים בני הזוג, קושי על קושי: סירב להיענות לבקשתם להסעות, ותבע מהם רמת שכר בהתאם לתעריפי "ערדום" (6,500 ש"ח בחודש), תביעה שלא יכלו לעמוד בה.

 

אפרופו "ערדום", המפעלים האזוריים של הערבה הדרומית - מי שנטל שם על עצמו את ליווי אליפז, בהתנדבות, הוא דורון טונדובסקי, חבר גרופית, שניהל אותם בעבר הלא-רחוק וכיום מנהל את "ערדג", מפעל לגידול וטיפוח של דגי מאכל בכלובי ים.

 

טונדובסקי נקרא אל הקיבוץ המתקשה כדי לשמש שם כיו"ר ועד ממונה מרצון, ואחת המטרות הראשונות שהציב לעצמו הייתה התפרנסות ראויה של החברים. משפחת בר הייתה, עבורו, יעד טבעי. במכתב שהפנה אליה הגדיר את הדברים בצורה חותכת וברורה: השכר שאתם מביאים אינו מספיק, הוצאותיכם עולות על הכנסותיכם. "הרגשנו במצב לא הוגן", מצטדקת אילה, "אנחנו בקיבוץ שיתופי שיש בו אבטלה סמויה. למרות שרצינו לעבוד בקיבוץ עצמו, אמרו לנו: לכו תתמודדו בחוץ. חובת הפרנסה עליכם. מה לעשות, לא הייתה כל כך הרבה פרנסה בחוץ. הרגשתי נורא עם המצב, גם משום שמעבר לשעות העבודה שלי, בהתנדבות, שימשתי אז כרכזת תרבות ומאוחר יותר כרכזת חינוך. בשלב מסוים ביקש ממני הוועד הממונה להפסיק להיות בתפקיד, ללא כל הסברים".

 

המשפחה מרגישה מאוימת

 

הלחץ שהופעל על משפחת בר, תחושתה שהדברים אינם מתנהלים בצורה קיבוצית הולמת ואיום יו"ר הוועד כי יקצץ בתקציבה - הביא לפנייה לתנועה, למזכיר גברי ברגיל. תשובת עו"ד יעקב אברהמי מהמחלקה המשפטית לא שידרה לבני הזוג הרבה תקווה: "עקב אי-יכולתו של היישוב לנהל את ענייניו, מונה על-ידי רשם האגודות ועד ממונה. משמעות הדבר כי החוק נטל מחברי הקיבוץ את כל סמכויות הניהול של האגודה השיתופית ושם אותם בידי הוועד הממונה בלבד", כתב עו"ד אברהמי והוסיף כי יכולתה של התנועה להתערב בניהול האגודה היא מוגבלת, וכי נדרש רצון טוב ושיתוף פעולה מצדו של יו"ר הוועד הממונה, טונדובסקי. בפגישה עם טונדובסקי, ציין במכתבו, התברר לו כי הלה נחוש בעמדותיו וכי הוא מקציב חודשיים נוספים למשפחה כדי שיעמדו ביעד איזון התקציב. "אני מציע לכם להסתייע במלווים מטעם התנועה ובדורון עצמו, וכך תוכלו לקבל נקודות מבט נוספות, הבנה טובה יותר של צורכי המשפחה והסכמות על חלוקת הזמן של איזון התקציב", החזיר עו"ד אברהמי את המשפחה אל נקודת המוצא.

 

לטענת המשפחה, היא עשתה כל מאמץ להגיע להידברות, פנתה למלווים ולהנהלת אליפז, אבל כל ניסיונותיה עלו על שרטון. בקיבוץ סירבו להיפגש אתם פנים אל פנים. לטענתם, הדיאלוג עמם היה ממוסמך כולו במכתבים ענייניים. נראה, בדיעבד, כי כבר בנקודת הזמן הזאת גמלה ההחלטה מצד הקיבוץ כי הזיווג הזה לא יוכל להמשיך. משפחת בר הרגישה מאוימת; שהיא, לכאורה, "על הכוונת"; אבל עדיין לא ידעה עד כמה. לפחות מבחינתם, ראו בני הזוג את כל מה שהתרחש סביבם כ"תקלות", כ"אי-הבנות", כ"בעיות", שמלוות אורח חיים קיבוצי.

 

הדירה כבר לא שלהם

 

בינתיים, בקיבוץ, הלכה והסתיימה בנייתן של שתי יחידות דיור חדשות, בנות 80 מ"ר. לאחת מהן, על-פי "תקנון הדיור" המקומי, הייתה משפחת בר אמורה לעבור. עד אז הצטופפו חמש הנפשות בדירה הקיימת, בשטח של 72 מ"ר, ועמדו לקראת ביקור חסידה נוסף - בנם הרביעי. התקווה לקצת יותר רווחה בעתיד, אומרים בני הזוג, עודדה אותם להמתין בסבלנות. בעיניהם, היה ברור שהם עומדים בקריטריונים למעבר לדירה חדשה: כל שנת ותק של כל אחד מבני הזוג זיכתה אותם בנקודה. כל ילד במשפחה זיכה ב-8 נקודות, וכל שנה מעל גיל 30 - בחצי נקודה. משפחת בר לא ממש ותיקה, אבל היא ברוכת ילדים, והנקודות בגין הגיל הביאו אותם למקום טוב בצמרת "התור".

 

אלא שלקיבוץ היו, ככל הנראה, תוכניות אחרות לגמרי. כשהתקרב מועד המעבר לדירה, ובמשפחת בר כבר טרחו על אריזת המיטלטלין - התפוצץ הכול בפרצופה. הוועד הממונה התכנס ב-17.5.04 והחליט על "שינוי בקריטריונים לזכאות למעבר לדירה חדשה": הניקוד בגין הילדים והגיל פחת, ועלה בגין הוותק. כל ילד היה "שווה" מעתה רק 5 נקודות (במקום 8), הגיל כבר לא היה רלוונטי, ועבור כל שנת ותק היה המועמד לדיור מקבל 3 נקודות (במקום אחת). "מה פתאום, ככה, ברגע האחרון, לגופו של אדם, משנים את כללי המשחק", זעקה משפחת בר, אבל תגובת הממסד הייתה צוננת ועניינית: "בהתאם להחלטת הוועד הממונה, המשפחות שעוברות לדירות החדשות הן... החלטה זו הנה שינוי להחלטה קודמת, לפיה משפחת בר זכאית לעבור לדירה חדשה".

 

מה עושים, נשאו בני הזוג בר עיניים בתקווה צפונה, אל המחלקה המשפטית של התנועה. תערערו על החלטת הוועד הממונה, הציעו להם מליאונרדו. "אנחנו מערערים על ההחלטה ומבקשים לכנס ישיבת הנהלה של הוועד הממונה על-מנת לנמק ולהביע את הערעור", כתבה המשפחה ליו"ר הוועד. "היינו מועמדים לכניסה לדירה הנ"ל, קיבלנו הודעה ממוסדות הקיבוץ ואף חויבנו בתקציב עבור שינויים. שינוי נקודות זיכוי למעבר דירות יכול להיות רק מכאן ואילך ולא אחורה, מכיוון שיש כאן פגיעה בזכויות הפרט". תשובת הממסד לא השתנתה: הייתם, ולאחר שינוי התקנון - אתם כבר לא. המשפחה הציעה בוררות, ולמרות שנדחתה על-ידי הוועד הממונה פנתה לרשם האגודות והציגה בפניו את הסיפור הפתלתול. "אנחנו פונים אליך על-מנת להביא את הצדק ולתקן את העוול שנגרם לנו כתוצאה ממעשה זה", כותבת המשפחה לרשם, אבל כידוע - אל משרד הרשם מגיעים המכתבים במהירות, והתשובות חוזרות ממנו באטיות.

 

רק אחרי כמעט שלושה חודשים, לאחר פניות חוזרות ונשנות, מציע להם מפקח מחוז הדרום במשרד הרשם, משה יהודה, לפנות אל מחלקת הבוררות של המשרד - שהיא, לדבריו, המסגרת המתאימה לבירור טענותיהם. במסגרת זו, הבטיח להם, גם יוכלו לבקש צו מניעה לאכלוס הדירה נשואת התלונה. הפעם נענית הפנייה, ובשלהי 2004 ממנה הרשם את עו"ד אלישע כהן מבאר-שבע כבורר יחיד במחלוקת שבין הצדדים. אחרי כמה וכמה עיכובים הוציא לאור עו"ד כהן, ב-1.3.05, את פסק הבורר ונימוקיו. מהפסק מתברר כי הקיבוץ נשאר "מחוץ למשחק". תביעת המשפחה, שנשלחה אליו, לא קיבלה התייחסות; נציגי הקיבוץ גם לא התייצבו לדיון הבורר; ומשכך - הוא נעתר לתביעת המשפחה במלואה והחליט כי הנחיית הוועד הממונה למנוע את כניסת המשפחה לדירה החדשה בטלה ומבוטלת, וכי עליו לדבוק בהחלטה המקורית בתקנון ולשלם את הוצאות הבוררות בסך 1,500 ש"ח. כמקובל בפסיקות מסוג זה, מותיר הבורר לקיבוץ אפשרות לערער בפני רשם האגודות. הקיבוץ אכן ביקש ביטול של הבוררות, בטענה שזו התנהלה שלא-בסמכות. עו"ד לאה רוזנטל, עוזרת הרשם, הודתה בפסיקתה כי אכן נפלה שגגה במשרדם: "הבוררות כולה התנהלה שלא כדין ופסק הבורר בטל מעיקרו", כך כתבה, ונימקה כי אכן, תקנון הקיבוץ אינו קובע באופן מפורש שלרשם יש סמכות למנות בורר. ומה על המשפחה? עו"ד רוזנטל מחזירה את הכדור ואת המשפחה למגרש הקיבוצי - שמבחינתו, כידוע, כבר מזמן "סגר את התיק".

 

הילדים משלמים מחיר

 

פרשת הדירה הביאה, כך נראה, את יחסי הצדדים למצב של אל-חזור. מכאן, נערך כל צד ליום שאחרי: הקיבוץ חתר להוצאת המשפחה, זו חיפשה כל דרך להציגו כמי שאינו מקנה לה זכויות המגיעות לה בדין, פוגע בכבודה ובכבוד ילדיה וחבריו מגיעים עד כדי אלימות. מתא הדואר שלה, כך טוענת המשפחה, החלו להיעלם פריטים חיוניים, והמוסדות עצמם נמנעו מלשלוח להם פרסומים פנימיים. "הפכנו למטרה בקיבוץ", אומר טל ומספר איך בשנה שעברה "שכחו" אותו בבית בדרך לחופשה קיבוצית משותפת בחו"ל, כנהוג באליפז. בקושי תפס ברגע האחרון את הטיסה. בפעם השנייה, בכלל מנעו ממנו לטוס. "שמו עלינו איקס", אומרת אילה וטוענת כי כל הניסיונות מצדה להגיע להידברות, לשבת וללבן את הבעיות - עלו בתוהו. הנידוי היה מלא. שום דיאלוג. שום תקשורת חברית. לא רק מצד הממסד. גם מצד מרבית החברים. "סיפורי התורנות" (ראו מסגרת) רק ממחישים זאת.

 

אם קשה להבין את עוצמת המשטמה כלפי משפחה בקיבוץ כה קטן, ודאי קשה להסכין עם סבלם של ילדיה. ארבעה בנים משלמים על עוון הוריהם, לכאורה. נראה כי ילדי משפחת בר הפכו גם הם למטרה - מנודים, מופלים ומקופחים; אבל אפילו לסוגיה כזו, כל-כך חמורה - מזכירת הקיבוץ, מרב דורצין, נמנעת כליל מלהתייחס, וסיבותיה עמה.

 

רשימת ההתנכלויות כלפי הילדים, שהגיעה לידי "הקיבוץ", מרשימה: לעתים, כשחולקו ממתקים לילדים, פסחו על ילדי בר. הבן הצעיר, פעוט בן שלוש, כבר חווה אם האומרת לבנה שיימנע מלשחק עם "הילד הזה". הבן ודאי גם ישאל בעתיד מדוע, חוץ מילדיה של משפחה או שתיים, כל השאר התעלמו ממנו. עם הבן המתקרב למצוות, הנהגים המקומיים לא עושים מצווה ולא מעלים אותו לטרמפ בכביש הגישה לקיבוץ. מאמו מנעו קבלת תקציב מסיבת בר-מצווה, שיועד למטרה אחרת, ואת האינטרנט המקולקל שלו פשוט לא מתקנים מזה שנה. למרות שמדובר במכשיר לימודים חיוני, ולמרות פניות חוזרות ונשנות - לא מתקבל שירות.

 

מהבן השלישי, תלמיד י"ב, מונעים, לטענת המשפחה, מימון רישיון נהיגה, למרות שעמד במכסת העבודה שנקבעה עבורו. הוא גם לא יכול לצאת לפעילות במסגרת "המחנות העולים", משום שהדואר שנשלח מתנועת הנוער נעלם באופן קבוע בדרך לתא הדואר של הוריו. אותו בן גם הותקף על-ידי מבוגר, וכל זאת משום שלא יכול היה לשאת מפגש עם תמונת אמו במשרד ענף התמרים, ותחתיה כיתוב לא הולם. הבן, שפגש את המבוגר מענף התמרים, שבמקרה הוא גם רכז החינוך בקיבוץ, אמר לו כמה דברים בוטים כדי להגן על כבודה הרמוס של אמו. תלונה על העימות האלים ביניהם, באוקטובר 2005, הגיעה למשטרה, מלווה בעדות נער נוסף שנכח במקום וזיהה "איומים" ו"תקיפה" כלפי ידידו. התלונה ההיא אומנם לא הבשילה ואף נסגרה בשל "חוסר עניין לציבור", אבל התעקשות האם הביאה לפתיחתה מחדש. ואם לא די בכך - גם הבן הרביעי, בכור ילדיהם של משפחת בר - החייל הראשון של אליפז - לא נהנה מהייחוס. בקשת המשפחה שיסדירו עבורו נהלי זכויות וחובות נותרה בחלל. החייל האמיץ שב בסוף שבוע הביתה כדי לישון על מזרן בדירת הוריו. הוא לא נמצא זכאי, כך טוענת המשפחה, לתקציב כלשהו, ועל חבילות שי מטעם הקיבוץ - בכלל אין מה לדבר. וזה לא הכול. מכתב המיועד לחברי הקיבוץ, שנשלח בערך לפני כחצי שנה, מדגים עד כמה יכול יישוב קטן לאכול את יושביו. טל, כותבת החברה, עשה הצגה "על מנת להרשים לפני קבלתו לחברות"; אצל אילה - "כושר המשחק שלה לא האריך זמן כמו אצל טל וכבר בתהליך הקליטה ניתן היה לראות את חוסר ההתאמה בין אורחות החיים של אליפז לאלו של אילה: התועלת האישית - מול התועלת הקיבוצית", וגולת הכותרת: "אילה מוליכה במרמה ובשקר את הקיבוץ". החברה "השופטת" - לפני שהיא מזמינה את החברים לקפה ועוגה משובחת כדי לחשוב בצוותא איך להעיף את משפחת בר מהקיבוץ - מעלה סברות מדוע, למרות הכול, המשפחה אינה עוזבת מרצונה החופשי: "מה יכול להיות יותר טוב מאשר לגור בקיבוץ עם ארבעה ילדים ובלי פחד וחשש מיכולת ההתפרנסות... הבית, הארנונה, המים, על-חשבון הקיבוץ, מקבלים תקציב שהוא הרבה יותר גבוה מהשכר שהם מרוויחים... מה רע?" - ועוד כהנה וכהנה הגיגים, שלכאורה נהגים בקיבוצים רבים, על חברים רבים, אבל צריך כנראה "מצב רוח" מיוחד כדי לפרסמם בפרהסיה, בבוטות כה מזעזעת.

 

לא בשלים לגישור

 

בעיצומו של מסע בלתי מתפשר נגד המשפחה, לפני כחצי שנה, הגיעו הצדדים - הקיבוץ והמשפחה - למעמד של גישור. הקיבוץ ראה בו מכשיר שיוביל לגט כריתות. מטרתו, אומרים בקיבוץ, הייתה להגיע להסכמה על "מחיר היציאה". לטענת המשפחה, היא התכוונה למשהו אחר לגמרי: יישור ההדורים. אמת היא, כי במסגרת הגישור עלתה לראשונה האפשרות שיעזבו בתמורה לסכום כסף משמעותי. הקיבוץ היה מוכן להסכים שבנסיבות האלה הסיפור יעלה לו קצת יותר מהרגיל, אבל הפערים בין הצדדים היו גדולים מדי. הגישור נקטע משום שהמגשר הגיע למסקנה כי "הצדדים עדיין לא בשלים לגישור". תוצאותיו העקרות של הגישור לא מיתנו, כמובן, את הבעיות. הן רק החמירו, והכול התנקז בעת האחרונה למצב בריאותה של אילה. הרופאים הורו לה לנוח כמעט ברציפות מאז יולי האחרון. באליפז, לא זו בלבד שאין נותנים אמון במשפחה. במצב הזה, ככל נראה, אין שם ולו מעט חמלה. במכתב ששיגר מרכז המשק אל אילה לפני כחודשיים, ניכרת נוקשות וענייניות יתרה: "הפסקת את עבודתך ללא כל תיאום עם הקיבוץ... אוסף המסמכים הרפואיים שהעברת אליי אינו מהווה 'אישור מחלה'... היה עלייך לפנות לביטוח הלאומי על מנת למצות את זכויותייך, אך בחרת במקום זה את הדרך הקלה - לעשות דין לעצמך ולהסתמך על הקיבוץ שידאג לפרנסתך". בשבוע שעבר, כאמור, נכנס המשבר לשלב הישורת הסופית. למשפחת בר נערך "שימוע", שלא הוביל, כצפוי, לדבר - ואחרי זה אסיפת חברים, שסופה כבר ידוע. "אנחנו מתכוונים להתנגד להוצאה בהליך שיפוטי", אומרת אילה, אובדת עצות עם שמץ של נאיביות. "נעמוד על כך שלפחות עד שנוצא, אם נוצא, נקבל את הזכויות המגיעות לנו".

 

אגב, גם עכשיו, משפחת בר לא מדברת על כסף. הם רוצים - השד יודע למה - להמשיך ולחיות בקיבוץ, שממרר, לטענתם-הם, את חייהם.

 

לא משובצים

 

אפילו תורנויות השבת של משפחת בר הגיעו לבית-המשפט

 

המצב אליו נקלעו בני הזוג בר היה כה מסובך, שאפילו נושא "התנדבותי", כמו תורנויות שבת, יצא מגבולות הקיבוץ היישר אל בתי המשפט. טל, לטענתו, ביקש לתת תורנות בפארק תמנע, אבל החברים הודיעו: "הוא, או אנחנו". אילה רצתה לתת תורנויות בצימרים של הקיבוץ, דבר שכבר עשתה בהצלחה בעבר, אבל סירבו לה - כפי שיורחב בהמשך. ועד ההנהלה החליט, לטענת המשפחה, "להענישם" בתורנות קבועה - מטבח, כל שישי בשבוע. כמו סידור עבודה של טבחים בצבא: שבוע טל, שבוע אילה. "גזירה כזאת לא כתובה בשום מקום", אומר טל. "אמרתי להם שזה לא הגיוני ששבוע אחר שבוע נפצל משפחה בימי שישי. ביקשתי לשוחח אתם, שום דבר לא עזר". באחד מימי השישי, במארס 2005, החליט טל, מסיבות שונות, שאינו יכול להתייצב לתורנות, מה שלא מנע ממנו להגיע לחדר האוכל. חבר מהוועד המנהל של הקיבוץ חסם בפניו את הכניסה.

 

העימות האלים שהתפתח שם הגיע עד לשכתה של סגנית-נשיא בית משפט השלום באילת, ד. בלטמן-קדראי, שהוציאה צו האוסר על החבר שחסם את טל "להטריד את המבקש בכל דרך ובכל מקום", "לאיים על המבקש, ליצור כל קשר, בין במישרין ובין בעקיפין, לרבות קשר טלפוני".

 

גם שאלת התורנות של אילה בצימרים הגיע לבית המשפט. אילה תבעה את מנהלת ענף דירות האירוח בקיבוץ בגין לשון הרע, בטענה שזו סירבה לקבל אותה לתורנות בענף והוציאה את דיבתה בפני הוועד הממונה. "היא רצתה שאשב כל הלילה במשרד, למרות שאין אורחים בשעות כאלה", הסבירה אילה, אבל בית המשפט לתביעות קטנות לא השתכנע מטיעוניה ופטר את המנהלת מאשמת לשון הרע, הגם שקבע כי "התביעה מעוררת בעיה אמיתית וכואבת בקיבוץ... התובעת ובני משפחתה כנראה מוקצים ומנודים על-ידי רוב חבריו, כאשר על רקע זה מתקיימים הליכים משפטיים רבים בין הצדדים. מצב זה איננו ראוי, וחמור במיוחד בחברה קטנה ואינטימית... חבל על כי הצדדים אינם משכילים להביא לפתרונו". בית המשפט סבר כי לגבי שאלות חוקיות התנהלות הקיבוץ ומוסדותיו, שהעלתה התובעת, יש לפנות לרשם האגודות שיבחן גם את האפשרויות להחזרתה של אילה לתורנויות.

 

אלא שבשעה שהתברר ההליך המשפטי, התקבלה בקיבוץ החלטה מסוג אחר: משפחת בר אינה מוכנה לתת תורנות כל שבוע במטבח, אז שלא תיתן תורנות בכלל. "מדוע אתם מונעים ממני תורנות מטבח", שאלה אילה, והאחראי על התורניות הסביר לה את הפרינציפ: בעבר עשיתם דין לעצמכם - פעם באתם, פעם לא, ולכן הוחלט שלא לשבצכם עוד בתורנות. "האופן בו נהגתם, שניכם וכל אחד מכם, אינו עומד בדרישות המתחייבות מחבר קיבוץ במילוי התחייבויותיו ולא אפשר את המשך שיבוצכם בתורנויות מבלי שהתנהלות המטבח תיפגע", כתב האחראי, והזכיר כי הפנה אותם למרכז המשק. "קיוויתי שביחד אתו תנסי למצוא פתרון איך למלא תורנויות באופן אמין ובמקום שלא תהא פגיעה בחברים אחרים", סיכם.

 

לא מתאימים לנו

מירב דורצ'ין, מזכירת אליפז

 

ההחלטה על הוצאת בני הזוג בר מחברותם בקיבוץ התקבלה לאחר מאמצים חוזרים ונשנים להגיע להבנות והסכמות * תגובת אליפז

 

"אין בכוונת הקיבוץ להשיב, מעל גבי העיתון, לטענותיה של משפחת בר כפי שהן מוצגות בגוף הכתבה. נאמר רק כי טענות אלה אינן מדויקות וכוללות חלקי אמיתות. ההחלטה על הוצאת בני הזוג בר מחברותם בקיבוץ התקבלה לאחר מאמצים חוזרים ונשנים של הקיבוץ, מוסדותיו וחבריו, להגיע להבנות והסכמות עם בני הזוג בר ביחס לעמידתם באורחות חיי הקיבוץ ועקרונות היסוד שלו. ההצבעה הגורפת בעד הוצאת בני הזוג בר מחברות מבטאת את רצונם של חברי הקיבוץ לדבוק בערכים הבסיסיים של שותפות, אחריות הדדית ונאמנות לאורחות החיים הקיבוציים הנהוגים באליפז".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים