לנהל את התשתיות בשבילך

יעקב דרומי

 

"מה שלא ניתן למדידה - לא ניתן לניהול", אומרים בחברת "מי רם", שמציעה לקיבוצים, לנהל, לתפעל ולתחזק עבורם את התשתיות הישנות (מים, חשמל, ביוב), שהפכו למשאב בזבזני מאוד


צייר: שמוליק כץ

כאשר קיבוץ חמדיה נקלע לקשיים ופנה להגנת בית המשפט מפני תביעות נושים, הוא ביקש מבית המשפט בין שאר הדברים, לאשר לו להעביר את ניהול האחזקה ותפעול התשתיות בקיבוץ (חשמל, מים, תקשורת וביוב), לידי חברה חיצונית, שתיתן שירותי תחזוקה, גביית תשלום, מדידת צריכת החיוב ותשלום לספקים, באופן שהקיבוץ "ישוחרר" מחובתו לשלם לספקים, "ויוסר ממנו נטל תחזוקת התשתיות". בית המשפט אישר לנאמן להתקשר בהסכם שכזה עם חברת "מי רם תשתיות".

 

חן מלמד, שותף ומנהל בחברה, אומר כי חמדיה היא דוגמה למצב די שכיח בקיבוצים, בו התשתיות המרכזיות של המים, החשמל והביוב הן ישנות, ולעתים מצויות ערב קריסה טוטאלית. ישנם מקומות, אומר מלמד, בהם הצנרת אינה מאפשרת לספק לחץ סביר בברז המים, אין לחץ במערכות של כיבוי אש, ואיכות המים שהתשתיות מוליכות הן ברמה ירודה ביותר. גם תשתיות החשמל במצב רעוע, עד כדי כך שישנם מקומות בהם לא ניתן לחבר קומקום נוסף במטבח. בחלק ניכר מהקיבוצים התשתיות טופלו ב"רמה של אחזקת שבר" ולא בדרך של תחזוקה תפעולית שוטפת. הסיבות לכך הן, כמו תמיד, "היסטוריות" ו"תקציביות".

 

ברוב המקומות, מערכות המים הן בבעלות היישוב הכפרי או הקיבוץ, למשל. הוא האחראי לניהול מערכת המים ולאספקת מים לצרכנים השונים. ביישובים רבים, תשתיות המים ישנות ומתאפיינות בהשקעות חסר והיעדר פעילות אחזקה מונעת. כתוצאה מכך, הן במצב ירוד וסובלות מבעיות חוזרות של סתימות, פיצוצים, פחת מים גבוה, לחץ לא מתאים, איכות מים ירודה ובעיקר היעדר יכולת מדידה נכונה, גבייה מתאימה, שליטה ובקרה ניהולית וכספית. תשתיות בעייתיות מהוות לעתים חסם לפיתוח, בנייה וקליטה לקיבוץ.

 

מלמד מציע מבנה תפעולי חדש לניהול אספקת המים לצריכה ביתית. הפתרון המוצע מתבסס על שיתוף גורם מקצועי שייקח על עצמו את האחריות המלאה לשיקום ולשדרוג מערכות המים בקיבוץ, למימון ההשקעות הכרוכות ולביצוע תחזוקה שוטפת. גורם זה יהיה אחראי לניהול ולתפעול המערכות ולגביית התשלומים מהצרכנים השונים. כך, מאמין מלמד, יהיה ניתן לנצל את יתרונותיו ויכולותיו של הגורם המקצועי לשיפור וייעול אספקת המים לצרכנים, ולשמור על מעמדו וזכויותיו של הקיבוץ, כספק מים עצמאי.

 

לדבריו, בישראל הצריכה השנתית הממוצעת של מים לנפש היא כ-100 מ"ק, כאשר במגזר הכפרי היא מעל 300 מ"ק לנפש, בעיקר בגלל המשקל הגבוה של הגינון הציבורי וגם בשל המחיר הנמוך.

 

עלות ממוצעת של מ"ק מים לרשות מקומית הוא כ-2.3 שקלים ומע"מ, ולתושב במגזר העירוני היא 4.5 שקלים (ע"פ מפתח צריכה מדורג). המרווח שבין העלויות, נועד לגלם את ההשקעות בתחזוקת תשתיות ההולכה ופחת המים.

 

החבר סופג את עלות התחזוקה

 

בקיבוצים, המרווח אינו קיים ולכן אין בדרך כלל מקור ייעודי להשקעות אלה, והן נעשות רק "בהיעדר ברירה". במצב הקיים, אומר מלמד, מרבית הקיבוצים רוכשים את המים בעלות זולה יותר ממחיר הרשות המקומית, ואולם הקיבוץ הוא זה שאחראי לכל תשתיות הפנים, כאשר הוא זה שצריך לבצע את ההשקעות בתשתיות. גם קיבוצים מופרטים, ש'מגלגלים' את עלות המים אל החבר או התושב, מוצאים עצמם מהר מאוד במצב בו הם צריכים 'לייצר' מקור להשקעות בתשתיות הקהילה, ואז לכאורה החבר משלם 'תעריף מוזל' בעד צריכת המים, אך 'סופג' את ההשקעה בתשתיות בתשלומי השירותים ובמסים הפנימיים השונים.

 

לקיבוץ הבודד, אומר מלמד, יש יכולת נמוכה לבצע השקעות. תמיד יהיה דבר טוב יותר לעשות במיליון שקל פנויים, מאשר להשקיע בתשתיות. בנוסף, ניהול תשתיות טעון כיום התמקצעות, שאחרת התשתיות הופכות למשאב בזבזני ולא יעיל.

 

בקיבוצים רבים, גם כאלה שעברו תהליכי שינוי, עדיין אין מערכות של מדידה וניהול נכון של התשתיות, עדיין החיוב בעד צריכת המים נעשה לפי מדדים נורמטיביים שונים, שאינם משקפים תמיד את הצריכה האמיתית. בקיבוצים רבים נמצאת אוכלוסייה שאינה נמנית על חברי הקיבוץ, ואז, אומר מלמד, לעתים, או שאתה מסבסד את השוכרים למיניהם ואינך יודע זאת, או שאינך יודע לתת להם שירותים נאותים.

 

הפתרון הוא כפול: השקעה בתשתיות וניהול נכון לאורך זמן. כאן נכנסת לתמונה חברת "מי רם תשתיות", שהיא שותפות של חב' הניהול של מלמד עם "גרנות" ו"גאון אגרו". מלמד (44), בן לוחמי הגטאות, ייסד את החברה ולאחר שהצטרפו אליה השותפים הנוספים היא הפכה לחלק מ"קבוצת גאון אגרו גרנות", כשכל אחד מהשותפים מחזיק כשליש בחברה.

 

המבנה התפעולי שמציעה החברה מעביר אליה את האחריות הכוללת על ניהול התשתיות, מ"שער הקיבוץ ועד לשעוני החברים", כולל אחזקה מקצועית של המערכת, ופיתוח ושדרוג של התשתיות, בראייה ארוכת טווח. מהלך ניהול שכזה מצריך השקעות מסיביות, בעיקר בשנים הראשונות, לכן המבנה המוצע מבוסס על שורה של עקרונות ובהם התחייבות של החברה לשיפור המערכת ואיכות השירות לצרכנים, לבקרה שוטפת ולהתאמת מערכת אספקת ומדידת המים ביישוב למערכת מודרנית, תוך שדרוג מערכות קיימות, תפעול שוטף של המערכת לרבות חיוב, גבייה וניהול כספי והכנסת שיטות ניהול וטכנולוגיות מתקדמות לצורך עמידה בסטנדרטים מודרניים בכל הנוגע לאמינות, שירות ואיכות המים המסופקים לצרכן.

 

התקשרות ארוכת טווח

 

ההתקשרות בין הקיבוץ לחברה היא ארוכת טווח, השומרת על זכויותיו של הקיבוץ כספק מים עצמאי. לצד התחייבות החברה להשקעות ולשדרוג - קיימת התחייבות של הקיבוץ, לפיה החברים ישלמו לחברה בעד צריכת המים עלות דומה ובכל מקרה לא גבוהה יותר מצרכני מים אחרים במדינה (בהתאם לתעריף המים לחיוב צרכנים בגין מים ביתיים על ידי רשויות מקומיות). כמובן שכדי להצליח בכך, יש לבצע מדידה נכונה של צריכת התשתיות.

 

בסופו של דבר, גם במצב הקיים החבר משלם את ההפרש בין "העלות המוזלת" של חיוב המים לבין המחיר המלא, שכן אחזקת התשתיות או ההשקעה בהן נעשית מתקציבי הקהילה שהמימון שלהם "מתפזר" על כלל החברים, באמצעות המיסוי הפנימי או התשלומים בעד השירותים בקיבוץ.

 

הניסיון מלמד, אומר מלמד, כי המעבר מ"חיובים נורמטיביים" ל"מערכות מדידה אישיות", לא רק שמשפר את ניהול התשתיות אלא באופן בסיסי, התוצאה מביאה לכדי 30% ויותר של חיסכון אישי בצריכת המים של היישוב.

 

לצורך ההדגמה: קיבוץ שסיים את תהליכי ההפרטה וחילק את הוצאת המים לחברים, באופן נורמטיבי, השיג רק כתוצאה מהמעבר של שיטת החיוב למדידה אישית ועוד לפני פעולות שנוקט החבר לצריכה לא בזבזנית, חיסכון בשיעור של 30% למשפחה, לעומת המצב הקודם. כלומר, משפחה ממוצעת שלפי המפתח הנורמטיבי שילמה לפני ההתקשרות עם החברה 100 שקלים בממוצע, לא רק שלא תשלם יותר, אלא גם תחסוך כדי 30 שקלים גם לאחר שהשתנה תעריף החיוב.

 

במקום בו הקיבוץ נהנה מעלויות רכישת מים מופחתות, כתוצאה מהפקה עצמית או אספקה מאגודת מים אזורית, "רכיב ההנחה" - ישאר אצל הקיבוץ והוא יוכל להחליט על דרך השימוש בכספים אלה.

 

לפי המודל העסקי של "מי רם", היא זו שמשקיעה, מתחזקת ומפעילה, גובה מהצרכנים את תמורת המים ומשלמת לספק המים.

 

בקיבוץ חמדיה, אומר מלמד, תשקיע החברה כמיליון שקלים בתשתיות והון חוזר, תתקין מערכות מדידה, תגבה את הכספים מהחברים ותשלם לספקים. בעוד שבמצב הרגיל, אומר מלמד, החברה עורכת סקר הנדסי מקיף למצב התשתיות ועורכת אומדן השקעות נדרשות, הרי בחמדיה "נכנסו מהיום למחר, מתוך רצון אמיתי לסייע בשיקום ובהצלחת התהליך, עם הרבה ציונות ומעט מאוד רווח עסקי, וגם זאת תוך התחייבות שדמי הניהול שלהם יהיו מזעריים".

 

בחמדיה קיבלה החברה גם אחריות למערכת הביוב ביישוב, ומערכות התקשורת והחשמל, כך שהיא אחראית על תחזוקה ותפעול של המערכות הללו, גביית תשלומי צריכה מהמשתמשים ואחריות לתשלום לספקים ולרשויות. החברה פועלת כיום ב-16 יישובים, רובם קיבוצים, ברמות השקעה של כ-10 מיליון שקלים בתשתיות. לשם כך, נחוץ גב פיננסי רחב, אותו יכולים לספק גם השותפים.

 

יעקב בכר, מנכ"ל מפעלי גרנות, אומר כי "גרנות כדרכה, מתחברת למשקים ומפעילה פעילויות שנותנות מענה ופתרון, למציאות המשתנה בקיבוצים. אנו בגרנות נימצא עם הקיבוצים, בכל מקום ובכל תחום, לטוב ולרע".

 

איציק בדר, יו"ר גרנות, מסביר כי "גרנות פועלת לסייע לקיבוצים במשימות המרכזיות: קליטה, צמיחה וגידול. נושא התשתיות משיק לתחום הבנייה למגורים בו גרנות פועלת. חיפשנו איך להיכנס כגורם מסייע ומפתח של תשתיות בקיבוצים, שרובן ישנות ולא מותאמות לאוכלוסייה הקיימת וליעדים של קליטה. לשם כך, חברנו לגורמים פרטיים והקמנו את החברה המשותפת 'מי רם', כשהמשימה בפנינו היא פיתוח תשתיות לקיבוצים לשנת 2010. הכנסנו כסף לחברה והחלטנו עם השותפים על קו אשראי". הוא מניח שהחברה המשותפת תתאים עצמה לשיתופי פעולה עם ארגונים אזוריים, ואכן, היא בוחנת מיזמים עם ארגונים ומוסדות אזוריים, ובהם מפעלים אזוריים, כדי לשלב כוחות מקומיים בטיפול בתשתיות היישובים באותו אזור, שהפכו להיות בעייתיים ואקוטיים.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים