אנחנו קיבוץ | מצובה מתאוששת לאחר הקריסה

אנחנו קיבוץ

אורית פראג

 

"הקריסה הייתה נקודת מפנה", אומר חבר הוועד הממונה במצובה. "ממצב של ללא עתיד, עברנו לתהליך של קליטה והרחבה קהילתית. אני אופטימי". שנתיים וחצי אחרי הקריסה - מצובה מתאוששת  


קיבוץ מצובה הוא קיבוץ יפה. ממוקם על גבעה שמבתיה המערביים ניתן לראות את הים ומבתיה הצפוניים - את גבעות לבנון. צמחיית החורש ופריחת כליל החורש הוורדרדה מתמזגת בהרמוניה עם הנוי המטופח. הימים ימי פורים. הורים מגיעים עם ילדיהם לחגוג במועדון. זר שיסע בכבישים הצרים שבין בתי הקיבוץ לא יוכל לחוש את הזעזוע שפקד את המקום.

 

זוהי מצובה של היום, שנתיים וחצי מאז "יום שישי השחור" בספטמבר 2003, היום בו קרס הקיבוץ וקיבל את הגנת בית המשפט שהכריז עליו כפושט רגל.

 

כ-50 חברים הסתובבו אז כסהרוריים ברחבה שליד חדר האוכל ומכתבי פיטורין בידיהם. היום מצובה שונה לגמרי. אותות הטראומה ההיא עוד רוחשים מתחת לפני השטח, אך העובדות החדשות מדברות בעד עצמן. עד סוף החודש תתקיים הצבעת קלפי על קליטתן של 18 משפחות חדשות, ארבע מהן משפחות בנים.

 

המשפחות יגורו בבתי מצובה שבתוך הקו הכחול, וחלקן יבנו בתים על מגרשים (בני חצי דונם) שנותרו בתוך הקיבוץ. זאת בנוסף ל-30 משפחות שכבר התחייבו לקנות בתים בשכונה החדשה, הנבנית בצד הקיבוץ. בשלב א' מיועדים להיבנות 40 בתים חדשים, בשיטת "בנה ביתך".

 

חברי מצובה חיים היום ממשכורותיהם. "האנשים נאלצים לאזן את התקציב המשפחתי ולחיות מהכנסותיהם. שום דבר בקיבוץ אינו מסובסד", אומר דני עברי, הנאמן מטעם בית המשפט, ויו"ר הוועד הממונה. "הם מקיימים מערכת של עזרה הדדית מכובדת שתומכת בצרכים מיוחדים שונים של חברים ושל תלויים בחברים, ומערכת תרבותית התנדבותית".

 

מצובה היום הוא קיבוץ מזן חדש. קיבוץ של חברים ללא נכסים, אלה שישנם משועבדים לשנים. רק לאחרונה חזר ענף גידולי השדה לבעלות הקיבוץ, לאחר שהיה בבעלות הארגון האזורי מילואות, מאז המשבר. עובדים בו 12 חברים. מלבד זאת, לקיבוץ יש זכויות רק על הקרקע שעליו הוא יושב, מעט מקורות כספיים מגיעים מהשכרת דירות ומהשכרת שטחי המפעל, אותו מפעל שנפל וגרר אחריו את הקיבוץ והפך אותו לחסר פירעון.

 

פריסת החובות של מצובה לבנק אמורה להתפרס על פני 30 שנה. התוכנית היא עד 2035, "אלא אם כן תהיינה עסקאות של נדל"ן בדרך ועסקאות מיוחדות של מימוש תאגידים, שיקצרו את התהליך", מסביר נעם נצר, רואה החשבון של מצובה מטעם הנאמן עברי.

 

נצר הוא מי שמעביר את הדו"חות החודשיים והתקופתיים לבית המשפט והוא עומד ועונה לנושים, שנציגם הוא בנק הפועלים. "זאת עבודה בקצב רצחני ומטורף, מעניינת ותובענית  והעיקר - יש תוצאות", הוא אומר.

 

נצר הולך עם עברי מקיבוץ לקיבוץ. הוא החל לסייע בידו ביודפת בשנת 1994 ובא לסייע לו בהחותרים, בלהבות חביבה, ברגבים, בחולתה ובחמדיה. הם משתכללים "מתיק לתיק". תהליכים שהעבירו במשך 7 חודשים, הם מעבירים היום באסיפה אחת ומכריעים על מספר החלטות במקביל. "הניסיון המצטבר הביא לנו פתרונות מגירה למקרים שונים".

 

באותו הליך מהיר העבירו השניים את תהליך שיוך הדירות. הם החלו בדצמבר 2004. תוך שלושה חודשים קיבלה האסיפה החלטה שאין התחשבנות של ותק. ולפיכך נמנעו מתהליכי תשלומי האיזון והמחלוקות הפנימיות לגביהן. התב"ע אושרה ב-24.7.05. בימים אלה נמצאת תוכנית האיתור (פרצלציה) בוועדה המקומית באישור סופי, לאחר שבוועדה המחוזית אושרו המתחמים. לכשתצא מהוועדה המקומית תחזור למינהל. נצר מעריך את סיום תהליך שיוך הדירות במצובה בשבועות.

 

תהליך ריפוי והתחזקות

 

נצר עובד רק באופן חלקי במצובה. לוקח זמן להבין כי הוא הוא כל מה שנחשב פעם "המזכירות", או הנהלת הקיבוץ. מי שמתפקדת מול החברים ומבצעת שורה ארוכה  של מטלות מעשיות בקיבוץ היא אורנה שגיא, שהייתה פעם המזכירה הטכנית והיום היא "המזכירה". הנהלת הקהילה מורכבת מעברי ונצר ומהוועד המורכב משישה חברי קיבוץ.

 

רוחו של עברי שורה על הכל. אך לא רק רוחו, אלא מין אווירה אופטימית. תחושה של תהליך ריפוי והתחזקות. זאת השיטה, כך עשה עברי גם בחמדיה: הוא מודיע על סגירת הקיבוץ. הכל. מרפאה, בתי ילדים, רכב, חדר אוכל. ואז הוא מתחיל למכור את כל הנכסים ששווים משהו. מכוניות, תכולת המפעל פושט הרגל וכו'. במקביל הוא מסדיר מראש טיפול במוסדות החירום: בתי ילדים והבית הסיעודי.

 

במקרה של מצובה, לקחה המועצה את האחריות לבתי הילדים ועד היום היא המעסיקה והבעלים של החינוך במקום וחברת "עמל" לקחה על עצמה את הבית הסיעודי.

 

כבר באסיפה הראשונה הודיע עברי לחברים לבחור ועד. השיטה יוצרת קבוצת מנהיגות טבעית. מעין המוכתרים המקובלים ביותר על הקהילה. כאלה שהחברים סומכים עליהם. אביה זמרן הייתה ביניהם. היא הייתה גם חברת המשלחת שיצאה ממצובה אל חמדיה לאסיפה כדי לעודד ולהצביע בהתרגשות, בפני אנשי חמדיה שעוברים עתה טראומה דומה למה שהם עברו אז, על האור בקצה המנהרה. זמרן, מורה למקרא בבית הספר בגשר הזיו, סיימה את עבודתה אותו יום נורא של ספטמבר והחליטה לנסוע ליישובי הסביבה ולהתחיל לחפש לה בית.

 

זמרן: "חיפשתי בית בשלומי ובכל מיני מקומות כי הייתי בקטע של לברוח. כי הייתה לי הרגשה שמעתה, לכל אורך חיי אצטרך להתפרנס בשביל עצמי ובשביל לתמוך באנשים אחרים. כך היה נראה אז, כי את תמונת המצב הכספית הכללית של הקיבוץ ידענו, ותוך כדי סיור לחיפוש בתים בסביבה, קיבלתי טלפון ממישהו, שסיפר לי על מכתבי הפיטורין. אז באתי הביתה והפכתי חלק מהטראומה. אני לא אוהבת את הכינוי יום שישי השחור, אני מעדיפה את המילה קריסה. כי זה מה שהיה. דני עברי תרגם את המצב -  לקריסת הקיבוץ".

 

משכורת, פנסיה ושיוך הבתים

 

לאחר מכתבי הפיטורין, קובצו החברים לאסיפה. הם נקראו דרך מערכת הכריזה שמופעלת בדרך כלל במצב חירום ביטחוני. מעוררת פחדים ראשוניים וקיומיים. בכל הכתבות שליוו את המשבר במצובה מוזכרת שוב ושוב אותה מערכת כריזה. באסיפה עברי הסביר את מצב הדברים, מגייס את כל הכריזמה שלו, שתשרת אותו מאוחר יותר גם בזירוז הליכי שיוך הדירות ובוויתור גורף של החברים על זכויות הוותק שלהם.

 

זמרן: "עברי אמר לנו, אני אדאג לכם לשלושה דברים - למשכורות, לפנסיה ולבתים עם המגרשים. אלו כל הדברים שיישארו לכם. כל היתר ילקח מכם לטובת החוב.

 

"התחושה הראשונית התחלפה בהרגשה שמצופה ממני משהו, שאני צריכה להיקרא לדגל, למרות שמאוד לא רציתי. דני אמר לנו באסיפה, אתם תבחרו שישה חברים. ייבחרו רק אלה שיקבלו מעל 50% מהקולות, ואם צריך לעשות סבב נוסף נעשה כך. חוץ מזה יהיו בוועד נציג של המועצה, של התנועה והוא עצמו כיו"ר. הוא אמר שלא ידבר עם אנשי הקיבוץ, רק עם ששת אנשי הוועד".

 

באותו סוף שבוע שחור העבירו קבוצה של כעשרה אנשים טלפונים ביניהם, והחליטו להציג את עצמם למועמדות. זמרן ותמר ראובן, שעובדת במועצה האזורית מטה אשר בטיפול בזקנים, היו אחראיות על טיפול בפרט וצרכים מיוחדים.

 

זמרן: "בתקופה הראשונה דני היה מביא לנו סכום כסף, אף פעם לא ידענו מתי. היינו צריכים לחלק אותו לאנשים והיינו צריכים להחליט כמה ניתן לכל אחד. ישבנו על הנתונים של כל משפחה וראינו מי פוטר, למי יש ילדים, צורך בתרופות, ולפי זה קבענו. בינתיים התנועה התארגנה והתרימה את הקיבוצים. אחר כך, לפי קריטריונים שאנחנו המלצנו עליהם, החלו להישלח צ'קים אישיים לאנשים".

 

זמרן הייתה אחראית גם על הדוברות. "רואיינתי והתראיינתי על ידי עשרות גופים עיתונאיים, רשתות רדיו וטלוויזיה מהארץ ומחו"ל והייתי גם אחראית על התרומות. ההיקף שלהן היה מדהים. הגיעו המון תרומות של מזון. המזכירות שלנו הייתה מפוצצת. עמדו בה שני מקפיאים גדולים של טבעול".

 

לאחר תקופה של עשרה חודשים מצאו 90% מהאנשים מקומות עבודה חדשים, הושג הסדר נושים והקיבוץ החדש מצובה החל להתאושש.

 

איזה מין יישוב אתם היום? היית מגדירה אתכם כקיבוץ?

זמרן: "אנחנו קיבוץ. החוליה שמקשרת אותנו לקיבוץ היא עזרה הדדית, ופעילות קהילתית ערה. כל אחד מפריש 5% מהשכר הממוצע במשק לטובת עזרה הדדית. הסכום הזה נקבע לראשונה על 10% וירד לפני כחצי שנה. דני לא רוצה לראות את התלושים שלנו ולא את המשכורות שלנו, הוא אומר. מבחינתו, השכר הממוצע הוא 7,000 שקל. מי שמשתכר פחות מזה שיביא תלושים להוכיח את משכורתו ויקבל גם הנחה. יש למצובה מזל גדול שמרבית המבוגרים מקבלים רנטות ואינם נזקקים לטובת הכלל. כמובן שזה לא הגון שאדם שעבד פה 60 שנה לא נהנה מפירות המקום הזה אלא רק מכספים המגיעים מגרמניה או מהאוצר, אבל מצד שני, חלק גדול מהם מקבלים כאלה סכומים שאי אפשר להגיד למשפחה אחרת בקיבוץ שבקושי מאכילה את שלושת ילדיה שתתן להם עוד. חברי הקיבוץ משלמים השלמה לאחזקת מרפאה במקום וכמו כן לטובת הנוי, ארנונה וכד'.

 

"החינוך הבלתי פורמלי פועל כי קבוצת ההורים של א'-ו' התארגנה והקימה מערך וקבוצת ההורים של תלמידי התיכון יחד עם המועצה ותנועת המושבים גם היא דאגה לפעילות לנעורים. יש פה פעילות תרבותית ענפה. חגים, ערבי תרבות, שנת בר-מצווה, פרויקטים והתרמות, הרצאות, פעולות לקשישים, ועלון וארכיון וספרייה. כל אלה פועלים בהתנדבות. עם התושבים שלנו יש מערכת יחסים ממש יפהפיה. היה פה צוות שעורך סרט על פעולתו של עברי ותמונת הסיום שלו תהיה, אני חושבת, תמונה שלי ושל אורנה שגיא ותמר ראובן המפליגות ברכב לאסיפה בחמדיה".

 

מיקי קורן, 54, אף הוא חבר ועד, היה בין האנשים שפוטרו מהמפעל. אשתו אחות בבית החולים בנהריה. ביום הקריסה הוקפאה משכורתה יחד עם משכורות כל יתר החברים, ואף היא הפסידה חודשיים של תשלום.

 

קורן: "לא חשבתי לעזוב. אני לא מאלה שנוטשים את הספינה ברגע שהיא שוקעת. מאחר שיש לי תבונת ידיים ואינני מפחד מעבודה וגם אינני בזבזן, פניתי לחקלאות וקיבלו אותי. חקלאות נשארה בידיים של מצובה, אבל מי שהפעיל אותה זה מילואות. הייתי שותף לתחזוקת המים. קיבלתי משכורת מינימום. העיקר לקום בבוקר ולדעת שאתה הולך לעבוד. שנינו לא נבהלנו כי ידענו שאנחנו יודעים לקום בבוקר ולעבוד, וידענו שזה יספיק לקיום שלנו". מזה שנה שקורן רב"ש ואחראי על הנוי במצובה. בוועד תחום האחריות שלו הוא התשתיות".

 

קורן: "הקריסה שהייתה למצובה היוותה נקודת מפנה. ממצב של ללא עתיד, אנחנו, תוך כדי התנהלות ובעזרתו הבלתי נלאית של דני עברי, נמצאים בתהליך של קליטה ושל הרחבה קהילתית וזה דבר מבורך. אני אופטימי".

 

היינו צריכים להתעורר

 

זיוה ארליך, 58, היא אחת הקורבנות של הקריסה הגדולה. כתבנו נחמן גלבוע ראיין אותה לפני כשנתיים ל"הדף הירוק". ארליך ישבה מולו ובכתה. באותו יום שישי השחור, נכנסה לחרדה כה גדולה שעברה כנראה אירוע-לב קל שהשאיר בה את אותותיו. ארליך, בעלת תואר במקרא והיסטוריה ובעלת תעודת הוראה, הייתה מורה ומחנכת שנים רבות בתיכון האזורי "סולם צור" והמשבר תפס אותה לאחר שניהלה את משאבי האנוש במשך כארבע שנים והייתה אחראית על המשכורות.

 

כמו רבים אחרים היא פוטרה. בעלה פיליפ, בן 63, שהיה מנהלה המסגריה, פוטר אף הוא. לשניהם אלו נישואין שניים, ושני בניהם המשותפים (לשניהם גם ילדים נוספים בוגרים יותר) היו בגיל צבא וסיום י"ב, עדיין סמוכים אל שולחנם.

 

כבר מהיום הראשון שלאחר המשבר החלה ארליך לעבוד כמטפלת בבתי הילדים. מאז היא שם, מטפלת מן המניין, אחראית על מספר פעוטות ועושה את כל עבודות הטיפול והניקיון הפשוטות במקום. בנוסף, היא מסייעת אצל אישה קשישה עיוורת ומשוחחת אתה על עניינים ברומו של עולם. הסיוע לאישה הקשישה עונה לה על צורכי הרוח, היא אומרת, והעבודה בבית הילדים היא הפרנסה העיקרית. ארליך עובדת 9 שעות ביום, שעה נוספת כדי לקבל מעט יותר משכר מינימום (3,400 שקל). לאחרונה התבקשה להוריד יום עבודה ונאלצה להסתפק בכך.

 

ארליך: "כן, זה קשה, אבל החלטתי. לא חשוב לי המעמד ולא שום דבר חוץ מהעובדה שתהיה לי עבודה. אני מטפלת, מנקה ישבנים, שוטפת, משכיבה את הילדים. אני לומדת מחדש וקוראת על התחום הזה. יש לי פטנט. כמו בת יענה, אני מורידה את הראש. כי הרבה פעמים אני פוחדת שהידע שלי יהווה איום".

 

היא מדברת בגילוי לב נדיר. יותר מכל היא חוששת מפיטורין. "הפיטורין זה קילר", היא אומרת. "העיקר שאני עובדת. זה לא פשוט. קשה לי, בגיל 57 להתחיל כאילו מאפס, אבל אני חושבת שהיום התפכחתי. חייתי במין פנטזיה שהקיבוץ הוא צורת החיים הכי טובה ובהמשך הבנתי שזה דבר שמנוגד לטבע. שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו. לא יכול להיות שיד אחת מכניסה ויד אחת מוציאה ואין ביקורת. לא מחפשת מי אשם. כולנו אשמים. היינו צריכים להתעורר. "יש דברים שאנחנו לא מוותרים עליהם, כמו אוכל. אבל נאלצתי לבטל את העיתון היומי ולהסתפק בעיתון של סופשבוע, ובעלי קורא את כל העיתונים באינטרנט".

 

והבגדים האלה?

"לא שלי. יש מישהי, היא באה ושמה לי שקית כל פעם, הרבה פעמים בגדים באיכות גבוהה. ואין לי בעיה עם זה. לאנשים אחרים לא נעים, אך אני גם בעבר הייתי קונה בגדים בחנויות יד שנייה, וזה לא מקמצנות. יש לי סדר עדיפויות קצת אחר. אני מסוגלת לרדת לנהריה ולקנות לי ספר וענייני תרבות אחרים. אני לא יכולה להוריד את כל התרבות.

 

"ומלבד זה אני עושה שכר חליפין, כמו משק אוטרקי בתקופה הפיאודלית. אורנה (שגיא), חברה טובה שלי. אני עורכת שיעורים פרטיים לבתה והיא מתקשרת, 'אני בנהריה, את רוצה שאקנה לך משהו בזוגלובק?'

 

"זה מאוד נוח לי. יש לי פה קבוצת אנשים שאני מאוד אוהבת והם אוהבים אותי. וזה מה שחשוב. ירדתי פעם לחדר מיון וחברה לקחה אותי, לא הייתה מוכנה לקבל על זה כסף, אבל קניתי לה דיאודורנט מסוים. ככה זה עובד אצלנו בצורה מאוד יפה".

 

גם אצל ארליך וגם אצל אחרים, ניתן לחוש כי המשבר עוד לא עבר. הטראומה עוד קיימת ומדממת ואנשים מחפשים כוחות למצוא ריפוי והתחדשות.

 

נצר: "בכל המקומות החברים מתגלים כגיבורים בסופו של דבר. כשהמצב קשה, 98% אתך. תמיד יש שניים שלושה שבאים להפריע, אבל הם נבלעים ברוב. סך הכל הם מהווים בעיני עם גיבור. לא נשברים".

 

עברי: "יש בקיבוצים משאבים פנימיים ומשאבים אנושיים לא מנוצלים, מבוזבזים. החוכמה בהתמודדות עם משבר היא לנצל את המקורות הפנימיים ולנסות לכוון אותם להתאוששות, כי משאבים חיצונים אין. זה מאוד דומה להתמודדות של אדם עם משבר בחייו".

 

ובכל זאת, אתה מרוצה מהקיבוץ הזה? ניתן לקרוא לו בכלל קיבוץ?

עברי: "קיבוצים שיתופיים שבהם רמת החיים מתבססת על הכנסות הוניות ועל רווחים שנוצרים כתוצאה משכר והעסקת עובדים זרים והקמת מפעלים במדינות עולם שלישי, הם הם אלו ששכחו את אידיאולוגיה הקיבוצית. לא מצובה. יש התחסדות רבה מצד אנשים שמנהלים מערכות קפיטליסטיות מובהקות ומאשימים אנשים כמו אנשי מצובה בהוויה קפיטליסטית. עוצמתה של כל חברה נמדדת בנכונות של האנשים לפעול פעילות התנדבותית.

 

"אבל אנחנו לא סומכים רק על התנדבות. העזרה ההדדית במצובה היא לא על בסיס התנדבותי, היא חובה. זה לא התנדבות. זה לא כל אחד נותן כמה שהוא רוצה. יותר מזה, מחויבויות סוציאליות, הן לא לשיקול דעת משתנה. הן קבועות בהסדר נושים".





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים