יוחזר הכולבויניק

חגי לפיד

 

פורסם: 9.2.1994

 


 עמותה למען החזרת הכולבויניקים הוקמה השבוע * ושמה לה למטרה להשיב את הכלי לאיסוף הפסולת אל השולחן הקיבוצי * הזבל שלנו, לאן?

 

הכולבויניק, אותו כלי נירוסטה (בעבר הרחוק - אלומיניום) שעמד במרכז השולחן וקלט בהכנעה ובאהבה כל פיסת זבל שנזרקה אליו, כבר לא נמצא עמנו לפחות עשור.

 

בעבר היו ניסיונות מקומיים להחזיר את הכולבויניקים, סמוך מאוד להורדתם - ניסיונות שנכשלו לחלוטין.

היום מקווה יורם (דובוש) כהן מכפר-עזה, מקים ויו"ר העמותה החדשה "עלכ"ל" (עמותה למען כולבויניקים), כי ההתארגנות בקנה-מידה ארצי תביא הפעם לתוצאות חיוביות.

 

דובוש מספר כי הרעיון לעמותה עלה בראשו דווקא כאשר סעד בחדר האוכל של המועצה. "פתאום קלטתי", הוא משחזר, "במועצה יש כולבויניקים על השולחנות. דווקא במקום שמנוהל על-ידי בחור משדרות - הם ישנם, ואנחנו, בשם הקדמה והרפורמות הקדושות, זרקנו אותם לזבל. בו במקום החלטתי לנסות להקים את העמותה שתתקן את העוול ההיסטורי".

 

במשך השבועיים האלה הצליח דובוש לגייס מספר חברים, שמהווים היום את מועצת העמותה, ביניהם: עידו אלוני מיטבתה (סגן היו"ר), אביבה אוסרי מראש-הנקרה וראובן עייק מגניגר.

 

ש: אתה משוכנע שהנוסטלגיה לא מסנוורת אותך? בכל זאת, מה כל-כך נפלא בכולבויניקים?

דובוש: "אין להם חסרונות, רק יתרונות. זה נוח במיוחד להכנת סלט: קליפות המלפפון למשל, נזרקות ישר לכלי ולא מפריעות לך במשך כל הארוחה. בסוף אפשר מייד לזרוק את השאריות המרובות של תפוחי האדמה והאורז ולא ללכת עד מכונת שטיפת הכלים בשביל זה. בכלל, המגש הוא פתרון איום. אני תמיד מסתבך ותוהה באיזה צד של המגש לשים את הלכלוך - ימין או שמאל - ובאיזה את האוכל. בסוף הדברים תמיד מתערבבים".

 

את אביבה אוסרי מגדיר דובוש כאידיאולוגית של העמותה. "הכולבויניק", היא אומרת, "הוא התרומה החשובה ביותר והיחידה של המפעל הקיבוצי לעולם הקולינארי של התרבות המערבית". והיא ממשיכה בכעס: "אנשים פשוט אוכלים בתוך ערימות של זבל. הצלחת שלך מונחת בין קליפות ביצה קשה ומלפפון במקרה הטוב ובצל במקרה הרע".

 

עידו אלוני, סגן היו"ר, מעלה עוד בעיה כואבת הקשורה לכולבויניקים: בעלי הכלבים. "פעם הם היו יכולים לדלות מהכולבויניק כל שחפצו. היום הם עומדים כמו עניים בפתח ליד מכונת שטיפת הכלים ומחכים לאנשים עם המגשים".

 

ש: אתה מבין את האנשים שמתנגדים להחזרת הכולבויניקים?

אלוני: "אין לי מושג מדוע צריך להתנגד לזה. זהו הרעיון השיתופי בשיאו - כולם זורקים לאותה צלוחית ויוצרים תערובת של כל החברים, זבל משותף. זה הרבה יותר צבעוני ויפה".

 

ראובן עייק מסביר שלו דווקא אין סנטימנטים לכלי, שנחשב בעיניו לא-אסתטי. לדידו מדובר בכורח המציאות: "פחות אסתטי לראות את כל השכנים שלך לשולחן רובצים בתוך ערימות הזבל. הרי לא תלך עם השאריות בתחילת הארוחה ותזרוק אותן לפח. עם כמה מחבריי - הפחות אסתטיים מביניהם - אוכל לשבת סוף-סוף סביב אותו שולחן, אם יחזרו הכולבויניקים".

 

הצעד הראשון של האגודה הוא, כאמור, העברת עצומה בין חברי הקיבוצים. דובוש מקווה שמאות חברים שיחתמו על העצומה ישכנעו את הממסד הקיבוצי לחזור בו מסילוק הכולבויניקים.

מעבר לכך, קורא דובוש לחברים לשלוח לעיתון מכתבי תמיכה או סיפורים הקשורים בכולבויניק. "כל אחד יעשה מאמץ קטן - וביחד נשפיע".

 

מה נשתנה? מתיחת כולבויניקים

אורה ערמוני

 

דובוש (62) הלא הוא יורם כהן מכפר-עזה, שמח לבשר שעמותת עלכ"ל עודנה חיה, קיימת ופעילה כפי שהייתה אז, לפני 12 שנים.

 

ש: כלומר?

דובוש: "גם אז היא לא הייתה ולא נבראה, אלא משל הייתה, וכך גם היום. נכון שהיו אנשים שלקחו את זה מאוד ברצינות, אבל בסך הכול - זו הייתה מתיחה שאת תוצאותיה התכוונו לפרסם באחד באפריל". הוגה הרעיון, ככל שדובוש זוכר, היה עידו אלוני מיטבתה, רב-אמן במתיחות, ויחד פנו לעיתון "הקיבוץ" ונענו בשמחה לשיתוף פעולה.

 

ש: והכולבויניקים חזרו לשולחנות?

"מה פתאום. כידוע לך, גם המוסד שהכיל את הכולבויניקים, חדר-האוכל הקיבוצי, הוא עולם הולך ונעלם".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים