זה היה השומר

ארנון לפיד  

 

נכתב ב-9.3.2000


הוא ניגש אלי למיטה, הכניס ידיים מתחת לשמיכה והתחיל ללטף אותי * הייתי אז בת שבע או שמונה * סיפורה של דפנה (רק השם בדוי) על הצד האפל של הלינה המשותפת ועל הסיוט שאינו נגמר

 

דפנה רעדה. האמת, שהיה די קר שם, סביב לשולחן, בגינת הווילה השכורה, בבוקר ההוא, לפני שבועיים. הרוח בישרה גשם. עופר בעלה חיבק אותה, ואחר כך הלך ושב ומעיל בידיו, והיא לקחה את המעיל, רכסה אותו עד צוואר והתכרבלה בתוכו, ועדיין רעדה. את הסיפור הזה לא סיפרה עד כה לאיש, אלא רק לעופר שלה, והסיפור הזה קשה לה נורא. אבל ככל שהוא קשה, היא רוצה לספר אותו. היא חייבת לספר, למען עצמה ולמען כל האחרות.

 

ללכת לישון עם פחד

 

היא נולדה ב-1958, בקיבוץ קטן, בת לניצולי שואה. שם, בקיבוץ, עברו עליה ילדותה ונעוריה. שם, בלינה המשותפת בבית-הילדים, במקום שאמור היה לגונן על הגיל הרך מכל צרה ופגע, שם זה קרה.

 

היא הייתה אז בת שבע, או שמונה. "לילה אחד התעוררתי והייתי קצת מפוחדת. קראתי באינטרקום לשומרת, ואחרי כמה דקות, במקום השומרת הגיע השומר, דודו, חבר הקיבוץ. בדיוק חזרתי מהשירותים, והוא שאל: 'ניגבת?' אחר כך הוריד לי את המכנסיים, השכיב אותי במיטה והתחיל לגעת בי.

 

זה נמשך אולי עשר דקות. לא התנגדתי, ולא הבנתי למה הוא עושה את זה. שאלתי אותו, והוא אמר: 'כי לא ניגבת'. מייד כשהסתלק, קמתי וברחתי ככה, עם הפיג'מה, יחפה, לבית ההורים. הם התעוררו בבהלה ושאלו, מה קרה. אמרתי שדודו נגע בי. הם לא התרגשו. הניחו שמיכה ליד המיטה שלהם, ואני נשכבתי עליה, ולפני שנרדמתי שמעתי איך אימא שואלת את אבא: 'למה הוא צריך לנגוע בה? הרי יש לו ילדה משלו'. זהו. זה כל מה שנאמר בינינו בנושא, עד היום.

 

"מאז, כל לילה הלכתי לישון עם פחד. אני זוכרת שלפני ההשכבה הייתי הולכת לבדוק את הסידור-עבודה בחדר-האוכל, להיות בטוחה שהוא לא בתורנות שמירה. בערך שנה אחר כך, כבר הייתי בבית-ילדים אחר, ראיתי את שמו בתורנות השמירה. באותו לילה הייתי דרוכה, התאמצתי לא להירדם. כנראה שבכל זאת נרדמתי, כי פתאום התעוררתי מקול צעדים. זה היה דודו. הוא ניגש אלי למיטה, הכניס ידיים והתחיל ללטף אותי. הפעם הוא הרגיש שאני כועסת. התנגדתי, והוא הסתלק. שוב ברחתי הביתה, להורים. למחרת בבוקר הגעתי לכיתה. כל הילדים כבר היו מרוכזים ברחבה, מוכנים ליציאה לאיזה טיול. המורה שאל, מה פתאום ישנתי בבית, ואז סיפרתי לו מה קרה בלילה, וגם אמרתי את שם החבר. זהו, לא הייתה שום תגובה. יצאנו לטיול".

 

ועדה סודית מטפלת

 

"כל שנות ילדותי חייתי עם פחד גדול. כשהייתי הולכת בשבילי הקיבוץ, והוא היה בא לקראתי, מייד הייתי פונה לשביל אחר. גם כבוגרת לא הצלחתי להשתחרר ממנו.

כשהייתי אוכלת בחדר-האוכל ופתאום רואה אותו מביט בי בעיניים הסוטות שלו, מייד הייתי קמה ומחליפה מקום. הפנמתי הכול. לא דיברתי עם איש, כי לא היה עם מי לדבר - אפילו לא עם ההורים, שעליהם יש בי כעס גדול, כי לא עשו כלום, ואולי בכלל לא האמינו לי.

 

"כשהייתי בהיריון עם הבן הראשון, הסיפור חזר אליי בעוצמה גדולה. וכשהגיע הזמן להכניס אותו לבית התינוקות, הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת. דמיינתי דברים איומים שיכולים לקרות לו. ואז עופר, בעלי, ניגש למזכירות, והזמינו אותי לפגישה, ולראשונה סיפרתי למישהו חיצוני את הסיפור. התרשמתי שהם לא הופתעו. כאילו כבר ידעו עליו. המזכיר אמר שיש ועדה סודית, שמתפקידה לטפל בעניינים כאלה, ושהיא כבר תגיע אלינו. ובאמת הגיעו שני חברים, סיפרתי להם את הסיפור, והם הציעו לי ללכת לטפול פסיכולוגי. אמרתי שאחשוב על זה, ולמרות שהיה ברור לי שאני זקוקה לטיפול כזה, ואני זקוקה לו גם כיום, לא הלכתי. אמרתי: מה יעזור הטיפול אם הסוטה הזה ממשיך להסתובב חופשי, ובכלל, איך זה שלא עושים לו כלום?

 

"עד שעזבנו, לפני שלוש שנים, עבדתי רוב השנים בענפי השירות בקיבוץ - סידור עבודה, סייענית שיניים, בכלבו, ותמיד הייתה לי בעיה, איך להתחמק מכל מגע אתו. אפילו ממבט. כשהייתי מסדרת את התור לחברים, לבדיקות במרפאת השיניים, הייתי מדלגת עליו. פשוט, לא מזמינה אותו. בכלבו זה היה יותר קשה. אחרי שהיה לוקח את הכרטיס, לחתום על הקנייה, לא הייתי מסוגלת לגעת בכרטיס. אני זוכרת שיום אחד פתאום הוא הגיע לכלבו כשהייתי שם לבד. נבהלתי, מה אני עושה עכשיו? רצתי לקומונה וביקשתי ממישהי שתחליף אותי לרגע, ותטפל בו. היא הלכה, וכשחזרה אמרה, זהו, הוא הלך. איך שאני מגיעה לכלבו, אני רואה אותו שם. באתי לחתום, הוא אומר לי".

 

קשר של שתיקה

 

"אם יש לי קשיים ביחסיי עם גברים? שעופר יאמר. האמת, שכן. גם בחיי האישות, וגם בגידול הילדים. יש בי חרדה גדולה שמישהו ייגע בהם. שיקרה להם משהו. כשעזבנו, הבן הצעיר היה בן שנה, והיה לי קושי עצום למסור אותו למעון, להשאיר אותו בידי זרים, אפילו כשמדובר בנשים. ואחרי שכבר מסרתי אותו, הודעתי למטפלות: גם אם הוא עושה קקי, אתן לא מחליפות לו. שיישאר כך, עד שאני אגיע.

 

"למה לא פניתי לפסיכולוג? שאלה טובה. זה ודאי היה יכול לעזור לי. אין ספק שאני זקוקה לזה. איכשהו, התרכזתי בכעס על כך שהקיבוץ לא עשה לו כלום. הייתי עסוקה במחשבות, איך להביא את הסיפור שלי לידיעת הכלל, או לפחות לידיעת המשפחה שלו. הייתה לי תחושה שאלה שידעו, החליטו על קשר של שתיקה. אחרי הכול, מדובר בבעל משפחה, חבר 'חיובי', שמילא תפקידים מרכזיים והיה פעיל בתנועה.

 

בקיבוץ יש כל כך הרבה רכילות, וכל דבר קטן מייד נודע, אז איך זה שרק העניין הזה נשאר בגדר סוד? אני בטוחה שאיפה שהוא הוחלט לגונן עליו. עליו, ועל התדמית של הקיבוץ".

 

עופר: "אני מניח שבקרב חבורה מסוימת בקיבוץ הסיפור היה ידוע, אבל מסיבותיה שלה, היא החליטה שלא לנקוט בצעדים. אני שמעתי את הסיפור מדפנה, כשהגעתי לקיבוץ שלה לראשונה, אחרי הצבא. הייתי צעיר, וגם לא הייתה אז כל כך מודעות. אין ספק שהיום הייתי פועל אחרת".

 

דפנה: "בקיץ האחרון, כשהיינו בביקור בקיבוץ של עופר, פגשנו בת כיתה שלו, והיא סיפרה שעברה סיפור דומה בבית-הילדים. אימא של עופר, שהיתה נוכחת בפגישה, הגיבה בצורה אופיינית: 'אה, ידוע שהבת הזאת לא יציבה'. החברים פשוט מסרבים להאמין שיש בעיה כזאת. כאילו, בקיבוץ זה לא יכול לקרות".

 

"מאז המקרה, עם הוריי אני לא מדברת על כלום. אף טיפת אינטימיות אין בינינו. לא מסוגלת. יום אחד, ממש לפני שעזבנו, בא אלי אחי עם עיתון, שבו סופר על מקרה דומה לשלי, שקרה באיזה קיבוץ. אמרתי לו: 'אתה יודע שגם אני עברתי דבר דומה', והוא אמר: 'כן, אני יודע. ההורים סיפרו לי'. כשאחותי באה אליי בטענות, שאני לא משתפת את ההורים בכלום, הגבתי בכעס ואמרתי: 'נכון, אפילו לא במה שקרה לי בילדותי'. היא הגיבה בקלות ראש: 'אה, כן, גם לי הוא פעם נגע בחזה'.

"העניין הזה תקוע לי עד היום, לא מצליחה להשתחרר ממנו. קשה לי לבטוח באנשים, ואולי בגלל זה קשה לי למצוא עבודה קבועה. גם אחרי שעזבנו את הקיבוץ, לקח לי שנה-שנתיים עד שהצלחתי לישון כמו שצריך. הייתי חולמת עליו בלילות ומתעוררת מוטרדת".

 

לא נעשה דבר - תגובת מזכירת הקיבוץ

 

תגובת מזכירת הקיבוץ: "אני זוכרת את המקרה, אבל לא אני טיפלתי בו. הייתי אז מזכירה חדשה, והרגשתי שזה גדול עליי, אז העברתי את המקרה לטיפולו של המזכיר הקודם, שכבר אינו בחיים. ככל שאני זוכרת, באמת לא נעשה דבר בעניין".

 

הערה: כל השמות בכתבה - ורק הם - בדויים.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים