הוותיקים מתבקשים לעזוב

יהודה יערי, עלי קדם

 

נכתב ב-27.5.87


ותיקי בית-אורן, קיבוץ המצוי במשבר ממושך, כונסו השבוע לאסיפה * הקיבוץ אינו יכול עוד להבטיח להם המשך חיים מכובדים במקום * והם נתבקשו לחפש פתרון - מחוץ ליישוב

 

 בית-אורן הולך ומתפרק. הניסיון של השנתיים האחרונות, להצמיד את הקיבוץ למעגן-מיכאל, קיבוץ מצליח כלכלית וחברתית, גם הוא לא הצליח. בשנתיים האחרונות עזבו את היישוב עשרות חברים, ובקיץ הקרוב תעזובנה משפחות נוספות. לפני ימים אחדים כונסו חברי בית-אורן המבוגרים, שלושים ויותר אנשים, מעל גיל 65, והמלווים מטעם התק"ם ומעגן-מיכאל - בוריס גל ורמי צבי - הציעו להם לעזוב את המקום.

 

נאמר להם כי אין ערובה לקיומם וכי התנועה תעזור להם להסתדר מחדש. סערת הרוחות הייתה, כמובן, גדולה, והדיונים נמשכו עד מאוחר בלילה.

 

למחרת, כונסה אסיפה כללית בקיבוץ ושוב בוטאה תרעומת רבה. בניהם של רוב הוותיקים עזבו במשך השנים ורשות הדיבור ניטלה בעיקר על-ידי המבוגרים, שהביעו את תחושותיהם הקשות, אחרי עשרות שנות חברות.

 

למחרת החלו שיחות אישיות של המלווים עם הוותיקים. אחד אחד נשאלו מה בכוונתם לעשות בהמשך; לעבור לקיבוץ אחר? העירה? או אפשרות אחרת. התברר, כי רבים מהם אינם מוכנים לזוז מן המקום. חברים מעטים אמרו כי יהיו מוכנים ללכת העירה.

 

שמעון מלר, מחברי בית-אורן הוותיקים: "אני בן 72. 48 שנים בקיבוץ. אני לא הולך לניסיון חלוצי חדש, ולא הולך העירה. צריך לזכור שלחברים רבים מאלו שנתבעים היום לנטוש את המקום, יש באדמת בית-אורן בעל, אישה, בנים שנפלו במערכות ישראל. לא פשוט לנו לקום וללכת. אני מוכן ללכת לבית-אבות. אבל כפי שהבנתי משיחה במזכירות התק"ם, קרן הפנסיה היא של היישובים ולא של התנועה, ואין כיסוי כספי להליכה לבית-אבות. אנחנו לא עוזבי קיבוץ. מבקשים מאתנו ללכת, ואני רשאי שידאגו לי. אולי זו פעולה ב'שיטת הסלאמי', ובשלב השני ינסו להמליץ גם בפני יתר האוכלוסייה לצאת. בינתיים, אמרו לפחות-מבוגרים, כי ידרשו מהם משטר עבודה קפדני, לא כמו שקיים כיום. רובנו מזועזעים מן הפתרון שהוצע לנו, אבל אמרו לנו, שנחליט אנחנו".

 

הפתרון שמחפשים בתק"ם הוא, כנראה, יצירת גרעין חדש לחלוטין, שיחליף את כל האוכלוסייה הקיימת. הרכוש - בית ההבראה והקרקעות - הופקד בינתיים, ברובו הגדול, בידי "ייצור ופיתוח". אולי בהמשך ייהפך בית-אורן לבית-אבות, או לבית-הבראה של התנועה הקיבוצית. יש פה שאלה עקרונית לגבי עתידו של חבר קיבוץ: האם לתנועה יש או אין אחריות על חברי היישובים - ובוודאי, כשהיישוב מתפרק?

 

בתגובה טלפונית קצרה, שקיבלנו מבוריס גל, נאמר: "מתוך דאגה להבטחת המשך חייהם בכבוד של חברי בית-אורן הוותיקים, יזמנו פגישה עם החבורה הזאת, ובה מסרנו שאנו חוששים כי אין אפשרות להבטיח להם המשך חיים מכובדים ביישוב, במצבו הנוכחי של בית-אורן. לא 'העזבנו' חברים, ואין בדעתנו לעשות זאת בשום אופן. אנו מודעים לעומקו של המשבר החברתי בבית-אורן, אולם יש הגזמה רבה באמירה, שבית-אורן הולך ומתפרק. עודנו מקווים שמעז יצא מתוק, ושהשפל העמוק יוליד כוחות התחדשות".

  

אל תשליכונו

 

חמדה אלישיב,  48 שנים בבית-אורן. בודדה בקיבוץ. בן אחד משלושת בניה נפטר בגיל צעיר, בן שני נפל במערכות ישראל. הבעל מת לפני שנים מעטות.

לבית-אורן עלתה עם הגרעין המייסד ב-1939 לאחר הכשרה במגדיאל. רוב השנים הייתה מורה, וכיום היא עובדת בבית ההארחה. "אם מישהו שכח זאת, העלייה שלנו לכאן הייתה עלייה פוליטית", אומרת חמדה. "היינו אחרון יישובי חומה ומגדל. חלמנו לבנות משק באזור החולה. מההתחלה ראינו שאין פה בסיס למשק; לא אדמה חקלאית, לא מים, לא דרך. הרי מיפי הנוף אי אפשר לחיות! אחרי מו"מ מייגע והבטחות למים וקרקע - שוכנענו לעלות בכל-זאת לבית-אורן. היינו אז יותר חברים מאשר היום... חברים, מן הטובים שבנו, התחילו לעזוב אחרי שנה-שנתיים. היית צריך להיות מברזל כדי להישאר, כי מה שהיה כאן - היה בלתי אנושי. הכישלון נבע מהתעלמות המוסדות. לא היה מה לתת לילדים. ושלא יתקבל הרושם שבבית-אורן ישבו וחיכו כל השנים שהתנועה תעזור. נשארנו מעטים - והשקענו המון. במשך השנים עזבו צעירים, שלא ראו תכלית למקום. הגרעינים לא נדבקו. בית-אורן, איכשהו, אף-פעם לא נראה כמו קיבוץ. התנועה לא יכולה להרשות לעצמה לפרק את בית-אורן. אבל אם אכן יש איזה תוכנית מסתורית, להביא הנה גרעין חדש, על הקברים והדם שלנו - אני לא מקבלת אותה! בתק"ם יש עוד כוח לשקם אותנו. באתי בת 19 לקיבוץ ואני עדיין מאמינה".

 

צבי כרמי, מראשוני הקיבוץ. בת בארה"ב, בת שנייה בעיר, והבן עזב לפני שנה. צבי מילא תפקידים, עבד בבננות, וכעת מוסר תורנות בחדר- האוכל ומגויס לחצי שבוע, לכתיבה, בלוחמי-הגטאות. "ההתפתחות האחרונה פגעה בנו קשות", הוא אומר, "אבל עוד לא הרמנו ידיים: אנחנו כמו פרדות עקשניות. נתעקש - כל עוד נשמתנו בנו. אני לא אומר שאין סימן שאלה, אבל עוד לא הרמנו ידיים. ההצעה, הצעת הפינוי, נחתה עלינו כרעם ביום בהיר, כמו פצצה. נדהמנו. אנשים הלכו בחצר עלובים ומוכים. לא שותפנו במהלך וזה די פוגע. מישהו יושב ודן על גורלנו ועתידנו - בלעדינו. והרי השקענו חמישים שנות חיים.

 

מדוע הגענו למצב הנוכחי? אנו עצמנו שוברים את הראש. חיטוטים עצמיים, רגשי אשמה. כדי להשיב תשובה מלאה, אולי דרוש מחקר סוציולוגי. בעובדה, הבנים הצביעו ברגליים. ועוד נקודה קריטית: לא נוצרה כימיה בין בנים לבין משפחות נקלטות. לשכבה שלנו יש יחס של כבוד לתנועה, למנהיגות. אני לא מנתח עכשיו, אם מאבקנו להתמיד ולהישאר כאן ריאלי או לא. אנחנו אומרים: זה עדיין היישוב היהודי היחיד באזור זה של הכרמל, בזכות התעקשותנו. בואו, ננסה להמשיך! נחזיק את הענפים יחד עם ייצור-ופיתוח".

 

יעקב אדמיאלי (70), מוותיקי המחנכים, עורך העלון. לבית-אורן הגיע עם קבוצת חברים שהתפלגה ממעגן בפילוג הגדול. "בבית-אורן הייתה תשתית בריאה, אך חל תהליך מתמשך של התרוששות בכוחות אנושיים. אחוז עזיבת הבנים גבוה הרבה מן הממוצע. לפני שנתיים הגיתי רעיון: מבצע שיחזיר לבית-אורן את בניו, שעזבו לקיבוצים אחרים. לא קיבלתי שום תגובה, התייחסות, תהודה. ואז החלה ההידרדרות, כאשר מעט מאוד בנים היו מוכנים להישאר בכל תנאי. לכן היום אני פסימי, ואיני יכול להרשות לעצמי להתרעם על ההצעה שהוצעה לנו מטעם התק"ם. עליי להתנתק, במאמץ גדול, מן הרגשות. לשקול בהיגיון.

 

פעם אחת נעקרתי מיישוב שנמניתי עם מייסדיו, ואליו הייתי קשור בכל נימי נפשי. להיעקר פעם שנייה פירושו שאתקבל בקיבוץ אחר כפליט, כחבר נסבל. לא יהיה לי מה לומר שם, חוץ מתודה על שמקבלים אותי. אין זה מתיישב עם תפיסתי את הקיבוץ. מה האלטרנטיבה? אם לא יהיה פתרון לכל הקבוצה, אהרהר אולי בפתרון לעצמי. עדיין אין לי נתונים מספיקים להחלטה אישית".

  

מה נשתנה? שומרים על הוותיקים

שירלי זינגר

 

מנשקה פולק, יו"ר ועד ההנהלה של בית-אורן, שמח לעדכן כי הקיבוץ שרד את המשבר הקשה ההוא, ושכיום בית-אורן נמצא במצב כלכלי וחברתי טוב.

 

פולק: "תהליך השינוי סתם הרבה נזילות של כסף והביא להתייעלות, לרמת ניהול גבוהה יותר, ולארגון טוב יותר של תקציבי הקהילה והעסקים. בד בבד עם תהליך השינוי הייתה התפתחות חיובית של העסקים, ובסופו של דבר חל שינוי רב וחיובי ברמת החיים של החברים. כיום בית-אורן במצב טוב מאוד. בנוגע להצעה ההיא של מלווי הקיבוץ דאז, להעביר את הפנסיונרים, היא נבעה מתוך חשש אמיתי שלקיבוץ לא תהיה יכולת להבטיח את קיומם הנאות והמכובד של החברים הוותיקים. בסוף היו שתים-שלוש משפחות שבחרו להיענות להצעה ועברו לקיבוצים חזקים. אלה שנשארו זוכים גם הם, עד היום, לזקנה מאוד מכובדת".




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים