עד טיפת השיתוף האחרונה - ראובן גוטמן משער-הגולן מתנגד-מתקומם-נלחם בכל מה ש"מריח" שינוי. אפילו בקרב ה"שיתופיים" הוא נחשב לקיצוני. בקיבוץ שלו הוא מוגדר כ"טראבל מייקר", אבל מצליח (בינתיים) לחסום את המשך ההפרטה * דיוקנו של "מתקן עולם"

עד טיפת השיתוף האחרונה

קרני עם-עד

 

ראובן גוטמן משער-הגולן מתנגד-מתקומם-נלחם בכל מה ש"מריח" שינוי * אפילו בקרב ה"שיתופיים" הוא נחשב לקיצוני * בקיבוץ שלו הוא מוגדר כ"טראבל מייקר", אבל מצליח (בינתיים) לחסום את המשך ההפרטה * דיוקנו של "מתקן עולם" ואחד מאחרוני "הדון קישוטים" הקיבוציים


קיבוץ שער-הגולן

קת"ק (קצין תצפית קדמי) במילואים, שהיה מוצב בעמדה תצפית בתל-פארס שברמת הגולן, זיהה בבוקר אחד של סוף ספטמבר 1973 תנועות חשודות בצד הסורי. הקצין (שלמעשה היה רק סמל) מיהר להתריע על היערכות הסורים למלחמה. קצין המודיעין של האוגדה לקח ברצינות את הדיווח, עדכן את אלוף הפיקוד יצחק (חקה) חופי, והגזרה כולה נכנסה לכוננות ד', שנחשבת לרמה הגבוהה ביותר לפני מלחמה. לאחר שלושה ימים, כשחשש המלחמה התחלף בהנחה שמדובר בתרגיל, ירדה רמת הכוננות. הסורים החלו לתקוף ב-6.10, והתצפיתן שהתריע על ההיערכות יוצאת הדופן חש תסכול על כך שהתרעתו המוקדמת לא הצליחה "לעצור את הסורים על הגדר".

 

האיש שהביא את הבשורה והתריע על הכוננות למלחמה הוא ראובן גוטמן, חבר שער-הגולן. גוטמן (68) רגיל לנהל מאבקים סיזיפיים, אנטי ממסדיים, שגובים ממנו מחיר לא קל. כך היה כש"טיפל" בנושא הרכב הצמוד של מנהלי המפעל בקיבוצו; כך כשמחה על מנהג קיבוצו לתגמל בתקציב של "בודד" בני זוג שחיים כמשפחה לכל דבר גם אם אינם נשואים כדת וכדין; ועכשיו, במערכה שהוא רואה בה את הקרב ההירואי של חייו, הוא מתעקש להיאבק בשינוי המתדפק על שער (הגולן), ולשם שינוי - מצליח, בשלב זה, לבלום (עם חבריו לדרך) את גל ההפרטות והשכר הדיפרנציאלי. ה"דון קישוט" משער-הגולן לא מוותר גם לאחר שנאלץ להתפטר מתפקידו כרכז הווידיאו, גם לאחר שתואר על-ידי הממסד כ"עושה צרות סדרתי", וגם לאחר שאשתו עברה את הגדר - אל מסדה - בעקבות סכסוך עם הקיבוץ על תנאי עבודתה. ראובן נחשב לקיצוני וארכאי אפילו בקרב ה"שיתופיים". "אחרון האידיאולוגים הסוציאליסטים" (כהגדרתו שלו) מאמין שכל הצרות החלו בקומקום הפרטי ובביגוד שהפך מקולקטיבי לאישי. רק דבר אחד אל תיקחו ממנו: את הנסיעה השנתית לחו"ל. בכל זאת, גם לוחמים וחולמים צריכים לנוח קצת ולהרגיש לפעמים כמו "בורגנים".

 

ש: ב-1973 ניסית לעצור את הסורים, ב-2006 הצלחת לבלום את השינוי. האם אתה "נביא זעם" העומד בשער ורואה דברים שאחרים מתעלמים מהם?

ראובן גוטמן: "לפני עשרים שנה, כשרק התחילו ההפרטות בקיבוצים ואיחוד התנועות עמד בפתח, כתבתי מאמר לעיתון התנועתי. 'חברים יקרים', כתבתי בין השאר, 'יש כאלה שמתחילים לגלגל את הקיבוץ במדרון, ככדור שלג, והוא לא ייעצר על סף התהום אלא יידרדר לתוכה...'. צריך לזכור שאז דיברו על הפרטות מינימאליות - רכב, מזון לחלוקה בבתים וכיו"ב - אבל אני כבר ידעתי שהדברים הקטנים יביאו בסופו של דבר להפרטות עמוקות יותר. מייסדי הקיבוצים טענו שהקומקום הפרטי ידרדר את הקיבוץ, ועובדה - זה היה נכון. לא צריך לחשוד בי שרציתי קומקום ציבורי או טלוויזיה אחת במועדון. גם אני חושב שיש מקום לרכוש משפחתי ופרטי. אבל צריך היה לעצור שם, ולא להפריט את כל החיים הקיבוציים והערכים שעליהם ביססנו את הקיבוץ".

 

ש: אלו תגובות קיבלת לקריאה הפומבית שלך "די להפרטה"?

"לא קיבלתי תגובה. ממש כמו היום. הממסד מוליך את החברים באף, החברים הולכים אחרי הרועים התועים ככבשים תמימות, וכך יוצא שבמהלך השנים עזבו את הקיבוצים מיטב המוחות והכוחות שטענו שאם אין יותר אידיאולוגיה ואין עוד שיתוף, אז מדוע לחיות בקיבוץ ולא בעיר. לא השכלנו להחזיק באנשים טובים, ראויים, ונשארנו עם בני אדם ברמה בינונית ומטה".

 

אסון השיוך וההפרטה

 

ראובן גוטמן נולד ברחובות, כבן יחיד להורים ילידי גרמניה שהגיעו ארצה בשנת 1933 והיו חברי גבעת-ברנר משך שנתיים. אביו, גד (או קורט, בלועזית), עבד בפרדסים כמשגיח, ומאוחר יותר בצרכניה ובניהול מחלקה ב"סופר". הבית היה ספוג בתודעה עזה של צדק חברתי, וכל עוול כלפי אדם או קבוצה עורר שם סערה גדולה. כספי השילומים מגרמניה אפשרו למשפחה לחיות ברוגע יחסי, אם כי בצניעות שאפיינה את יוצאי גרמניה של השנים ההן. "אבא היה כזה יקה פוץ", נזכר גוטמן, "שכאשר יצא לגמלאות, ואני לקחתי על עצמי את הניהול הפיננסי של הבית, גיליתי שהוא מקבל פנסיה זעומה, 1,300 ש"ח, שלא תאמה את מה שהיה צריך לקבל כמנהל מחלקה בסופרמרקט. שאלתי אותו אם הוא רוצה לתקן את העיוות הזה, והוא סיפר לי שמנהל המרכול לקח את הפנסיה שלו והעביר אותה למקורב שלו, שהיה איש ניקיון, ולאבי נתן את הפנסיה הנמוכה. רציתי לתבוע את עלבונו, את הכסף שהגיע לו בגין עבודתו, אבל הוא התנגד לכך באומרו: 'יש לי מספיק'".

 

בנעוריו היה ראובן חניך התנועה המאוחדת, ובמסגרתה גם עלה להגשים בקיבוץ יפתח. הוא הכיר שם את חברתו שהפכה לרעייתו, ובמשך 15 שנה התגוררו ביפתח. בסוף שנת 1968 עקרו לקיבוצה של האישה, שער-הגולן. "אני לא רוצה להישמע יהיר", אומר ראובן, "אבל כבר בבואי לשער-הגולן הצטיירתי כ'גאון'. בתוך שלושה חדשים נעשיתי סדרן רכב והתחלתי לתקן עיוותים שגיליתי. לאחר מכן עברתי לרכז את מחלקת התריסים במפעל, פיתחתי את נושא ההרכבה, ומאוחר יותר מוניתי למנהל ייצור. לאחר זמן עברתי לעבוד בענף המכוורת והגדלתי את מספר הכוורות מ-18 ל-1400. היו באים ללמוד אצלנו את נושא הדבורים והדבש מהפקולטה לחקלאות ברחובות. תוך כדי ריכזתי ועדות: חברים, שיכון, תרבות, בריאות וכיו"ב. גם בתפקידים הציבוריים שמילאתי הייתי 'טראבל מייקר' לא קטן. רציתי לתקן את העולם, ולכן לא הייתי 'אהוב הממסד'. בשנים האחרונות ריכזתי, בהתנדבות, את נושא הווידיאו, אבל גם משם הצליחו להוציא אותי בגלל דעותיי יוצאות הדופן".

 

ש: תוכל לשרטט לי את גבולות הגזרה שלך - מה אפשר להפריט ומה אסור?

"אני מתנגד נחרץ לשכר דיפרנציאלי, שיוך דירות, חינוך, בריאות, רווחה. הייתי בעד הפרטה מאוד חלקית של המזון, אבל לא של חדר האוכל. גם את הרכב אסור היה להפריט. על נושא המכבסה אפשר לדון".

 

ש: מדוע לא להפריט רכב, אחד מהסעיפים הבזבזניים שישנם בקיבוץ?

"מכיוון שזה יצר עיוות נורא. ל-40% מהחברים יש רכב מהעבודה או מהענף, המשמש אותם - ואת ילדיהם - גם בעבודה וגם בשעות הפנאי. רק ה'פריירים' שאין להם משלמים, ובגדול. קיבוץ שער-הגולן, ש'אכל ממני הרבה קש' בנושא, חושש להעלות את מחיר הק"מ, כי אז אביא הצעה משלי לביטול ההפרטה".

 

ש: מה לגבי שיוך הדירות - נשמת אפם של הקיבוץ וחבריו שרוצים ביטחון עתידי בנכס פרטי?

"מדובר באסון נורא, זה יכלה את הקיבוץ לגמרי. בנושא הזה קשה יהיה להציב בלמים, חסמים. הדירות יימכרו לכל המרבה במחיר, גורמים שונים, לא-תמיד חיוביים, ייכנסו לחצר הקיבוץ, והוא יתחסל מאליו".

 

ש: אתה בעצם "דון קישוט" שנלחם ברכבת ההפרטה שכבר דהרה קדימה, וברוב הקיבוצים אי אפשר לעצור אותה.

"אתה צודק. ייתכן שאיחרתי את הרכבת ואני רץ אחריה בלי סיכוי לבלום אותה, אבל אני עדיין מאמין שמזכיר התנועה, למשל, ולוולה, יאמר: 'עד כאן', ויבקש התנהלות אחרת וצדק חברתי לכול. הוא צריך לדאוג לכך שלא יהיו אצלנו ילדים עשירים ועניים, שחברים לא יגיעו למצוקה. ערבות הדדית היא תנאי שאסור לפסוח עליו".

 

ש: אלו סנקציות היית מטיל על קיבוצים וחברים שחורגים מערכי הקיבוץ הבסיסיים?

"באשר לחבר - כניסה לתקציב או לחשבון האישי, עיקול רכב או פריטים אחרים. באשר לקיבוץ - הייתי מעיף מהתנועה לאלתר קיבוצים שאינם מקפידים על פערי שכר מתקבלים על הדעת. אני לא מבין איך קיבוצים כמו מצובה, אילון וגשר-הזיו עדיין יכולים להיחשב כקיבוצים. חצרים, רביבים ויטבתה - זה האידיאל שאני יכול לתאר לעצמי. לפני שלוש שנים אמרתי בשער-הגולן שחברי קיבוצים הולכים לבתי תמחוי או מקוששים אוכל בזבל. טענו נגדי שאני מנסה להפחיד, אבל זה קורה".

 

שטיפת מוח שיתופית

 

בארבע השנים האחרונות מנהל ראובן גוטמן מאבק נחוש נגד השינוי בקיבוצו. לשיטתו של גוטמן, הקיבוץ (העשיר) שלו אינו צריך להשתנות או לשנות את אורחות חייו. הוא קיבץ סביבו חבורת תומכים, ויחד אתם הפיל את הצעת השינוי וההפרטות. 53% מחברי שער-הגולן הביעו תמיכה בשינוי, 47 התנגדו, וכך לא הושגו שני השלישים לאישור המהלך. 120 חברים פנו בעצומה למזכירות, לקיים דיון עקרוני על השכר הדיפרנציאלי.

 

ש: איך הצלחתם להשיג את הרוב החוסם לשינוי?

"הקמנו גוף של 15 חברים שהתנגדו לשינוי. הזמנו לקיבוץ מומחים כמו יעקב גדיש ז"ל, שדיברו נגד השינוי הדיפרנציאלי, והקרנו את זה שוב ושוב בווידיאו הפנימי. שטיפת המוח, מתברר, עבדה יפה. דרשנו להעלות לדיון ציבורי את נושא השכר הדיפרנציאלי בטרם תיערך הצבעה כוללת על חוברת השינוי. לאחר שלא נענינו בחיוב על-ידי המזכירות, כתבנו למחלקה המשפטית של התנועה, עם העתק לרשם האגודות. בדיעבד התברר שהרשם שלח מכתב למזכירה וביקש ממנה דו"ח הנהלה לגבי הבקשה שלנו. בינתיים הצלחנו למנוע בקלפי את אישור השינוי, ואז המזכירה השיבה כי 'אין צורך בדיון עקרוני כזה, היות שהשינוי ממילא לא עבר'. עכשיו הם מנסים להביא הצבעה מחודשת, בטענה שלא היה מדובר בהצבעה על שינוי אורחות חיים ושכר דיפרנציאלי. אין סוף לשקרים ולמריחות".

 

גוטמן "מצייר" את כל העולם הקיבוצי בשחור ולבן. "כל הקיבוצים המתחדשים כשלו, גם כאלה שהיו משבריים בטרם השינוי וגם אלה שהפכו למשבריים אחריו. אני שומע רק על מצוקות ועוני נורא מול עושר מופלג. אין ספק שמזכירי התנועה הקיבוצית בשנים האחרונות - גברי ברגיל ונתן טל - הרסו את התנועה".

 

ש: גם אתם, כמשפחה, שילמתם מחיר כבד. אתה עזבת את ריכוז הווידיאו, אשתך עזבה למסדה. היה שווה?

"יש לי פה הרבה שונאים. אם הייתי קם והולך היו פורשים לי שטיח אדום ומוחאים כפיים. אבל יש לי גם כמה חברים. אין לי ספק שבגלל המאבק שלי הפקיעו ממני את העיסוק בווידיאו, על-ידי זה שנתנו לכל מיני חברים לקחת ציוד ולקבוע את סדר היום התקשורתי. אשתי המורה ביקשה בסך הכול מזגן שיאפשר לה לערוך בחדר העבודה שלה בביתנו אבחונים דידקטיים לתלמידים בבית הספר. הקיבוץ סירב, בטענה ש'לא מקובל לעבוד מהבית'. היא נפגעה ועזבה למסדה. עכשיו היא מקבלת את המשכורת שלה לכיסה, והקיבוץ יצא מופסד. זה קשה לי מבחינה אישית, אבל שווה את המאבק שאני מנהל על שוויון וצדק חברתי".

 

ש: אתה מכיר עוד כאלה, כמוך, שנלחמים על הקיבוץ הישן והטוב?

"ייתכן שיש כאלה, אבל אני לא מכיר אותם".

 

שלומית חפץ, מנהלת הקהילה בשער-הגולן, העדיפה שלא להגיב לפרטים המופיעים בכתבה זו.




 



_________


עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים