שוויון או עושק - זאת השאלה

יעקב דרומי

 

חלוקת מענקים לחברי הקיבוץ מסעירה את קבוצת שילר. 19 חברים פנו לבית המשפט, שהורה להקפיא חלוקת תוספת מענקים ל-36 חברים בגין הוריהם שנפטרו. התובעים טוענים שמדובר ב"מקרה קלאסי של עושק המיעוט" ואילו, לפי הקיבוץ, זהו "הסדר שוויון בין בני הקבוצה".


ניר מאיר

השופט זפט, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, הוציא צו המונע, עד להחלטה אחרת, להעביר לחלק מחברי הקיבוץ, תוספת למענק שנותן הקיבוץ לחבריו, בגין הוריהם, שהיו חברי הקיבוץ ונפטרו, לפני 30.12.04.
 
הצו הוצא לבקשת יהודה רבד, חבר קבוצת שילר, שיחד עם 18 חברים נוספים ("בעלי ותק של עשרות שנות חברות"), פנו, באמצעות עו"ד רן ליבנה (ליבנה, זליגמן ושות'), לבית המשפט בבקשה דחופה להורות לקיבוץ ולשניים מנושאי המשרה בו (פנחס ברקן, יו"ר מנהלת הקיבוץ וניר מאיר, יו"ר ההנהלה הכלכלית), לא להוציא לפועל החלטה, "שהתקבלה (לכאורה) באסיפת החברים ושעל פיה נקבע כי 36 חברים מתוך כלל חברי הקבוצה, יחלקו ביניהם מענקים בסך כולל של כדי 5,000,000 שקלים".
 
לטענת החברים, יש כאן ניסיון "באמצעות שליטה בעמדות מפתח בקיבוץ, לחלק לקבוצה קטנה מכלל החברים, סכומים אדירים מתוך קופת האגודה", ובכך "יש משום ניסיון חמור לנצל את כוחם, כדי לעשוק את קופת האגודה ולקבוע "עובדות בלתי הפיכות".

 

בקבוצת שילר 231 חברים. ה"קיבוץ מבוסס ובעל משאבים כלכליים והון עצמי רב", ו"על בסיס יכולתו הכלכלית האיתנה של הקיבוץ הוחלט, במסגרת המודל המשולב, על הפעלת הסדר לחלוקת "מענק עזיבה" לחברים". לפי הסדר זה, המתבסס על דרך התחשיב הקבועה ב"כללי העזיבה" (לחבר שעוזב קיבוץ), יהיה זכאי כל חבר ל"מענק עזיבה", בהתאם לוותק של כל חבר.

 

ב-30 בנוב' 2005, החליטה האסיפה הכללית, כי יינתנו "תוספת מענק" או "מענק מוגדל", לחבר ש"מי מהוריו היה חבר הקיבוץ והלך לעולמו לפני יום 31.12.2004". תוספת זו היא בשיעור של 25% על סכום המענק, לו זכאי החבר לפי הסדר מענק העזיבה, "וזאת בגין כל אחד מהוריו שהלך לעולמו מימוש הזכות במלואה הוא בעת עזיבת הקיבוץ או פטירה, ואולם, גם קודם לכן, החבר יכול לקבל מהקיבוץ עד 36% ממענק העזיבה, כהלוואה נושאת ריבית.

 

התובעים מבקשים מבית המשפט לבטל את ההחלטה שניתנה וטוענים כי "ההחלטה מפלה בין חברים שנפטרו, ולהם בנים חברי הקבוצה, לבין כאלו שנפטרו, אך בניהם אינם חברי הקבוצה". אם קובעים, הם אומרים, ש"חבר שנפטר זכאי לאחר מותו לזכויות, מה נפקא אם בניו אינם חברים בקבוצה ? הרי זו אפליה".

 

למעשה, הם אומרים, מדובר ב"החלטה שמעניקה זכויות לחברים לשעבר לאחר פטירתם", וככזו היא עומדת בסתירה להוראות התקנון ופקודת האגודות השיתופיות, לפיה חבר שנפטר אינו לזכויות באגודה, אלא אם נקבע אחרת במפורש בתקנון האגודה.

 

התובעים טוענים לאפליה נוספת - לדבריהם, אם מדובר במתן זכויות לנפטר, כי אז היה צריך להתחשב בוותק שלו או בתרומתו לקיבוץ, אך לא במספר הילדים שלו. לעומת זאת, לפי ההחלטה, תוספת המענק ניתנת לכל אחד מילדי החבר הנפטר, שהוא חבר הקיבוץ וכך, "חבר (שנפטר), שהותיר אחריו בן אחד, "מקבל" מענק קטן בהרבה מחבר (שנפטר) שהותיר חמישה בנים (שכן "תוספת המענק" ניתנת לכל בן), "אפילו אם החבר שגידל חמישה ילדים היה גם פרזיט שלא תרם דבר לכלל ואילו החבר שהותיר צאצא אחד, תרם כל חייו לקיבוץ".

 
חלוקת הקיבוץ למעמדות

 

לפי התובעים, המשמעות היא חלוקת החברים לשני מעמדות: המעמד העליון - חברים סוג א', שנולדו בקיבוץ (וזכאים למענק מוגדל בגין הוריהם שנפטרו או באמצעות הוריהם המקבלים מענק בחייהם) והמעמד התחתון שבו חברים סוג ב', כאלה שלא נולדו בקיבוץ ואינם זכאים למענק מוגדל, שכן הוריהם לא היו חברי הקיבוץ.

 

עוד לשיטת התובעים, "חלוקת רווחי הקיבוץ לחבריו חייבת להיות שוויונית", וטעונה אישור ברית פיקוח או רשם האגודות השיתופיות. כל החלטה אחרת, נוגדת את עקרון השיוויון הקבוע בתקנון ומהווה שינוי להסדר חלוקת הרווחים הקבוע בתקנון. מכאן שהיא טעונה שינוי תקנון ברוב הדרוש לכך, דבר שלא בוצע, מה עוד שזו החלטה שהתקבלה ברוב של 58% בלבד.

 

לטענת החברים, נכשל ניסיון קודם להעביר החלטה זו, בניסוח אחר, במסגרת הצעת המודל המשולב, קודם לכן, ולכן "העלאתה להצבעה נוספת, בנפרד, ותוך גיוס רוב של בעלי אינטרס, היא עלבון לדמוקרטיה וקיפוח של המיעוט". זו החלטה, אומרים התובעים, שפגעה "באופן גס בזכויות המיעוט (מעל 40%) ושלל ממנו את זכויותיו הדמוקרטיות ואת כל ההגנות שמקנות הוראות החוק למיעוט באגודה שיתופית".

 

רבד וחבריו, מדגימים את טענותיהם במספרים:

·         "כל אחד מהמקבלים את המענק יהיה זכאי במידה ששני הוריו נפטרו בהיותם חברי הקיבוץ למענק בסך כ-150,000 שקל לפחות".

·         לדוגמא: חבר בעל ותק של 44 שנים זכאי היום ל"מענק עזיבה" (לפי הסכום הבסיסי הקבוע בכללים) בסך 306,000 שקל. אם שני הוריו נפטרו בהיותם חברי הקיבוץ הוא זכאי לפי החלטת המענק המוגדל לתוספת של 153,000 שקל (50%) ואם רק אחד מהוריו נפטר בהיותו חבר קיבוץ הוא זכאי לתוספת של 76,500 שקל (25%).

·         ההחלטה "מעניקה למספר מצומצם של חברים, תוספות אדירות למענק העזיבה ללא כל פרופורציה וללא כל צידוק, זולת היותם חלק מקבוצת הרוב. "36 חברים בלבד נהנים מן ההחלטה והם אמורים, אם היא תופעל, לחלוק ביניהם כמעט חמישה מיליון ש"ח מכספי האגודה".

 

התובעים, טוענים כי ההחלטה התקבלה "בתמיכתם של 133 חברים המהווים 58% בלבד מחברי הקיבוץ, רובם ככולם הנהנים על פי ההחלטה במישרין, או בעקיפין באמצעות בני משפחותיהם".

 

בחריפות חסרת תקדים, הם יוצאים מול נושאי המשרה ואומרים כי "מתוך 36 הנהנים מן המענק, 11 הם נושאי משרה בקיבוץ (חברי מנהלת הקיבוץ, הנהלת הקהילה או ההנהלה הכלכלית) או קרוב משפחתם מדרגה ראשונה הוא נושא משרה.

 

לדבריהם, ההחלטה, מ"בית המדרש" של הנהלת הקיבוץ, "מיטיבה בעיקר עם בני משפחותיהם של המקורבים לצלחת. נושאי המשרות השילו מעליהם את חובתם לדאוג לכלל, ותחת זאת העדיפו את האינטרס האישי והובילו מהלך פסול המשרת אותם עצמם. ברור כי עסקינן בבדיקה של מגבלות הכוח וכי אם בית המשפט לא יעצור בעדה, קבוצה זו תמשיך לנצל את כוחה גם בעתיד וכפי שעשתה כבשלה בנכסי הכלל כעת, תשוב ותעשה כך גם בכל דיון בנושא של חלוקת נכסי הקיבוץ לחברים, כגון שיוך דירות או שיוך נכסים".

 

נוסף על כך, מבקשים התובעים, כי הקיבוץ ישתתף בהוצאות מימון התביעה שלהם, וזאת מכוח תקנות הסיווג החדשות, העוסקות ב"יישוב סכסוכים בקיבוץ", ומחייבות את הקיבוץ, לטענתם, בהשתתפות בהוצאות המשפטיות שלהם.

 

ניר מאיר, בצורה שקולה וברורה, דוחה את הטענות, מכל וכל, ואומר שמי שמנסה לטעון "עושק המיעוט", אינו מבין את הדברים. "מענק העזיבה" הוא פרק אחד מתוך חוברת של 30 עמודים שבה פרק ארוך של ביטחון סוציאלי, עם מספרים גבוהים שאינם מוכרים בתנועה הקיבוצית. למאיר משנה סדורה, כלכלית וחברתית, שתובא בפירוט בפני בית המשפט.

 

הוא מתרעם על הדופי שמטילים בחברי ההנהלה, ומדגיש שאין נכון הדבר שההתפלגות בהצבעה הייתה אינטרסנטית. גם חברים "שלא נהנים" – תמכו בהצבעה. המבנה הדמוגראפי בקיבוץ יביא לכך שבכל הרצה סטטיסטית, תמיד יהיו לפחות עוד 11 חברים שיהיו קשורים, בקשר משפחתי, כלשהו עם החברים שנהנים מההחלטה.

 

קבוצת שילר היא קיבוץ חזק ועשיר עם הון עצמי של 150 מליון שקל, ואין כל חשש שכתוצאה מ"מודל השינוי" או ממימוש מענק העזיבה, ייפגע כלכלית מי מחברי הקיבוץ.

 

כשיש עוצמה כלכלית כזו, אומר מאיר, בחר הקיבוץ לבצע מהלך של "שיוך כסף" ולא שיוך דירות, למשל, ועשה זאת בדרך של "מענק עזיבה לכל".

 

אין מדובר במתן זכויות לנפטרים", הוא אומר, "ביצענו אפליקציה מתוחכמת של "הסדר בנים", הוא מסביר. "כל בן קיבוץ, זכאי להסדר בנים, גם אם יש במשפחה בן אחד או ששה. האם גם אז, יטען מישהו לאפליה ?

 

בכל טווח של מדגם, תמיד חברים, בני קיבוץ, יהיו בנחיתות כלכלית לעומת אחרים, שאינם כאלה". זהו, מדגיש מאיר, "הסדר שוויון בין בני הקבוצה, שנועד לתקן פער ועיוות בין בני הקבוצה". פעלנו, בהתאם לתקנון שיש לנו משנת 1933, שמאפשר לבצע את המהלך וכך פעלנו.

 

"בעייתית מאוד הדרך שבה תקפו קבוצת התובעים אישית את חברי ההנהלה, ובמיוחד המזכיר, "שאין ויכוח שהוא לא בעסק", כועס מאיר, במיוחד על כותרת הידיעה ב"גלובס" ("תככים ומזימות"), ומבקש לציין, כי "חברי קבוצת שילר שהגישו את התביעה, לא שיערו בנפשם איך ינסה עורך דינם להתפרסם על גבם".

 


קבוצת שילר
לכתבה מקבילה ב"הקיבוץ", אריק בשן, 16.2.2006




עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים