של מי היצירות האלה (2)?

יעקב דרומי

 

13 שנים לאחר שחתמה על הסכם גישור עם קיבוץ כברי בכל הנוגע לעיזבונו האמנותי של אביה, הצייר אורי רייזמן ז"ל, פנתה בתו, אסנת בן שלום, לבית המשפט בדרישה לבטלו בטענה כי הקיבוץ ניצל את מצבה הנפשי הקשה. מזכיר כברי: "יש הסכם חתום בין הצדדים ואם יש עליו השגות, אפשר לשבת ולדבר" 


אם לא הספיקה למזכיר כברי ירון חמל ההתדיינות המשפטית הקשורה ביצירות האמנות שבעיזבונו של הפסל יחיאל שמי ז"ל (עליה דיווחנו לפני שבועיים), הנה חוזרת, ביתר שאת, בימים אלה המחלוקת לגבי הבעלות על יצירותיו של האמן אורי רייזמן ז"ל, שנפטר בשנת 1991.

 

למעלה מ-350 יצירות שונות, בצבע שמן, עיפרון ופחם, הדפסי משי, חפצים אישיים ומכתבים, הותיר אחריו רייזמן ז"ל. בתו, אסנת בן שלום (גבעת חיים), היורשת היחידה בעיזבונו, טוענת היום, באמצעות עורך דינה דורון טאובמן (כספי ושות'), כי לאחר שנפטר אביה העלים הקיבוץ, "למקום עלום ושלא כדין את רוב רובו של העיזבון", והתעלם מדרישותיה לקבל את נכסי העיזבון. אסנת טוענת כי הקיבוץ טען אז ש"חלק מחפציו האישיים של המנוח אבדו או כלל לא היו קיימים ואינם ברשות הקיבוץ".

 

עו"ד טאובמן קובל על כך כי אותה עת, כשאסנת נקלעה ל"מצוקה קשה שהייתה גלויה לעיני כל", הפעיל עליה הקיבוץ "לחצים מאסיביים", והטיח "בפניה האשמות קשות" ותוך ניצול מצוקתה הקשה - חתם עמה בשנת 1993 "הסכם פשרה", שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה באופן קיצוני מן המקובל". לפי ההסכם, אומרת אסנת, "הקיבוץ נטל לידיו את רוב רובן של התמונות הכלולות בנכסי העיזבון", ואילו היא "קיבלה לידה חלק מזערי - פחות מאחוז אחד - מכלל התמונות".

 

הסכם זה, שנחתם לפני למעלה מעשור, בין קיבוץ כברי לבין אסנת, מותקף היום, משפטית ועניינית, בידי משרד עו"ד כספי, המבקש במכתב ששלח לאחרונה, בשמה של אסנת, לבטלו באופן מיידי, משני טעמים עיקריים: האחד, "הפגם החמור שנפל בעת כריתתו של ההסכם, אשר נחתם תוך כדי ניצול מצוקתה הקשה של אסנת ועשיקתה" בידי הקיבוץ, והשני, "הפרת ההסכם ברגל גסה" על-ידי הקיבוץ.

 

הקיבוץ עמד מנגד

 

אורי רייזמן ז"ל, חבר כברי, היה צייר שנים רבות, עוד טרם הצטרף לקיבוץ. "רוב חייו", מתארת היום אסנת באמצעות פרקליטיה במכתבה לקיבוץ, "היה אמן לא מוכר ולא ידוע בקרב שוחרי האמנות בישראל. הוא לא זכה בהכרה ונאלץ להילחם קשה על מעמדו, ולהיאבק כדי לקבל הכרה כצייר-אמן, גם בקיבוץ". אביה, לדבריה, קיים את כל חובותיו, כמיטב יכולתו, כלפי הקיבוץ, אך משנוכחה המשפחה, "כי הקיבוץ אינו מעריך את פועלו, היא עשתה ככל שביכולתה לתמוך בו ולסייע לו", במקום הקיבוץ והיא "התגייסה בכדי לתמוך בצרכיו האמנותיים, לספק את צרכיו, ולפתח את אישיותו ויכולתו האמנותית".

 

אביו של רייזמן, "קבלן אמיד שהתגורר ברמת השרון, תרם כספים רבים לקיבוץ כדי לסייע לבנו ולמנוע כל טענה מצד הקיבוץ". כך מגולל המכתב את תלאותיו של רייזמן, בדרכו להכרה אמנותית, בארץ ובחו"ל, שם מימן האב את לימודי האמנות של בנו באקדמיה בפריז, ובסוף שנות ה-70 הקים מכספו אטלייה לציור עבורו, לאחר שבמשך כ-30 שנה הוא נאלץ "לצייר בשעות הפנאי שלו במקלחת רעועה ונטושה בקצה מרוחק של המשק".

 

אסנת מבקרת קשות את הקיבוץ אשר שנים ארוכות "לא נקף אצבע, לא ידע להעריך את פועלו של אביה, לא תמך בו ועמד מנגד", וזאת "בשונה מיחסו של הקיבוץ כלפי הפסל המפורסם והמצליח יחיאל שמי ז"ל". שנים ארוכות, מתארת אסנת, עבד אביה "בעבודות שונות. מטבח, סבלות ולימוד אמנות במסגרות שונות". "בזמנו הפנוי, כמזור לנפשו, צייר בלילות, בשבתות, בחגים ואפילו בימי אבל".

 

תרם עונג והנאה לקולקטיב

 

במהלך השנים התדרדרה בריאותו של אביה, כך שלא יכול היה "לעבוד, כשאר חברי הקיבוץ הבריאים, בעבודות שונות בקיבוץ". אך הקיבוץ, אומרת אסנת, הוסיף לטעון כלפיו שאינו תורם דיו לצרכי הקיבוץ "המטריאליים". "בפועלו האמנותי", תרם אביה לדבריה "רבות לקיבוץ, סיפק את הצרכים התרבותיים של חברי הקיבוץ והעניק להם חוויה אמנותית והנאה אסתטית", הן בתערוכות שערך בקיבוץ, בציוריו שנתן במתנה לחברים. כמו כן הוא "תרם עונג והנאה לקולקטיב".

 

רק "שנים ספורות לפני מותו", מתארת אסנת, "החל ציבור מבקרי האמנות וקהל אוהבי האמנות לגלות עניין ביצירותיו". "או אז", טוען פרקליטה של אסנת, החל גם הקיבוץ, כך פתאום, לגלות עניין ביצירותיו. לצד המטפל, "שלפתע הצמיד לו הקיבוץ", "נצמדו אליו שני בני זוג מחברי הקיבוץ", "שראו בו מקור לקריירה ועשיית הון עתידי מיצירותיו. אלו נעשו לו לפטרונים ומינו את עצמם ל"ילדיו החדשים והאמיתיים". אלה, כך נטען, החלו "לקטלג את יצירותיו" של האמן ואף דרשו לקבל מחברי הקיבוץ תמונות שקיבלו במתנה.

 

במכתב טוענת אסנת, באמצעות פרקליטה, כי כאשר אביה "אושפז פעמים רבות מדי", ניסה הקיבוץ להיפטר ממנו ולשלוח אותו לאשפוז גריאטרי בנהרייה, ו"בפעולה בריונית", נאמר, "מיהר הקיבוץ להחליף את המפתח לאטלייה שלו ללא קבלת רשותו, וכך השתלט על יצירותיו". סמוך לפטירה, טוענת אסנת, העביר הקיבוץ את אביה למבנה הסיעודי בקיבוץ, בלא שהודיע לה על כך "ובפעולת בזק - ומתוך מטרה ברורה להשתלט על עיזבונו", רוקן את דירתו מתכולתה ופינה את כל התמונות שבביתו ובאטלייה, וזאת יום לפני פטירתו.

 

המידע על מיקום היצירות, היא אומרת, מוסתר ממנה. אסנת, שגרה כל אותן שנים בגבעת חיים, המרוחק מכברי, נאלצה שנים לעשות בדרכים כדי לטפל באביה. ואולם, כאשר ביקשה לקבל לידיה את יצירות אביה, נאמר לה כי הן שייכות לקיבוץ, שכן הוא שסיפק לאמן את חומרי העבודה וימי העבודה ואמצעי הקיום.

 

נקלעה לפחד תהומי

 

לא רק שהקיבוץ, טוענת אסנת, "ניכס לעצמו שלא כדין ובכוח הזרוע את קניינה", הוא גם החל במסכת של "השפלה וניצול מצוקתה", הפעיל עליה, לדבריה, "מכבש של לחצים כבדים", הכפיש אותה והטיח "בה האשמות אישיות בוטות, כיד הדמיון הטובה". נטען בפניה שהיא "תאבת בצע", "שזנחה את אביה, לא באה לנקות את ביתו", "וכדי לזרות מלח על פצעיה", כותב פרקליטה, נטען שאותו זוג חברים ש"נצמד למנוח" - הם ילדיו ה"אמיתיים".

 

כך נקלעה אסנת, לפי הנטען במכתב, למצב נפשי קשה ביותר, ו"עקב מצבה הקשה והפחד התהומי שלה לאבד קשר למורשת אביה, הלכו דרישותיה והצטמצמו". "פגועה ומושפלת, היא הלכה ודעכה, מתוך חשש לצאת נגד כברי. שכן הייתה חברת הקיבוץ שנים ארוכות ומתוך כך שחברי הקיבוץ, לטענתה, הוסתו נגדה. קיבוץ גבעת חיים, שביקש לסייע לה, העמיד לרשותה את עורכת הדין נירה דגני, לטפל בעניינה. זו התמנתה למנהלת עיזבון המנוח, ואף הוציאה צו ירושה. אז "הזדרז קיבוץ כברי להציע הליך גישור" באמצעות עו"ד "מהמחלקה המשפטית של הקיבוץ הארצי".

 

אסנת טוענת כיום כי "בחוסר ניסיונה ומצוקתה הרבה, בחושבה כי מדובר בעו"ד נייטרלי שישמור על זכויותיה, הסכימה, לאחר שנפגשה לבדה עם המגשר, להליך גישור, בלא נוכחות עורכת דינה וחרף התנגדותה של עורכת דינה, ובלא שאסנת ידעה, שעו"ד זה "מייצג קיבוצים" ובין השאר, מטפל גם בעניינים המשפטיים של כברי.

 

בפגישת הגישור טען הקיבוץ שאין בידיו חפצים אישיים של אביה והוא נאות "להעניק" לה "רק חלק מזערי ומעליב מהעיזבון", "מטעמים סנטימנטליים בלבד". "כך נסללה הדרך", טוען עו"ד טאובמן, לכך שאסנת "הסכימה לחתום על הסכם, שתנאיו גרועים באופן קיצוני, תוך שהקיבוץ מנצל את "מצוקתה הקשה, כמו גם תמימותה וחוסר ניסיונה". לפי ההסכם, קיבל הקיבוץ את רוב נכסי העיזבון, ואילו אסנת זכתה ב"שלוש תמונות בסך הכל!!"

 

על פי ההסכם, אומר עו"ד טאובמן, התחייבו הצדדים "לפעול בשיתוף פעולה" סביב יצירותיו של רייזמן. ואולם, לטענת אסנת, הפר הקיבוץ חובתו זו ולא שיתף אותה בשורה של פעילויות (תערוכות בארץ ובחו"ל, שימוש ביצירות, יצירת סרט, הדפסים ועוד). ההסכם, קובע טאובמן, "אינו כולל את זכויות היוצרים ביצירות", אך הקיבוץ מפר זכויות אלה. רק לאחרונה, הוא מסביר במכתב, "הוטב מעט מצבה של אסנת והיא אזרה אומץ" לפנות לקיבוץ כדי "להשיב לעצמה את אביה, את זיכרונותיו, את מורשתו, ואת כבודה העצמי". במכתב נדרש הקיבוץ, בין היתר, להשיב לאסנת את נכסי העיזבון, לחדול מכל פעולה בקשר ליצירות הללו, ולפצות את אסנת על כל ההפרות שבוצעו.

 

ירון חמל, מזכיר הקיבוץ, בוחר שלא להגיב על הטענות לגופן. לדבריו, "הדברים הנטענים במכתב אינם מקובלים על הקיבוץ. "קיים הסכם משנת 1993 שהושג על דרך הגישור, לפיו יושבו כל המחלוקות שהיו, ואם יש למי מהצדדים השגות לגבי דרך ביצוע ההסכם", מציע חמל, "הם אמורים לפנות למגשר, ואם זה לא יצליח בכך - המנגנון הוא בוררות".





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים