פצצת הפנסיה

אורית פראג

 

דליה בר-ארגוב תובעת מבית המשפט לקבוע, כי זכויות הפנסיה שצברו חברי בית השיטה שעבדו במערכות חיצוניות לפני השינוי באורחות החיים - יועברו לקופת נכסים משותפת שתבטיח את עתידם של כל חברי הקיבוץ  



דליה בר-ארגוב, מי שתבעה את קיבוצה בית השיטה לפני כשנתיים בבקשה ליצור "קופת נכסים" לקיבוץ, ונענתה שאין ביכולתו של קיבוץ בית השיטה לעשות כן, יצאה למאבק חדש. בתביעה שהוגשה לפני שבועיים לבית המשפט בנצרת היא מבקשת לקחת מהחברים "שיש להם" לתת לחברים ש"אין להם". התביעה מופנית כלפי קבוצה מייצגת של חברים עובדי חוץ בהווה או בעבר, בתפקידים בכירים במגזר הציבורי בארץ, בעלי רמות שכר גבוהות והפרשות סוציאליות בהתאם.

 

ההפרשות הסוציאליות שנצברו אצל עובדי החוץ (עד דצמבר 2001, תחילת מודל ההתפרנסות בבית השיטה) ונרשמו על שמם ולזכותם באופן אישי, קרנות פנסיה, ביטוח מנהלים, קרן השתלמות וכד', בסכום כולל המוערך כי יגיע ל-25 מיליון שקלים, יהוו לפי תביעתה של בר-ארגוב את המקור לביטחון הפנסיוני הכללי גם של יתר החברים. "הכספים הללו נצברו במשך התקופה שבה הקיבוץ עדיין היה שוויוני, ולכן הם שייכים לכלל, כמשאב של הקיבוץ", נאמר בתצהיר שהגישה בר-ארגוב לבית המשפט. הסכום הזה, לדבריה, אינו אלא השבת כספים ציבוריים מהעבר, שישרתו את טובת הקיבוץ ואת חבריו החלשים, הקשישים וחסרי היכולת, כאשר תגיע, מה שהיא קוראת ה"קטסטרופה" הכלכלית, הבלתי נמנעת, במהלכה יתפרק לחלוטין הקיבוץ.

 

הקיבוץ התחייב

 

"דליה מעלה שאלה עקרונית ומהותית על מצב היחסים בין החברים לבין הקיבוץ כשהוא חדל פירעון", אומר רן רונן (בית אורן), יו"ר קיבוץ בית השיטה בארבע השנים האחרונות. "הדרישה שלה מעניינת, אך היא יכולה להכניס את הקיבוץ למאבק עכור ואינסופי בין אנשים שיש להם (פנסיה) לבין אנשים שאין להם (פנסיה), מהלך מסובך מבחינה טכנית, משפטית וחברתית, וייתכן שכל המניע שלה הוא דרישה לביטחון סוציאלי שאין אפשרות להבטיח אותו באופן מלא, אך חלק ניכר ממנו כבר קיים בפועל".

 

כדי להבין את עומק דרישתה של ארגוב, יש לדעת כי בעת שהוחלט על מודל השינוי בבית השיטה הוחלט גם על גובה פנסיה הגבוה בהרבה מזה של קיבוצים אחרים. התחייבות כספית שהקיבוץ לא היה מסוגל לעמוד בה מול חבריו. קרן הפנסיה שנאספה עד היום בבית השיטה מעניקה לחברים 1,300 שקלים בלבד, בעוד שבקיבוץ הוחלט על פנסיה תקציבית בגובה של 4,500 שקלים ליחיד ו-4,000 שקלים לבן-זוג.

 

מאחר וסכומים אלו כוללים גם את תשלומי הביטוח הלאומי, הרי שעל הקיבוץ להשלים סכום של כ-1,600 שקל לפנסיונר. לא מזמן הוחלט בבית השיטה על היטל בסך 5% מגובה השכר כדי לאסוף את הסכום הנדרש להשלמת סכומי הפנסיה לוותיקים.

 

בר-ארגוב בת ה-58 ובני דורה חוששים, נוכח מצבו הכלכלי של קיבוץ בית השיטה, כי בבוא היום לא יוכל הקיבוץ להשלים את הסכום החסר והם יישארו חסרי כל...

 

עבודת צוות והצעות

 

בעקבות תביעתה הקודמת של בר-ארגוב הוסכם להקים צוות אסטרטגי מיוחד בראשות גורם חיצוני, בהרכב חברי הנהלת הקיבוץ, שהיא תהיה חברה בו. תפקיד הצוות היה בדיקת מהלכים אסטרטגיים ובחינת פתרון שיבטיח את ביצוע הפנסיה התקציבית ורשת הביטחון.

 

בראש הצוות נבחר לעמוד ישראל צופים, שהוביל מהלכי שינוי רבים ברחבי התנועה הקיבוצית, אך בר-ארגוב לא הייתה מרוצה. לא ניתן לה להביא את הצעתה בפני הקיבוץ, היא לא קיבלה את הנתונים הכלכליים שביקשה והצעתה, לדבריה, "נסחבה" בשיטתיות עד שוויתרה על הגשת הצעה משלה.

 

"במהלך הדיונים", היא אומרת, "זכיתי לחוסר תשומת לב וליחס מזלזל. הוועדה לא ניהלה פרוטוקולים של ישיבותיה, אלא תמצית 'טלגרפית' שנערכה ונכתבה בדיעבד על ידי חבר הנהלה לאחר הדיון ובסופו של דבר הושעיתי מחברותי בצוות. בשל כך שפניתי למזכיר התק"ם והודעתי לו על זכותי להגשת תובענה זו לבית המשפט".

 

בתגובה אומר נעם מרגלית, מנהל הקהילה: "דליה לא הושעתה מהצוות ובישיבת הסיכום של הצוות האסטרטגי לקראת האסיפה. דובר על כך שהיא תביא את הצעתה לאסיפה כהצעת נגד להחלטת רוב הצוות. אבל אי אפשר להביא הצעה שאף אחד לא מביא אותה. לצערנו לא הוצעה הצעה על-ידה".

 

את התביעה הראשונה שהגישה בר-ארגוב לבית המשפט בנובמבר 2004, "בניגוד לתפיסה הקיבוצית שכביסה מלוכלכת לא מוציאים החוצה", ביצעה בשל כמה טעמים. ראשית בשל אי הביטחון שלה בנוגע להמשך יכולת הפירעון של קיבוץ בית השיטה, ובמיוחד ביכולתו להבטיח פנסיה לחברי הקיבוץ. בר-ארגוב הביעה דאגה רבה ממכירת נכסי בית השיטה, שהתרחשו בשלוש השנים האחרונות. כזכור, נמכרו "זיתי בית השיטה" לחברת אסם, הרפת הושכרה וכן הושכרו, הוחכרו ונמכרו כמה ענפים חקלאיים ונכסים פיננסיים. רונן, היו"ר של בית השיטה, מסביר כי הצעדים הכלכליים נעשו מתוך תפיסה שבאה לתת ביטחון מקסימלי לחברי בית השיטה, גם אם יגיע הקיבוץ למצב של פשיטת רגל. לדוגמה, 50% מסך מכירת "זיתי בית השיטה" הועברו לחברים לטובת ההפרשות הסוציאליות.

 

בנוסף טוענת בר-ארגוב שידיהם של חלק ממנהלי הקיבוץ בדיון הזה אינן נקיות כיוון שהם ממשיכים גם היום לתפוס עמדות ניהול, "חרף האסון הכלכלי אליו הובילו את הקיבוץ", כדבריה, ועל כן ממשיכות להגיע, אליהם בעיקר, עקב הרפורמה בחלוקת השכר מתקציב שוויוני לשכר דפרינציאלי, משכורות מפליגות והפרשות סוציאליות גבוהות.

 

בר-ארגוב מזכירה גם את הקפאת התקציבים והחסכונות, שהקיבוץ נאלץ לבצע בסוף יולי 2003 בעקבות משבר תזרימי קשה. לטענתה אנשים רבים נשארו ללא יכולת לשים את ידם על הסכומים שצברו משך שנים, לעומת אנשים "מקורבים" שמשכו את כספם מבעוד מועד. רונן מאשר כי הקפאת חסכונות החברים יצרה חוב כולל של הקיבוץ לחבריו בסך 8 מיליון שקלים. עד היום שולמו מתוכם 5 מיליון שקלים והקיבוץ עדיין חייב 3 מיליון שקלים לחבריו.

 

יש לציין כי גם בתביעתה הראשונה דרשה בר-ארגוב מן הקיבוץ שיציב "קופת נכסים" שתשמש את החברים כ"רשת ביטחון", אך המקורות לה היו הנכסים היצרניים. אז טען הקיבוץ, כי אומנם ראוי וצודק להעמיד לטובת עתידם של הקשישים והחלשים קופת נכסים, אלא שמפאת מצבו העגום של הקיבוץ לא נותרו נכסים. באין נכסים - אין קופת נכסים.

 

מה עם הפנסיה?

 

וכך, כיוון שהנהלת הקיבוץ טענה כי אין נכסים יצרניים כלשהם לשם העמדתם ל"קופת הנכסים" "באשר כל מפעליו, מקרקעיו, נכסיו המניבים ויתר מקורותיו היצרניים הועברו לבנקים לצורך פירעון חובות", מצביעה בר-ארגוב על משאב אחד נוסף: הפרשות סוציאליות שנצברו עד ליום 31.12.2001 מעבודת החוץ של החברים ונרשמו על שמם ולזכותם באופן אישי.

 

בר-ארגוב כותבת בתצהיר שלה הדגש שיש לו היגיון מעניין המתייחס לרוח השינוי שחל בקיבוץ: "היות ולפי שיטת השכר הדפרינציאלי, שוב אין החבר תורם עפ"י יכולתו ומקבל לפי צרכיו, אלא משתכר בהתאם לרמת משרתו ותרומתו לאגודה, כלשון מעצבי המודל הקיבוצי החדש: 'תמחור כל משרה עפ"י ערכה הריאלי', כך בין היתר, החל מהמועד הקובע מקבל חבר, העובד מחוץ למשק את מלוא שכרו... החל מהמועד שנקבע יהיה שכרו בבחינת רכושו וקניינו האישי".

 

דווקא הדגש שניתן לאחר מועד השינוי לעובדת הקניין האישי, הוא העילה לתביעתה, כי בעת שבה הסכומים האלו וההפרשות הפנסיוניות ואחרות לא הוכרזו כקניין האישי, הן יכולות אפוא לעבור לקניין הכלל, כחלק מהנכסים שיצר הקיבוץ לפני-כן.

 

בהמשך מביאה בר-ארגוב את דוגמת משכורות המורים, ששכרם הועבר לקיבוץ על-ידי משרד החינוך. הואיל והקיבוץ העסיק בפועל כמות כפולה מהתקנים שניתנו לו על-ידי משרד החינוך, חילקו את זמן ההוראה המדווח על מספר גדול של אנשים וכך יצא שסכום השעות שהיה רשום על כל מורה ומורה היה קטן ביותר, או שלא נרשם בכלל. כידוע, מספר גדול של מורות חברות קיבוץ לא זכאיות להפרשות סוציאליות בהתאמה ריאלית להיקף עבודתן בעבר.

 

יחד עם זאת, גם המורות מיועדות להיות מי שיתרמו את זכויותיהן הצבורות ל"קופת הנכסים". כל מי שנצברו לו זכויות אלו או אחרות, יהיה חייב, על פי התביעה, להעבירן לקופה משותפת שהיא תהווה קרן אבטחה לפנסיה של החברים האחרים.

 

"לעניות דעתי", מסיימת בר-ארגוב את התצהיר שהגישה במסגרת תביעתה לבית המשפט, "סיכויי התביעה, אם וכאשר תוגש, הם טובים למדי, באשר הנתבעים אוחזים באותם כספים צבורים מהעבר, נוהגים בהם מנהג בעלים ומסרבים להעבירם לרשות הקיבוץ. כל זאת חרף העובדה שכספים אלו נצברו בתקופה בה פעל הקיבוץ במתכונתו הישנה, קרי: שותפות מלאה ברכוש ובמשאבים, שוויוניות מוחלטת בין החברים ותרומת החבר על-פי יכולתו ותגמול על פי צרכיו".

 

בר-ארגוב בעצמה ובאמצעות עורך דינה, רוני חייט, ביקשו מהקיבוץ את הרשימה המלאה של חברי קיבוץ עובדי חוץ. הרשימה כוללת למעלה מ-150 אנשים, אך כיוון שהנהלת הקיבוץ סירבה לספק להם את הרשימה הגדולה, נבחרה לתביעה קבוצה "אקראית" כדבריה, שבאופן לא אקראי לחלוטין, מכילה אנשים שידוע כי דרגת השכר שלהם היא הרבה מעל הממוצע במשק.

 

יחד עם זאת, היא מדגישה כי אין ברצונה לפגוע אישית באותה קבוצה וכי בחירת האנשים האלה אינה אלא מדגם, ממנו תיגזר התביעה לגבי כל היתר. לשאלה מדוע הגישה את התביעה אם אין ברצונה לפגוע באותם אנשים, היא אומרת כי היא מקווה שהקיבוץ יגיע עמה לפשרה.

 

מנהל הקהילה מרגלית: "אנחנו מקבלים בעצב את התביעה הזאת, כי אנחנו חושבים שלא כך ראוי לנהל מערכת יחסים בין חבר וקיבוצו. כדאי תמיד שתהיה הידברות ואנו קראנו לדליה לחזור בה מהתביעה. אף אחד לא ייפה את כוחה לייצג את קבוצת האנשים החלשים בחברה, כפי שהיא קוראת להם. הקבוצה שהיא כביכול מדברת בשמה כועסת עליה. ויותר מזה, מוסדות הקיבוץ הם שמופקדים לשמור על העניינים ועל הצרכים והזכויות של החברים. בבית השיטה נעשה תהליך ארוך שעסק בדיוק בנושא הזה של זכויות פנסיוניות לחברים מתוך דאגה להם.

 

"במסגרת דיוני הצוות וההחלטות שהוא הוביל אליהן, וצריך לזכור שדליה הייתה שותפה לצוות האסטרטגי, דנו בדיוק על הנושא הזה. הייתה שאלה איך דואגים מצד אחד למקורות הקהילה ומצד שני דואגים לפנסיונרים. ההחלטה הייתה להטיל היטל מיוחד על כלל החברים מתוך רצון לשמר את זכויות הפנסיה של החברים הוותיקים וההחלטה הזאת מבוצעת".

 

פרשנות

יעקב דרומי

 

לגזור את זכות התביעה מהקיבוץ

 

ייחודה של התביעה שהגישה בר-ארגוב כנגד בית השיטה, היא שאינה "תביעה משפטית רגילה" של חבר כנגד קיבוצו, המבקש, למשל, לחייב את הקיבוץ לשלם לחבר התובע כספים או להעניק לו זכות מסוימת.

 

כאן, מבקשת דליה מבית המשפט לאשר לה להגיש "תביעה נגזרת בשמו ובמקומו" של הקיבוץ כדי לחייב חברים בקיבוץ, עובדי חוץ, להעביר לקופת הקיבוץ כספי הפרשות סוציאליות שהם צברו בקרנות ובקופות אישיות, קודם תחילת מועד השינוי בקיבוץ, בתקופה בה היה הקיבוץ שיתופי ושיוויוני.

 

מאחר ולטענת דליה, האגודה השיתופית (שהיא הקיבוץ), אינה אוכפת על אותם עובדי חוץ את זכותה לקבל את הכספים הצבורים הללו, מבקשת דליה "לגזור" את זכותה של האגודה, ולהגיש בשמה תביעות כנגד אותם חברים, שהפרו, לטענתה, את חובתם לפי התקנון.

 

"תביעה נגזרת", מוכרת בתחום החברות. במקרה שבעל מניות, למשל, סבור שהחברה ויתרה על זכותה להגיש תביעה כלפי אדם שגרם לה נזק או שחייב לה כספים, הוא יכול לבקש מבית המשפט רשות להגיש את התביעה בשם החברה. במקרה כזה, הפיצוי יהיה שייך לחברה ובית המשפט יהיה רשאי לפסוק לתובע, שפעל באופן אישי, גמול אישי מיוחד.

 

זו כנראה הפעם הראשונה שמוגשת תביעה נגזרת נגד קיבוץ, שהוא אגודה שיתופית. האפשרות לכך הונחה בעבר בפני שופט בית המשפט העליון מישאל חשין, שפסק ב"פרשת נוימן", כי "ראוי שתינתן זכות לחבר לטעון בשם האגודה, כנציגה של האגודה", בדומה "לזכות התביעה הנגזרת המוקנית לבעל מניות בחברה", שלגביה, לדעת השופט, ראוי "להקיש מדין החברות לדין האגודות השיתופיות".

 

הטענות שמעלה בר-ארגוב הן טענות חשובות שלא מעט קיבוצים, שמקיימים מהלכי שינוי, נמנעים מלעסוק בהן במישרין. הטענה היא, כי עובדי חוץ אמורים היו להעביר לקיבוץ את הכנסותיהם, בתקופה שלפני השינוי, ובכלל זה פנסיה, תגמולים וקרנות השתלמות שנצברו עבורם. לכאורה, לאחר מועד השינוי, הקיבוץ זכאי לקבל את כל כספי "הפנסיה האישית" הללו ולהעביר לחבר את "תקציב הפנסיה", כפי שנקבע במודל השינוי (גם אם כספי הפנסיה שצבר עובד החוץ גבוהים יותר).

 

ואולם, המצב בפועל הוא שקיבוצים נמנעים מלהתמודד עם הצורך לאכוף זאת, והם מוותרים על כך או מנסים לפתור זאת בדרך של התחשבנות או קיזוזים.

 

בית השיטה, אומר עו"ד עומר כהן, בוחן בימים אלה את הבקשה ל"תביעה נגזרת" שהוגשה כנגד הקיבוץ. "מכשיר התביעה הנגזרת" נועד לסייע לבעל מניות, כאשר החברה אינה פועלת ואינה עושה כדי לתבוע את זכותה, אך לא זה המצב כאן. לפי עומר כהן, בית השיטה בחר להתמודד עם הנושא בדרך אחרת, לא באמצעות תביעה ישירה מול אותם חברים אלא לפעול בדרך של קיזוז, לרשום את הסכומים כחוב של החברים לקיבוץ ולבצע עמם התחשבנות בהמשך. לדבריו, כאן, מבקשת אותה חברה "לדלג על הצורך להתמודד עם החלטת האסיפה הכללית, שכן דנה בנושא, אך החליטה לטפל בו בדרך אחרת מזו שאותה חברה מבקשת לפעול. החברה יוצאת מהנחה שלקיבוץ רק דרך אחת לפעול והיא לתבוע מאותם חברים את הסכומים האלה". "אך, לא לשם כך", מוסיף עומר כהן, "נועדה התביעה הנגזרת וזהו רק אחד הנימוקים שיש בהם כדי לדחות את הבקשה".




עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים