שיתוף? רק בהסכמה

יעקב דרומי

 

בית המשפט: "חברות בקיבוץ משמעותה כמעט כמו חיי שיתוף במשפחה. תחילתה בהסכמה והמשכה בהסכמה, ולא ניתן לכפות את חיי השיתוף על קיבוץ שאינו חפץ בהם". בן קיבוץ חפציבה תבע שבית המשפט יחליט שהוא חבר קיבוץ, בית המשפט סירב


בקיבוץ חפציבה, כבקיבוצים אחרים, נהוג "הסדר בנים", לפיו בני הקיבוץ הצעירים זכאים לאחר השחרור להמשיך וללמוד, בתמיכה של הקיבוץ, ולעבוד בו מכסת ימים בשנה. עד הגיעם לגיל 29, הם יכולים לפנות כדי להתקבל לחברות. הבנים "נחשבים למועמדים טבעיים לחברות בקיבוץ", ואישור האסיפה הכללית בחפציבה עבורם, הוא בדרך כלל, "משהו מובן מאליו", אך זאת "לגבי מי שחי באופן רציף בקיבוץ", ו"אין הדבר כך לגבי מי שחי מחוץ לקיבוץ".

 

גביש, בן הקיבוץ, "נכנס להסדר בשנת 92 ולאחר מכן בא ויצא מהקיבוץ לסירוגין". הוא חי במשך שנים מחוץ לקיבוץ, ולפיכך "לא ניתן היה להתייחס אליו כאל אותו בן קיבוץ שהינו 'מועמד טבעי' לחברות". גביש מימש את זכותו לבקש להתקבל לחברות עד סוף שנת 1999, אך הקיבוץ סירב בטענה כי שמו נמחק מרשימת המועמדים עוד בשנת 1997, ונרשם כי "הוא עזב את הקיבוץ".

 

גביש טען כי "מחיקתו נעשתה שלא כדין". הוא ואביו ז"ל פנו לקיבוץ, בבקשה לבירור, וזה פנה לרשם האגודות השיתופיות. לאחר חקירה וערעור של גביש בעקבותיה, קבע הרשם ש"מחיקתו של לין מרשימות הקיבוץ נעשתה בטעות ולא בזדון, ויש להביא את עניין חברותו של לין להכרעה לאסיפה הכללית תוך 30 יום."

 

ההכרעה התעכבה מסיבות שונות, וגביש ביקש מהרשם לאפשר לו, פעם נוספת, תקופת מועמדות של שנתיים ימים, אך הרשם דחה זאת והחליט ש"להעמיד את שאלת חברותו בפני האסיפה הכללית".

 

שוב זימן הקיבוץ אסיפה כללית שאת קיומה ניסה גביש למנוע, בדרך של בקשה לצו מניעה מבית המשפט. הצו לא ניתן, ובאסיפה שהתקיימה הוחלט לקיים את ההצבעה בקלפי. השופטת מציינת, כי גביש "עצמו אפילו לא טרח להתייצב שם". בהצבעה שנערכה, הוחלט "שלא לקבל את גביש לקיבוץ".

 

באמצעות עו"ד יורם נור, הגיש גביש, תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת, בה ביקש לקבוע שהוא "חבר הקיבוץ". "מאחר והוא הוסיף להיות מועמד. בקשתו החלופית הייתה לתת לו "הזדמנות נוספת ע"י התחלה מחדש של תקופת מועמדות בת שנתיים", שכן, "לו היה מועמד בשנת 1999, סיכוייו היו יותר טובים מאשר סיכויו עת עמד לדיון בשנת 2003".

 

הקיבוץ, באמצעות עו"ד יוסי רנרט, התנגד לבקשה. הקיבוץ אף הציע לגביש "לחזור ולהתגורר בקיבוץ ולקבל דירה למשך שנה שלמה, ובתום השנה לאחר שיכירו אותו החברים, תועלה שאלת חברותו בשנית לאסיפה", אך זה סירב לכך.

 

השופטת גבריאלה דה ליאו, דחתה את התביעה, וקבעה כי גביש מתעלם מקביעות רשם האגודות ומכך שהקיבוץ "הלך בדיוק בדרך בה הורה הרשם". גביש לא הצליח להראות מדוע הוא זכאי שבית המשפט "יקבע שהוא חבר קיבוץ", בניגוד להחלטת האסיפה הכללית. "בית המשפט אינו יכול לפסוק בניגוד לדעת חברי הקיבוץ, שעה שלא התקיימה כל עילה, ולא ננקט כל הליך פסול בזדון על ידי הקיבוץ, שיש לבקרו על ידי בית המשפט."

 

גביש, אמרה דה ליאו, "נמצא שנים רבות מחוץ לקיבוץ" ו"גם אם נגרם לו עוול מכך שנמחק בטעות מאותה רשימת מועמדות", עדיין לא ניתן לתקן זאת, "בכך שיוכרז באופן חד וחלק כי הינו חבר קיבוץ", "בניגוד לרצון חברי הקיבוץ, לתקנון הקיבוץ, ובניגוד להחלטת אסיפת החברים", מה עוד שהוא תרם בעצמו לדחיות בכינוס האסיפה.

 

"חברות בקיבוץ משמעותה כמעט כמו חיי שיתוף במשפחה, תחילתה בהסכמה והמשכה בהסכמה, ולא ניתן לכפות את חיי השיתוף הנ"ל על מי שאינו רוצה בהם. זהו יסוד מוסד לחיי השיתוף בקיבוץ ולעקרונותיו והוא משקף את רצון כל חברי הקיבוץ". בית המשפט דחה את התביעה של גביש, אך ב"נסיבותיה המיוחדות", לא חייב את גביש בהוצאות המשפט.





עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים