הסרטן לא ינצח - איימי עייני מדליה חלתה בסרטן הלימפה והצליחה להתגבר עליו




קרני עם-עד, דן אבן, ידיעות אחרונות


יום אחד, באמצע החיים, התבשרה איימי עיני מקיבוץ דליה כי היא חולה בסרטן * ועוד: ב"נון הודג'קינס", מהקטלניים ביותר * לאחר מאבק ממושך וקשה הצליחה להכניע את המחלה, וגם לזכות במענק יוקרתי כדי להוציא ספר המתעד את התמודדותה * כך ניצחה התקווה את הייאוש

 

האישה היפה מקיבוץ דליה, קשוחה אמיתית בעלת מראה נערי, ניצחה פעמיים נגד כל הסיכויים. בפעם הראשונה, לפני שנתיים, הכניעה את מחלת הסרטן שאיימה לכלות את גופה. הניצחון השני של איימי עיני (39) הושג לאחרונה, כשהתבשרה כי ענקית התרופות "רוש" החליטה להעניק לה סכום כסף גדול להוצאת ספר שיתעד את התמודדותה עם הסרטן. בשני המקרים חרגה עיני מנתוני  הסטטיסטיקה היבשים: 200 אלף איש מתים מדי שנה מסרטן הלימפומה (סוג של סרטן דם הפוגע בבלוטות הלימפה), ו-350 אלף מקרים מתגלים ומטופלים בעולם כולו כל שנה. תת-המחלה של איימי (נון הודג'קינס דרגה 4) היא הקטלנית משלושים הסוגים המוכרים. זאת ועוד: מאות חולים, או חולים לשעבר, מבקשים מחברת התרופות, שמייצרת תרופה בשם "בפטרה" (המסייעת בהכנת הגוף החולה לקראת טיפולי כימותרפיה), להגשים להם חלום, יקר ככל שיהיה. רק 18 זוכים לבסוף במענק הכספי הנדיב. איימי עיני היא הישראלית הראשונה, מאז ומעולם, שתזכה להגשים את החלום ולהוציא את סיפורה האישי לאור, באנגלית. ואם בכל אלה לא די הרי שבאירוע בינלאומי לציון יום המודעות העולמי ללימפומה, שהתקיים בספטמבר 2005 בלונדון, ייצגה הקיבוצניקית את ישראל - אחת מתוך חמישים חולים מ-15 מדינות, שסיפרו על מאבקם במחלה הקשה.


לפני עשרים שנה הגיעה איימי כמתנדבת לקיבוץ דליה. באה מסקרנות ונשארה מאהבה. אחותה היחידה נישאה לרמי, ישראלי שהיה ילד חוץ בקיבוץ ברקאי, ושהה תקופה מסוימת בביתם שבמונטריאול, קנדה. איימי שמעה מהם על ישראל החמימה, על הקיבוץ, ורצתה גם. בשדה התעופה קיבל את פניה מוטי מקיבוץ דליה, אחיו של רמי ונחלאי לשעבר. בתוך שבועיים הם התאהבו, אחרי שלוש שנים נישאו, ולימים הולידו בת ושני בנים. אחותה וגיסה עזבו את ברקאי ועברו ליישוב קציר. מוטי ואיימי נשארו בדליה. איימי, בעלת תואר שני בספרות אנגלית, השתלבה היטב במחלקות הרכש, היצוא והיבוא של מפעלי הקיבוץ - קודם ב"ארד" ומאוחר יותר ב"זוהר-דליה". כשהתגלתה המחלה שהפכה על-פיהם את חייה השלווים, שימשה עיני כמנהלת ענף האחזקה של דליה - ממונה על תשעה גברים.

 

"בשנת 2004, אז התגלתה המחלה, הייתי בת 37. אימא לדניאל (13), עדי (9) ויואל (5). הייתי מאושרת בזוגיות ובהורות שלי. עשיתי מהפכה בענף כשהכנסתי את תחומי השירות - בניין, נגריית בית, חשמל, תקשורת, מים -  שהתנהלו בנפרד, אל תחת קורת גג אחת. השיעול היבש, הכחכוח, הופיעו כששכבתי במיטה. חשתי כאילו נתקע לי פיסטוק בגרון. התעלמתי מזה, כי בבוקר זה נעלם כלא היה. עברו כמה חודשים, זה הפך לטורדני יותר. מוטי התחיל להתלונן שהוא מתקשה להירדם בגלל השיעול העצבני שלי. רק בגלל זה הלכתי להיבדק. בדיעבד אני מבינה שגם הירידה שלי במשקל בתקופה ההיא, שמאוד שמחתי עליה כי רציתי להיות רזה בבת-מצווה של הילדה, התריעה על משהו לא-טוב שקורה בגוף".

 

כשהחל השיעול לתקוף אותה גם בשעות היום והעבודה, פנתה איימי לרופא אף-אוזן-גרון, והתלוננה על בעיית שיעול קלה. הוא שלח אותה לצילום ראש וחזה. כשחזרה, הביט הרופא ארוכות בממצאים, התייעץ עם רופאים נוספים, ביקש  שתבצע צילום סי-טי ולא נתן הסברים נוספים. "באותו יום ממש היה רופא המשפחה של הקיבוץ בחיפה", נזכרת איימי, "הוא פתח את המעטפה, הסתכל והחל להיאנח: 'אוי, זה לא טוב. זה לא נראה טוב', הביט בי ואמר: 'יש שלוש אפשרויות למה שרואים כאן: גוף זר בתוך הריאה הימנית, שחפת, גידול סרטני'. אני הייתי עדיין בהדחקה ואמרתי לו שאין סיכוי שמדובר בשחפת או בגידול. לכל היותר אבק מהנגרייה או פיסטוק בריאה. הרי לא היו לי כאבים, וגם בבדיקות המקדימות בקיבוץ לא שמעו ולא הבחינו בכלום. זה לא ממש שכנע את הדוקטור והוא שלח אותי לשורה של בדיקות סי-טי, ביופסיה, אמצעים חודרניים. רק אחרי חודש מתיש של בדיקות אובחן אצלי 'נון הודג'קינגס' בדרגה 4, שהיא החמורה ביותר. הייתי צריכה להתחיל מיד בטיפולים אגרסיביים. ניחמו אותי שסוג הסרטן הזה מגיב טוב לכימותרפיה, אבל אני כבר ראיתי את המוות בעיניים".

 

מכאן החלה מסכת ארוכה של  ארבעה טיפולים כימותרפיים, כל אחד למשך שלושה ימי אשפוז ברמב"ם. לאחר כל סדרה כזו באו שלושה שבועות של התאוששות, ושוב סדרה נוספת. "גם בימי המנוחה בקושי הייתי בבית", מספרת איימי, "כי מערכת החיסון נחלשה, וכל עלייה בחום החזירה אותי לטיפול. איבדתי שיער, הקאתי ושלשלתי, הפה היה מלא פצעים. סיוט".

 

ש: איך התמודדה המשפחה עם המצב, עם השינויים שחלו בגוף ובנפש?

איימי עיני: "כשהשיער החל לנשור החלטתי לעשות קרחת. גם מוטי עשה קרחת, מתוך הזדהות אתי. בתחילה פחדתי להביט במראה, אבל אחרי שראיתי את התוצאה אהבתי אותה. הרגשתי נקייה, חשופה, כמעט עירומה. אף פעם לא אהבתי את שיער ה'ליפה' שלי, ותחושת השחרור ממנו הייתה במקום. בין הטיפולים, כשבאתי לנוח בקיבוץ, לא כל-כך הסתדרתי עם המטפחת, אז הלכתי בלי. לא היה אכפת לי מה יגידו, אבל הבן שלי התבייש וביקש שאחבוש כובע או משהו. רק כשבת כיתה שלו, ילדה יפה עם ריסים ענקיים, באה אליי בחדר האוכל ואמרה: 'כמה שאת יפה' - הוא קיבל אותי עם הקרחת. לבת זה לא הפריע מההתחלה. חברי דליה היו במצב של הלם. לא הבינו איך חברה בת 37 חולה בסרטן. באותו זמן ממש עוד חברה וחבר - שנפטר בינתיים - חלו בסרטן, ובקיבוץ חשדו שמדובר באחד המפעלים שגורם למחלה. כל הבדיקות שנעשו שללו את זה, וגם אני חושבת שמדובר בצירוף מקרים מוזר. עובדה שמאז לא חלה שום חבר בסרטן. הקיבוץ היה לי כמו משפחה שנייה. כולם רצו לעזור, להרגיע, להביא אוכל. אפילו שמרו לי את מקום העבודה. מוטי היה גיבור אמיתי. ניהל את החיים כמו גדול".

 

גם לאחר הטיפולים הקשים עדיין לא היו ריאותיה של איימי נקיות מ"נקודות" חשודות שהיו עלולות להפוך לגידול קטלני. היא ידעה שמחלה ממזרית כשלה, למרות הפוגה נראית לעין, עלולה לחזור כעבור שנתיים מתום הטיפול. ד"ר דן, הרופא המטפל, החליט על השתלת מח עצם מגוף החולה. התאים שנאספו בין הטיפול השלישי לרביעי טוהרו והוחזרו לגוף כשישה שבועות לאחר הטיפול האחרון בסדרה, וסדרה נוספת של חמישה ימים, יומיים לפני ההשתלה. לאחר ההשתלה המוצלחת  אושפזה עיני למשך שלושה שבועות בבידוד מלא, כשרק מוטי בעלה ואחותה מורשים לבקרה. אימה באה מקנדה לטפל בילדים, וחברי דליה הציעו לסייע בכל הנדרש.

 

"זו הייתה תקופה קשה במיוחד", נאנחת איימי כשהיא נזכרת בחדר הבידוד שהפך לה לבית. "כדי לא להשתגע מרוב געגועים תליתי על הקיר תמונות משפחה, פוסטרים מהבית, והנחתי לצדי ערימה ענקית של ספרים. הכי קשה היה הניתוק מהילדים. הקושי של בת 13 לנוכח ציפיות שלא עמדה בהן; הבן שעבר אבחונים של קושי בלמידה ולא הייתי לידו. הבן הצעיר דחה את קרבתה של אמי. הוא לא דיבר אתה ולא רצה לחזור אתה מהגן. העולם זרם בלעדי, וחשתי כמו מישהו שצופה עליו מהשמים. לא ידעתי מה מזג האוויר. תופעות הלוואי עוד התגברו: הקאות, שלשולים, פצעים בפה. ירדתי במשקל, ורק הצנרת השאירה אותי בחיים. הרבה חולים שהכרתי נפטרו, וגם זה לא תרם למצב הרוח הירוד".

 

ש: היו רגעים של ייאוש, של רצון להרים ידיים ולהיכנע למחלה הארורה?

"הלילה הראשון שאחרי הבשורה הקשה היה 'לילה לבן'. חשתי שאני הולכת למות. בכיתי על זה שלא אראה את יואל בן החמש גדל להיות ילד ונער בוגר. אבל בבוקר הכול נראה טוב יותר. השמש זרחה, והתקווה לצאת מזה ניצחה את הייאוש. ידעתי שיש על מי לסמוך, עם מי לדבר".

 

איימי ומוטי מאמינים שהמחלה מאחוריהם, למרות שעדיין קיים סיכון מזערי לחזרתה גם אחרי שנתיים. חוץ מבדיקות דם כל שלושה חודשים, וביקורות מדי חצי שנה, מתנהל הכול כרגיל. איימי נחשבת ל'נקייה".

 

אבל בכך לא הגיע לקצו ה"רומן" של איימי עם בית החולים ומחלקת השתלות מח העצם. לאחר שחשבו כיצד יוכלו להועיל לחולים הממתינים לבדיקות, הגיעו מוטי ואיימי למסקנה שאין טוב מספרייה ניידת, עליה יונחו מגזינים ועיתונים. מוטי בנה ספרייה מעץ, איימי אספה עשרות כתבי עת, ומרפאת החוץ ברמב"ם מברכת על היוזמה יוצאת הדופן. חוץ מזה, גייסה עיני עשרות מתנדבים שעיטרו צעיפים צבעוניים לטובת כיסוי הקרחות של חולות הסרטן ברמב"ם. ועוד: עיני הפיקה, לפני כשנה, שוק מכירות ססגוני בקיבוצה, שכל הכנסותיו הוקדשו לקרן שהקימה למען חולי לימפומה בבית החולים רמב"ם בחיפה - מבצע שהיא עומדת לשחזר בקרוב.


נתוני פטירה

דן אבן, ידיעות אחרונות

 

40% מהנשים מתות מסרטן * מחלות הלב וכלי הדם הן גורם המוות השני (25%) בקרב נשים עד גיל 75אצל הגברים מתחלקים גורמי התמותה מהמחלות האלה שווה בשווה (25%)

 

40% מהישראליות שנפטרות עד גיל 75 מתות ממחלת הסרטן - כך עולה מנתונים שהוצגו בשבוע שעבר בכנס הבינלאומי של המכון הלאומי לחקר שירותי בריאות בירושלים. לפי נתונים שאסף משרד הבריאות, מחלות לב וכלי דם היו גורם המוות השני (25%) אצל נשים בישראל. הגורם השלישי (6%) לתמותה בקרב נשים היו פגיעות כתוצאה מתאונות או מחבלות.

 

תמונת המצב אצל הגברים בישראל שונה בהרבה. גורמי התמותה בקרב גברים שנפטרים עד גיל 75 מתחלקים בצורה שווה בין סרטן (25%) ומחלות לב וכלי דם (25%). לעומת זאת, גבוהה פי שניים תמותת גברים מפגיעות (13%) מאשר תמותת נשים מהסיבה הזאת.

 

מעל לגיל 75 המגמה מתהפכת. מרבית הקשישים והקשישות (40%) מתים ממחלות לב; סרטן הוא גורם התמותה השני (20%). הנתונים מבוססים על דוחות התמותה שנאספו בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. "בשנים האחרונות נשמרת יציבות בתמותת צעירים מסרטן,  אבל חלה ירידה בתמותה ממחלות לב", מסביר פרופ' מנפרד גרין, ראש המרכז הלאומי לבקרת מחלות במשרד הבריאות. "לכן, אצל נשים צעירות הפך הסרטן לגורם תמותה מוביל", הוא אומר ומוסיף: "המגמה בולטת אצל היהודים. במגזר הערבי מחלות לב הן עדיין גורם התמותה העיקרי בכל קבוצות הגיל".


קטעים שתורגמו מאנגלית מיומנה של איימי עיני ומתוך הספר שבכתובים

 

"עדיין בהלם, אני כמו מציצן במחזה הזוי סביבי. אני מתחת לפני המים, התנועות והמחשבות שלי מסורבלות. אבל שמי, המודפס באותיות מודגשות על תיק בית החולים ליד מיטתי, מחזיר אותי למציאות. הוא מזכיר לי שאכן אני, איימי עיני, חולת סרטן. שמי נמצא במאגר המידע של בית החולים רמב"ם - אין דרך להימלט"

(קטע שתורגם מאנגלית מתוך הספר שבכתובים)

 

"ברגע שקיבלנו את התוצאות, מוטי בעלי ואני, נצמדנו לאינטרנט, שואבים כל מידע המצוי בו על הנושא. דע את האויב, לא?... אבל שום אתר באינטרנט לא יכול היה להשיב על השאלה הכי מציקה: למה אני? מה עשיתי לא נכון כדי ללקות בזה? האם זה האוויר שאני נושמת? האם מתח יכול להיות גורם? הרגלי אכילה? המים שאני שותה? נראה כי אף אחד לא יודע..."

(קטע שתורגם מאנגלית מתוך הספר שבכתובים)

 

"גופי גרם לי דחייה, הוא הפך למשהו חולה, חסר חיות ואנרגיה. נבגדתי על-ידו. במחשבה שנייה, אני בגדתי בו ראשונה. ברור כי לא הייתי קשובה ומודעת מספיק למה שניסה לומר לי. אני כותבת מילים אלה בעוד נוזל הכימותרפיה מטפטף לי לוורידים... על שקית הפלסטיק התלויה על מוט כתוב באותיות שחורות בולטות: "רעיל". לפתע אני קולטת שהתרופה מצילת החיים הזו, שאמורה לחסל את הגידול, היא גם רעל..."

 

"יש לי צורך נוראי להקיא אך אני נושמת עמוק כדי לנסות להימנע מזה. אולי פשוט כדאי שאני אוציא את זה ואפטר מזה. אני קמה לשירותים ודוחפת לפניי את המוט עם האינפוזיה המטפטפת. הרגליים שלי כל-כך חלשות. אני זקוקה שמוטי יבוא אתי למקרה שאפול"

(מתוך יומנה של איימי עיני)

 

"למוטי ולי הייתה התרשמות דומה מד"ר דן כשישבנו במשרדו בשבוע שעבר. אני חושבת שהוא בשנות הארבעים המאוחרות שלו, עם שיער מאפיר ומשקפיים דקות על קצה האף. הוא עשה עליי רושם קריר למדי והיה קורקטי בנוגע למעמדי ולטיפול. כששאלתי אותו על סיכויי ההחלמה שלי, הוא ענה שאינו מאמין בסטטיסטיקה. מה שיקרה לי ממילא יהווה 100 אחוז עבורי, אז מה הטעם לשאול? אבל הקול שלו נמוך ומרגיע והוא יודע מה צריך לעשות כדי להציל את חיי. זה, לכשעצמו, מספיק"

(מתוך הספר בכתובים של איימי עיני)


לרכישת מנוי ל"הקיבוץ" התקשרו 03-9309111 

 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים