יידיש איז מיין גאנץ לעבן (היידיש היא כל חיי) - צבי אייזנמן מאלונים, אחרון סופרי היידיש בתנועה הקיבוצית





אורה ערמוני


צבי אייזנמן מקיבוץ אלונים הוא סופר היידיש האחרון בתנועה הקיבוצית ואחד האחרונים בישראל * בשבילו "השפה המתה" עדיין חיה ובועטת, וכשאין לו עם מי לדבר בה הוא משוחח עם... עצים * פגישה עצובה-מצחיקה עם דער לעצטער מאהיקאנער (אחרון המוהיקנים) שמשוכנע שביידיש הכול נשמע הרבה יותר טוב

 

"ספרות טובה לא עוסקת באושר, וצבי אייזנמן הוא סופר טוב", אומר יוסל ברגנר, הצייר, ידידו של הסופר צבי אייזנמן מקיבוץ אלונים, שלאחרונה יצא לאור ספרו "די ווייזערס לויפן, לויפן..." (הוצאת לייויק), שתורגם לעברית בשם: "המחוגים אצים, רצים..." על-ידי אריה אהרוני (בית-אלפא).

 

ואכן, אושר גדול לא תמצאו, לא בספר עצמו ולא בשיחה עם סופר היידיש האחרון בתנועה הקיבוצית ואחד האחרונים בארץ. קשה להיות סופר אחרון בשפה "מתה", או, ליתר דיוק, כזו שמעטים מאוד היא להם שפת אם, שפת דיבור, כתיבה וקריאה. וכשאתה מזדקן - אייזנמן כבר סגר את שנתו ה-86 - ראייתך מעורפלת, מעטים מאוד האנשים שעימם אתה יכול לדבר בשפתך, ואתה נאלץ לעזוב את ביתך ולהיות תלוי בעזרת אחרים. אושר גדול ודאי שאין כאן.


מכתב לקדיה מולודובסקי

 

ב"בית נרקיס", בית מוגן שמתגוררים בו ארבעה חברים מאלונים, מתגורר היום צבי. עד לפני שנה התגורר בביתו, וכאן, הוא מפרגן, דואגים לו לכל צרכיו הפיזיים: ניקיון, אוכל, בריאות. וצבי עצמו, למרות שאבד מאור עיניו, למד ככל האפשר להסתדר בכוחות עצמו. אבל הבדידות אוכלת בכל פה. אשתו, יהודית, נפטרה לפני שש שנים, ילדים לא היו להם, וצבי נותר אלמן וערירי במקום שאין כמעט איש הדובר את שפתו. אומנם, הוא דובר עברית על בוריה, אבל למי ששפת אמו היא יידיש, למי שכתב כל חייו ביידיש, למי שחולם ביידיש, חי ביידיש - קשה לחיות במקום שהעברית מולכת.

 

"התחלתי לכתוב מילדות", מספר צבי, "אבא שלי היה 'בונדאי' (חבר בבונד - מפלגת הפועלים היהודיים של ליטא, פולין ורוסיה), קרא ספרים ברוסית והלך באחד במאי לתהלוכות. אמא הייתה אדוקה - פאנאטית. איך הם התחתנו וחיו, נאר גאט ווייס (רק אלוהים יודע). קדיה מולודובסקי הייתה המורה שלי בכיתות הנמוכות, ואחריה היה לי מורה יוצא מן הכלל לספרות, נתן סמוליאר, שביקש שכל אחד יכתוב רשמים וסיפורים בכל שבוע. את הטובים ביותר בעיניו הוא קרא בכיתה בפני התלמידים. יצא שתמיד הוא קרא מהסיפורים שלי. פעם אחת כתבתי חצי עמוד, הוא קרא והילדים התחילו לקנא ואמרו שאני מעתיק מספרים. סמולר קרא לי למשרד ואמר: אתה תמשיך לכתוב, יש לך כישרון גדול, אבל אני לא אקרא בכיתה כי הילדים מקנאים. תכתוב ותיתן לי את החיבורים שלך. באותו זמן חי בוורשה המשורר איציק מאנגר. הוא היה מבקר בבתי ספר. כשהוא בא אלינו, המורה קרא לי למשרד ונתן לו לקרוא סיפור שלי שבו תיארתי יום סגרירי. אני זוכר שמאנגר הרים את משקפיו למעלה, קרא, ואני הרגשתי כאילו הוא בולע את המילים שלי. כשסיים, הוא הרים את האצבעות הצהובות מסיגריות ואמר: 'עס וואקסט א-שרייבער' (גדל סופר). למעשה, אז התחלתי לכתוב". המעגל נסגר כשבשנת 1980 קיבל אייזנמן, על בימת "הבימה" בתל-אביב, את פרס איציק מאנגר.


אבל, הכתיבה נקטעה. "פרצה מלחמת העולם השנייה, הייתי נפוח מרעב וחשבתי רק על אוכל, לא על ספרים ולא על כתיבה", מספר אייזנמן. "זה נמשך שנים עד שהגעתי לווילה באיטליה, בדרך לישראל. היינו שם חצי שנה. כולם  קיבלו וכתבו מכתבים לקרובים. לי לא היה למי לכתוב. זה היה בשבילי ממש סיוט. בעשר בבוקר כולם מקבלים מכתבים, ותמיד חיכיתי: אולי יקראו גם בשמי ויגידו: יש לך מכתב!  נזכרתי שקדיה מולודובסקי נמצאת באמריקה. היא הרי הייתה מורה שלי. ודאי תרצה לכתוב לי. התגלגל לידיי כתב-עת ביידיש שיצא באמריקה. שלחתי לשם מכתב בשבילה. הצגתי את עצמי. כתבתי שהייתי תלמיד שלה, ושאני לא מבקש דבר, רק שתכתוב לי מכתב. עברו חודש ועוד חודש, ופתאום אני שומע את שמי, קוראים לי: יש לך מכתב. ירדתי בריצה ועל המעטפה אני רואה את שם השולח: מקס הולצמן. אני לא מכיר שום מקס הולצמן, אני לא יודע מי זה. מה מתברר? קדיה מולודבסקי חיה אז בלוס-אנג'לס אצל אותו מקס הולצמן, שהיה פעיל בכתבי העת ביידיש באמריקה. מכתב-העת העבירו לה את המכתב. היא לא נחפזה לענות, אבל הראתה אותו למקס הולצמן, והוא כתב אליי. התחילה בינינו חליפת מכתבים, והדבר היחיד שביקשתי ממנו היו ספרים ועיתונים ביידיש. אז התחלתי לכתוב ולפרסם בכתבי העת ביידיש באמריקה".

 

מאוחר יותר, בקפריסין, ניסה אייזנמן את כוחו בכתיבת שירה. "עדיין לא האמנתי בכשרון שלי, ובכל זאת העזתי לשלוח שני שירים לעיתון בארץ. העיתונים היו מגיעים למחנה העצורים בקפריסין ותלו אותם על לוח המודעות. כל יום באתי לראות אם הדפיסו את השירים שלי. לא היה כלום. יום אחד ראיתי שיר שלי מודפס בעיתון. כל הזמן עמדתי שם, וכשמישהו התעכב היה לי רצון להגיד: אתה רואה, זה שלי, אני משורר!".

 

קורא בעברית, כותב ביידיש

 

כשהגיע אייזנמן לישראל התחיל לכתוב סיפורים. "דווקא אז קיבלתי זבענק (זבנג) מקדיה מולודובסקי", הוא נזכר. "היא שהתה אז בארץ ומועצת הפועלות נתנה לה במה לפרסום דברים שלה ושל אחרים, ביידיש. רצו לשכנע אותה שתישאר בארץ. שלחתי לה סיפור שנקרא 'א-הויז אין יפו' (בית ביפו). הפעם היא ענתה לי. ומה היא כתבה? 'אני מצטערת, לבית שלך אין גג'. זה היה נורא. והיא הרי אישה חכמה, גדולה, מנוסה, למה בבת אחת לתת לי זבנג, שבגללו עלול הייתי בכלל להפסיק לכתוב? למזלי, המשיך אותו מקס הולצמן להיות אתי בקשר. הוא התרשם מהכתיבה שלי וכשכבר הייתי ביגור הוא כתב לי: הגיע הזמן שתוציא ספר. אני מממן. הרגשתי שעדיין אינני בשל. באותו זמן חי בארץ אביו של יוסל ברגנר, מלך ראוויטש, מגדולי המשוררים ביידיש. הולצמן כתב לי: קח את החומר וסע למלך ראוויטש. אם ראוויטש יגיד שזה טוב - תפרסם. מלך ראוויטש קרא ואמר: זה לא רק טוב, מוכרחים להוציא את זה לאור. כך הוצאתי ב-1956 את הספר הראשון שלי, 'די באן' ('המסילה'), בהוצאת יגור, עם הקדשה למקס ורוז הולצמן ולמלך ראוויטש. יוסל ברגנר צייר את העטיפה ואת המדורים ומלך ראוויטש כתב מבוא לספר".

 

ש:  גם אחרי שלמדת עברית המשכת לכתוב ביידיש?

צבי אייזנמן: "באופן טבעי אני כותב יידיש. זוהי השפה שלי. אין שפה יותר גמישה מיידיש, שעוזרת לסופר לכתוב. זוהי שפה חכמה. התשתית היא גרמנית, אבל היא כל הזמן התפתחה והשתנתה, גיירה הרבה מלים מהעברית ומכל השפות שבמקומות בהם היו מפוזרים היהודים. הספר הראשון הידוע ביידיש כבר הופיע לפני אלף שנה, זוהי פואמה על אבירים שכתב אליהו בחור, ביידיש קשה לפענוח".

 

ש: יש לך עם מי לדבר יידיש?

"כשאין לי עם מי לדבר יידיש, אני מדבר עם העצים. כשקיבלתי את פרס מאנגר ישבתי על המרפסת וסיפרתי לשכן שלי, לעץ, שזכיתי בפרס. סיפרתי לו שאני נוסע לקבל את הפרס והתייעצתי איתו מה ללבוש:  האם להוריד מהבוידם את הכובע טמבל, סנדלים ומכנסיים קצרים? או אולי ג'ינס, או פראק וצילינדר? אז העץ ענה לי: קודם כל תהיה בנאדם, לא חשוב מה תלבש. יידיש היא כל העולם שלי, ולכן אני חי פה בבדידות גמורה. גם על חמישה מתוך 15 הספרים שלי שתורגמו לעברית, וחילקתי לחברים, אף אחד באלונים לא הגיב. אולי לא מבינים כי הכתיבה שלי מיוחדת. היא פיוטית. כמעט אין עלילה".


ש: גם העברית שלך מאוד טובה.

"עברית למדתי בארץ מאשתי. התחתנתי מאוחר מאוד. האמת - חיפשתי אישה שיודעת יידיש טובה, ואז הכרתי את יודיסקה (יהודית), שהייתה מורה לעברית. הייתי מגויס ב'למרחב', ערכתי שני דפים לספרות ביידיש, וגרתי ארבע שנים בתל-אביב. המגויסים היו נוסעים הלוך ושוב באותו רכב. יהודית נסעה לאלונים ואני ליגור. ראיתי אותה - אישה שמחה, מבינה בדיחה, שרה בדרך שירי איציק מאנגר. כשנודע לי שהיא לא נשואה, לחצתי עליה להתחתן, וזה מה שקרה.  היו לי איתה 36 שנים בלתי-רגילות. אין לך מושג איזו אהבה. לא היו לנו ילדים. זה כבר היה מאוחר. היא זו שלימדה אותי עברית. מאז אני קורא רק עברית וכותב רק ביידיש".

 

הארומה של היידיש

 

15 ספרים כתב אייזנמן ביידיש, רבים מהם תורגמו לגרמנית, לפולנית, לאנגלית, לרומנית, לרוסית. לעברית תורגמו חמישה מהם, שיצאו, כמו האחרון, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", שהוציאה גם ספר אחד ביידיש. "תרגום מיידיש הוא קשה ביותר", אומר צבי ומפרגן לתרגומו של אריה אהרוני: "אריה העביר את הנשמה ואת הקצב של הסיפורים, ויש לו כמובן גם עברית וגם יידיש מצוינות". גם פרסים הוענקו לאייזנמן על ספריו: פרס  איציק מאנגר ב-1980, פרס עיריית תל-אביב על שם מנדלי מוכר ספרים ב-1986; ופרס שהוענק לו במונטריאול, קנדה.

 

ש: יש עדיין קוראים ליידיש?

"כל פעם פחות ופחות. אם לא לומדים יידיש החל מכיתה א' - השפה לא תחיה".

 

ש: יש כיום קורסים באוניברסיטה, יש חוגים.

"אבל זו יידיש סינתטית, חסרים בה המיץ, הארומה, המנגינה, הרוך. היידיש היא שפה מעוגלת, לעומת העברית, שהיא שפה עם זוויות. גם הקללות נשמעות יותר טוב ביידיש". בשמחה רבה שופך אייזנמן שפע דוגמאות מאותן קללות של אישה בשוק, כשמישהו העיז להגיד לה שהדגים שלה מסריחים מהראש... וגם הבדיחות ביידיש נשמעות הרבה יותר טוב.

בתנועה הקיבוצית היו לא מעט סופרים שכתבו ביידיש:  יוסל בירשטיין בגבת, אריה שמרי בעין-שמר, גור-אריה יהודה מאלומות, שתרגם את מאנגר. "עכשיו נשארתי היחידי בתנועה הקיבוצית, לבדי, בלי סופרים חברים, בלי קהל קוראים. וגם אני לא יכול לכתוב יותר. הספר הזה הוא האחרון", אומר אייזנמן.

 

ש: אתה בכלל לא כותב?

"אני לא יכול לכתוב, אני לא רואה".

 

ש: אולי להכתיב?

"לא. זה לא אותו דבר. עם נייר ועיפרון יכולתי לעשות הכול. וגם אם הייתי יכול לכתוב לא היה לי למי להראות את מה שאני כותב. אשתי הייתה הקוראת הראשונה של כתבי היד שלי. פעם התעקשה שאוציא כמה קטעים מאחד הספרים, וסופרים הם אגואיסטים גדולים, כשהם כותבים הם חושבים שתפסו את אלוהים ברגליים (גם זה נשמע יותר טוב ביידיש), אז כעסתי והרמתי עליה קול. פעם יחידה בחיים. והיא אמרה: הקטעים האלו יפים. בהזדמנות תכניס אותם לסיפור אחר, בסיפור הזה הם סותמים את התהליך של הסיפור. הוא לא יכול להתקדם. בסופו של דבר הסכמתי. היא צדקה במאה אחוז. עכשיו אני בכלל לא כותב, גם לא קורא".

 

ש: אז מה עושים כל היום?

"זה קשה. אבא היה נגר. הוא התקין לי סוס עץ, ואני רוכב עליו. אל תצחקו ממני ואל תחייכו, אבל על סוס העץ הזה עברתי את כל החיים".


לרכישת מנוי ל"הקיבוץ" התקשרו 03-9309111 

 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים