תאונת צריכה - סיפור קפקאי על תלאות חברים שרכבם הפרטי התקלקל







תמר רז, אורנה ביבר, דוברת המועצה לצרכנות


תמר רז, אורנה ביבר, דוברת המועצה לצרכנות

 

למה נועד בית המשפט בישראל? ללמד את הקיבוצניק המתחדש הלכות צרכנות טובה. כך לפחות סבורה כבוד השופטת נילי פלד מבית המשפט לתביעות קטנות בחדרה, שדחתה את תביעתנו נגד מוסכניק מחדרה, שתיקן את מכוניתנו לאחר תאונה. אבל, בל נקדים את המאוחר.

 

הכול התחיל בעקבות המעבר למודל הדיפרנציאלי, והחלטת קיבוצנו להקטין מאוד את מאגר הרכב לחבר ואף לעודד חברים לרכוש רכב פרטי (אך לא לאפשר לבטח אותו דרך הקיבוץ). רכשנו יאריס במוסך טויוטה בחדרה וביטחנו אותה בסוכנות בתל-אביב. בשבת חורפית אחת, אחרי כשנה של שימוש, קרתה לנו תאונה וחזית המכונית נפגעה. הפקידה בסוכנות הביטוח הפנתה אותנו למוסך פרטי בחדרה. אחרי יומיים קיבלנו את המכונית "כמו חדשה", כך חשבנו, וחברת הביטוח החזירה את התשלום, למעט כ-2,000 ש"ח השתתפות עצמית.

 

הקיץ בא, והמיזוג לא פעל. במוסך המרכזי של טויוטה ניסו לתקן, פעם אחת, ופעמיים, אבל בפעם השלישית הוציאו את מעבה המזגן, בדקו באמבטיית מים, והתברר שהוא דולף. לא קשרנו זאת עם תיקון התאונה במוסך הפרטי, אבל כששילמנו אמר לנו מנהל העבודה, שבעצם מגיע לנו החזר התיקון מהביטוח. איפה! זה ביניכם לבין המוסך, אמרו לנו בביטוח. המוסכניק שתיקן את התאונה לא הסכים לקבל בחזרה את המעבה הפגום וטען שהוא תקין. אחרי כמה חודשים של חילופי טלפונים עם "כל העולם", התערב השמאי, שמסר את המעבה לבדיקה לאותו מוסך פרטי בחדרה. כמעט מובן מאליו, שזה חזר עם פתק "תקין". הוא גם נראה הרבה יותר תקין מאותו מעבה שנמסר לבדיקה. אבל לך תוכיח.

 

קיץ חלף וסתיו כמעט עבר, ואני נסעתי לניתוח אמבולטורי (ללא אשפוז) בבית-חולים מאיר. היה זה יום פקוק במיוחד בכבישי השרון. ניסיתי לעקוף דרך אבן-יהודה, אך ביציאה לצומת דרור התחיל עשן עולה מן המנוע. עצרתי מייד, החברה שאתי הצליחה בכישוריה לעצור לי טרמפ (היא נשארה להמשך הטיפול במכונית) עד צומת רעננה צפון, משם המשכתי ברגל. את התור לניתוח החמצתי, ונאלצתי לחכות (בצום) לסוף היום. המכונית נגררה למוסך טויוטה ושם התברר כי מנוע המאוורר נשרף. עוד התברר, כי בתיקון התאונה ניתן לנו מאוורר לא מקורי, שהיה קטן מדי. זה כבר היה יותר מדי בשבילנו.

 

שוחחנו עם עורכת-דין שיעצה לנו לתבוע בבית דין לתביעות קטנות גם את המוסך הפרטי וגם את הביטוח. זאת הייתה, כנראה, שגיאה פטאלית, כי עורך-הדין של הביטוח האשים אותנו בסחטנות. הדיון נקבע, כמה סמלי, ל-24 באפריל, ערב יום השואה (אישי הוא ניצול שואה), אצל השופטת נילי פלד.

 

כבר במסדרון התחיל לחלחל בי חשש, אף-על-פי שכולם אמרו שאנחנו צודקים ובוודאי נזכה (מלבד הבנים שלנו, שמראש אמרו שזה מקרה אבוד). אחרי המתנה ארוכה נכנסנו לאולם. פתחנו את דברנו בכך שאנחנו קיבוצניקים ואיננו מתמצאים בענייני ביטוח. אוהו, קיבוצניקים, חשבה בלבה מן הסתם השופטת, צריך ללמד אותם פרק בחיים. היא נזפה בנו על שתבענו את הביטוח, ואמרה כי העניין שלנו הוא רק עם המוסך הפרטי. גם כלפי המוסכניק גילתה יחס יותר אוהד מאשר כלפינו. משאלותיה ניכר שלא התעמקה קודם בכתב התביעה, אבל מה שיותר גרוע, היא גם לא חיכתה לתשובות. שאלה אם נתקענו בדרך ואיפה, ומייד המשיכה. שאלה אם הייתה גרירה וכמה זה עלה, וגם על הפרש המחיר בין החלקים המקוריים לבין החלקים שניתנו לנו. היא שאלה, אבל עוד לפני התשובה המשיכה הלאה. "אתם צריכים ללמוד את חוקי הצרכנות", הסבירה כשדחתה את תביעתנו, "הייתם צריכים לחזור אל המוסך והוא היה מתקן את הפגמים ("בטח הייתי מתקן", אישר המוסכניק). לעולם לא מאוחר ללמוד, רמזה השופטת לגילנו המתקדם, ודחתה את תביעתנו. מזל שלא השיתה עלינו את הוצאות המשפט.

 

אני, עליי להודות, רודפת צדק חולנית. לאחר לילה ללא שינה כתבתי לשופטת. "טוב, אנחנו צריכים ללמוד צרכנות טובה. אבל מה ילמד מהמשפט המוסכניק? הוא ילמד שמותר לו להמשיך לרמות לקוחות, כי בית המשפט הישראלי עומד לצדו". אין צורך לציין שלא זכיתי לתשובה.

 

פניתי לנציבות התלונות על שופטים - יש דבר כזה (הנציבה היא השופטת בדימוס טובה שטרסברג-כהן). התבקשתי להמציא להם את פרוטוקול הדיון, טרחה לא-קטנה כשלעצמה, ותגובתם הייתה מאוד מאכזבת. "אין כל פגם בכך שהשופטת ציינה שאתם קיבוצניקים, אין זו הערה מעליבה...", ענה השופט בדימוס הרווי גרובס, בשם הנציבות. "כבוד השופטת סברה כי יש פגם בדרך שבה פעלתם מבחינת החוק בקשר לצרכנות", נאמר עוד בתשובת נציבות התלונות, אבל לא צוין שום סעיף בחוק שעליו הסתמכה. ביקשתי מהנציבות שיציינו את החוק העוסק בכך, כדי שנוכל ללמוד אותו כמצוות השופטת. תשובה, כמובן, לא קיבלתי. ובכל מקרה, סיימה הנציבות: "גם אם נפלה טעות במסקנותיה בפסק הדין אין בסמכותנו להתערב". אז בשביל מה אתם קיימים? אה, כן, הם מיידעים אותנו, "בלי לנקוט עמדה", שהדרך היחידה היא ערעור.

 

ביררתי. ערעור מתחיל בתשלום של 500 ש"ח. הוצאות המשפט, אם הערעור נדחה, יכולות להגיע לכמה אלפים. יועץ אמר לי שרק כ-5% מהערעורים מתקבלים. סטטיסטית, לא היה לנו סיכוי.

 

לסיפור הקפקאי מצטרפים גם הגופים שאמורים לעזור לצרכן. במועצה לצרכנות דווקא ענו לנו יפה, ולאחר ששמעו בקצרה את הסיפור, הפנו אותנו לעו"ד שמטפל בתלונות כאלה. שלושה-ארבעה ניסיונות למצוא אותו עלו בתוהו, ואז הפנתה אותנו פקידה אדיבה אל הדוברת. את הסיפור לא הסכימה לשמוע, גם לא את השאלות. תשובות היא לא נותנת בטלפון, אפילו לא לשאלה למה נועדה המועצה לצרכנות. רק שנשלח אליה את כל המסמכים הנוגעים בדבר ונמתין. לזה, אפילו לנו כבר לא היה כוח.

 

תגובת דוברות בתי המשפט, למרות ההבטחות, לא הגיעה עד למועד סגירת הגיליון.


לרכישת מנוי ל"הקיבוץ" התקשרו 03-9309111 

 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים