ספורט



ספורט

תום שלח, יאיר קלס


חצי פינה: הקרב על הבית

תום שלח

 

(או: יש לכם ריח של פרות)

 

בחיים לא אשכח את היום ההוא. הבושה, ההשפלה, המבטים הספק זועמים ספק מרחמים בחדר האוכל. שום תירוץ לא יכל להסביר את מה שקרה, את אף אחד לא עניין שהילדים מכיתה ו' היו בטיול שנתי, שהחמישייה הפותחת שלנו כללה שני ילדים מכיתה ג', שאם הייתי מעמיד אותם אחד על השני לא היו מגיעים לרבע דניס קאר וששחקני נצרת היו נפילים עצומים שהתפתחו בטרם עת. עדיין לא בשלו התנאים שאסגיר מה התרחש באותו יום נורא בצדו האפל של העמק, רק ארמוז שלמשחק כדורסל בנצרת עילית יש קונוטציות רעות ביותר בשביל אלו שהיו שם.

 

אבל עזבו את ההיסטוריה, אנחנו מתעסקים בהווה, והפעם החלטתי לעלות לנצרת על מנת לחדור ללב הגרעין הקשה של אוהדי הפועל מגידו, ילדים רכים שעוד לא היו מבטי זימה בעיניי הוריהם באותו יום משפיל ב-1988, מה שהופך אותם למשוחררים מטראומות העבר, בשבילם כל מגרש הוא ביתי.

 

כמנהגי בקודש, הגעתי לאולם דקה לפני הפתיחה ומייד הבנתי שהיום הכל שונה. לא עוד אולמות בגבעתיים שבהם הקהל היחיד של הקבוצה הביתית הוא משפחות השחקנים, היום יהיה פה קרב אמיתי. בפינה הימנית, אולטראס מגידו, או בשמם השני הקשא בשא (להבנת השם רצוי לצפות בסרט "עיר האלוהים"), נערים לבנבנים, קיבוצניקים טובים, שהופכים בהינף תוף לקהל הכי סוער בליגה. בפינה השמאלית, ילדי הרחוב של נצרת עילית, קיבוץ גלויות של פרחחים, שלא יבחלו בשום אמצעי על מנת להוכיח לאוהדי מגידו שזה הבית שלהם.

 

כמו עיתונאי טוב (ובגלל שזה היה המקום היחיד הפנוי באולם), חירפתי את נפשי והתמקמתי בין הפטיש לסדן. בין הקשא-בשא לבין הקיבוץ גלויות. בשלב הראשון עודדו שני המחנות את קבוצותיהם תוך התעלמות מקיומם אחד של השני, אך היה ברור שמדובר בחבית נפץ שעשויה להתלקח בכל רגע נתון.

 

את הגפרור הראשון זרקו הנצרתים, ששיבשו ברוב תחכום את השיר "הפועל מגידו מלחמה", ל"הפועל מגידו בת זונה". לא היה צריך יותר מזה כדי לשחרר את האריה מהכלוב והקשא בשא פצחו מייד בשיר "יש קבוצה אחת בעמק, אני שונא נצרת עילית". על המגרש משחק צמוד, נקודה לפה, נקודה לשם, כך גם ביציע, כל קבוצה רוצה את הבכורה.

 

רבע שני, נצרת עילית פותחים פער של עשר נקודות וילדי הרחוב פוצחים בשירת, "אוהו הקיבוץ בשוק". דגן יבזורי, קיבוצניק גאה, ממהר להשתיק אותם בשלשה. הקשא בשא גומלים לו מייד במוזיקה עממית של איל גולן: "יבזורי, דגן דגן יבזורי"..., כשהם שרים ביחד, הנצרתים נאלמים, כמו ברחש טועה בסכיניו של קומביין. מחצית. על המגרש, ארבע לנצרת. ביציע, יתרון קל למגידו. בינתיים גובר הארגון הסוציאליסטי, על האמוציונליות האורבנית.

 

תדרוך זריז של מנהיגי הקומץ. "זה לא מספיק", אומר ארן (החוליגן) סלע לתומר (אוגוסטין) שקד, "אנחנו צריכים יותר עוצמה. כדי להשתיק אותם אחת ולתמיד, יש לי שיר חזק". "אל תדאג", עונה לו אוגוסטין, "יש לי עוד שפן בכובע". מחצית שנייה, מהספסל מוזנק הטאלנט של ענף המטעים אלי חזן, שמשתלט על התוף כדי לנצח על השיר החדש, שיר אישי ומופנה לרכזה הנמוך של נצרת... שקט, לחשושים ולפתע בשיא העוצמה, כולם יחד: "אסף יגל, גובה מטר, מהגן הוא לא גבה". הפעם זה תורו של הקהל של נצרת להיות בשוק, הם לא היו מוכנים למהלך הזה, הפעם זה אישי. במקביל על המגרש הופעת בכורה לאחד מחביבי הקהל, לירון (יזי) יבזורי. כמוני, גם הוא חי את הטראומה ההיא, באותו יום מקולל הוא היה אחד משני הגימלניקים שעלו בחמישייה הפותחת והוא צמא לנקמה. הקהל דוחף אותו, "עולה, עולה, לירון יבזורי", שרים לו בלחן של יזהר כהן. יזי מכניס טירוף בקבוצה והיא רצה לעשר אפס. יתרון שבע למגידו. בניסיון נואש מנסים הנצרתים להחזיר בשיר אישי משלהם ושרים לאופיר פרחי, "אופיר ההומו", אך גם הברקה מדהימה זו שהתבשלה במוחו הקודח של קופירייטר מחונן, לא מדגדגת את אוהדי מגידו. יזי מוחלף, אוהדי מגידו נרגעים מעט, הנצרתים קולטים את שעת הכושר ושרים "הקיבוץ עולה באש". דאנק מדהים של דניס קאר משתיק אותם מיד. זה מעט מדי ומאוחר מדי, גם בשביל הקבוצה שלהם שמחטיאה שלשה עם הבאזר ומחמיצה הזדמנות להארכה. מגידו מנצחת שוב, הר הגעש בכחול מתפרץ.

 

אוהדי נצרת מתפנים במהירות מהמקום, אך הם לא אמרו את מילתם האחרונה. ביציאה מתבררת תוכניתם: הם צובאים על הגדרות, נתלים עליהן ושרים בלהט, "יש לכם ריח של פרות".

 

"אנחנו לא מבינים למה לקופים יש בעיה עם ריח של פרות", ממלמלים אוהדי מגידו, אך נמנעים מעימות ונותנים לכוח חלוץ איכותי (גולן גולן) לפרוץ להם את הדרך למכוניות. לבסוף שבים כל כוחותינו בשלום לבסיסם שבאמתחתם ניצחון בכל החזיתות.

 

רגע לפני השינה הרהרתי, האם הייתה זו חוויה מתקנת? האם נסגר החשבון עם הנצרתים?

 

אההה... לא! ממש ממש לא!!! בשביל זה היינו צריכים לנצח על מאה הפרש...

 

עבודה מצוינת של קאר

יאיר קלס

 

לפני כשבוע השיגה הקבוצה הפועל מגידו-יקנעם את ניצחונה החמישי ברציפות העונה בליגה, כשגברה על הפועל נצרת-עילית בתוצאה 85:82. דניס קאר (שהשאיר מאחוריו אישה ושני ילדים בדאלאס טקסס ומתגורר עתה בקיבוץ הזורע), נותן עבודה מצוינת במגרש. הוא קלע 28 נקודות ולקח 11 כדורים חוזרים. שי ברוך, הרכש מעפולה-גלבוע, הוסיף 18 נק', אליהם הצטרף כמו תמיד דגן יבזורי שהשחיל 16 נק' משלו, אופיר פרחי הצעיר תרם 11, הרן שיפמן פגע 9 וחילק 8 אסיסטים, דביר בשן קבר 2 וחן בן אליהו מראשון לציון עם נקודה, בלטו אצל הקיבוצניקים...

 

האולם במשמר העמק היה מלא במאות ילדים ומבוגרים כאחד, לבושים ב"חולצות אוהדים" שהוכנו מבעוד מועד. הקהל הריע בהתלהבות לשחקנים, רקד על הבטונדות ושר למקצב התופים. האוהדים, יש לומר, חיים את הקבוצה בכל רגע, משוטטים בקביעות באתר האינטרנט הרשמי שהוקם במיוחד, מלווים את הקבוצה לכל מקום בארץ ורק מחכים לקרב הקרוב.

 

ביום שלישי האחרון פגשה הקבוצה את בית"ר בנימינה במשחק חוץ קשה. סקרנים לדעת איך זה נגמר? אתם יכולים לחכות לגיליון הבא או להיכנס לאתר הקבוצה שכתובתו: www.hapoelmegido.area.co.il

 

מי אמר שאימפריות נופלות?









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים