איזה יופי - דוגמן הצמרת גולן פוקסמן מעין דור מספר על הדוגמנות והקיבוץ




 

שירלי זינגר


המסעות בעולם הביאו אותו למקומות מוטרפים, לסיטואציות מהסרטים ולהיכרויות מסעירות * העבודה בישראל פותחת לו את כל הדלתות * ובכל זאת, הוא לא מסתחרר מפיתויי עולם הזוהר * ולא מוותר על חדרו בקיבוץ, ועל העיסוק בשבר הקיבוצי של בני דורו * קבלו את דוגמן-העל גולן פוקסמן, חבר עין-דור

 

שיטוט מקרי באינטרנט הביא אותי אל תמונות של איזשהו חתיך תורן, המדגמן בגדי ים ל"ספידו". לפתע, אורו עיניי: הוא משלנו! קיבוצניק! ומתברר שגולן פוקסמן (30, עין-דור) הוא לא סתם בן קיבוץ שגאה בקיבוציותו, אלא גם טוען כי בשבילו הקיבוץ היה, נשאר ויישאר הבית! זה כבר מצדיק בירור יותר רציני...

 

כבר בדרך לבית הקפה התל-אביבי בו אנו נפגשים לראיון, מספר גולן כי בדרך כלל הוא לא מתראיין. למה? לזה עוד נגיע. עוד בטרם התיישבנו, הוא מצהיר: "דוגמנות זה לא מעניין", ועל ה"למה" השני הוא עונה: "דוגמנות זה לא משהו להתגאות בו". אני מתעקשת (בכל זאת, משימה עיתונאית), ומשחררת כבדרך אגב, לשבירת הקרח, את השאלה המתבקשת: "איך בכלל נהיית דוגמן?", והוא, עוד לפני שמשיב, קופץ: "זה הסיפור הכי בלוי בהיסטוריה... כל דוגמן שואלים איך התחלת..."


ש: נכון, ובכל זאת, כשקיבוצניק מתגלגל להיות דוגמן זה קצת יותר מפתיע.

גולן פוקסמן: "כשהייתי בהודו, חברה טובה שלחה תמונות שלי לסוכנות הדוגמנים 'יולי', וכשחזרתי, לפני חמש-שש שנים, יולי התקשרו אליי, נפגשתי עם סוכנת שלהם, וככה התחיל מסע הדוגמנות המאוד הזוי הזה. התלבטתי אם לעשות את זה או לא, אבל חזרתי תפרן מכל טיוליי בעולם ולא היה לי משהו אחר לעשות. ידעתי שאני לא רוצה להיות דוגמן, אבל זה נראה כמו אופציה טובה, אז הלכתי על זה. יום אחרי זה סגרו לי קמפיין ל'פולגת', ומאז אני בפנים".

 

ש: נשמע שאתה ממש שונא את זה.

"לא שונא, זה פשוט לא עולם התוכן שלי. מדובר בהתעסקות יומיומית בדברים שהם חיצוניים, וזה גורם לי להרגיש מוזר. הייתי רגיל להיות בצד השני של המצלמה: בטיולים, בצילומי טבע. להיות מול המצלמה - זה סיפור אחר לגמרי, שדרש ממני תקופת הסתגלות לא פשוטה. היה לי מאוד קשה עם זה בהתחלה".

 

ש: אתה שובר לנו את הסטיגמות על עולם הזוהר.

"איזה זוהר. מה שאני עושה, כדוגמן, זה בעצם להדגים את המוצר, אני מנסה לבטא 'דרך הבטן' מה שהלקוח, המעצב, הסטייליסט והמאפר מנסים להעביר, דרכי, לכלל הציבור. זו התעסקות שטחית והפוקוס הוא עליך, ובהתחלה זה היה נורא מביך. כל הזמן בוחנים אותך ובודקים אותך, ולי זה לא נעים. לא נוח לי שמסתכלים עליי, לא נוח לי שמדברים עליי... ובכל זאת, כשאני מגיע לעבודה אני נותן מאה אחוז מעצמי, מההתחלה ועד הסוף".

 

אחרי העבודה הוא חוזר הביתה, "לחיים האמיתיים", כהגדרתו, ומצליח להתנתק. כשהוא עובד בחו"ל זה כבר יותר מסובך. "בחו"ל הכול מסתובב סביב העבודה - הולכים ל-15 אודישנים ביום, גרים בדירת דוגמנים וכל ההתנהלות היא סביב זה. עבדתי בדרום אפריקה כמה חודשים וגרתי שם בדירה עם 12 דוגמניות. שם הרבה יותר קשה לעשות 'קאט' וליצור את ההפרדה בין העבודה לחיים 'שלי'. אולי המזל שלי הוא שנכנסתי לדוגמנות בגיל מבוגר יחסית, כשכבר הכרתי את עצמי ואני יותר בוגר, וככה היה לי יותר קל לא להיכנע לפיתויים, שלא חסרים בעסק הזה. אני מנסה להשתלב בעולם הזה, אבל לפי החוקים שלי".

 

ש: תסביר.

"קודם כל, יש הפרדה ברורה בין שוק האופנה בארץ לזה שבחו"ל. בעולם מודדים אותך לפי יכולת מקצועית, בארץ זה הרבה יותר שוק של יחסי ציבור, של למתג מישהו באופן ספציפי וככה למכור אותו. לא שאין פה כשרון או אנשי מקצוע מעולים, כי יש, אבל בגלל ההכתבה התקציבית הנמוכה יחסית, ומשום שתנאי השיווק של השוק בנויים על 'אופיום להמונים' ועל שיווק למכנה המשותף הנמוך ביותר - כל העסק פועל כאן אחרת: מתמקדים בכל הצהובנות, הרכילות וכו'. אין לי בעיה עם העובדה שכך זה פועל, אני מבין את האינטרס הכלכלי, פשוט אין לי שום רצון להיות חלק מהעניין ואני לא משתף עם זה פעולה. לכן אני גם לא מתראיין - וביקשו לא פעם! - ובגלל זה מדובר בפרדוקס, כשאת עושה את הכתבה הזאת".

 

כשאני שואלת אותו למה בכל זאת הסכים הפעם להתראיין, הוא עונה כדרך הפוליטיקאים: "שאלה טובה...". אחר כך הוא צוחק, ומציע, לא בפעם הראשונה במהלך הראיון, לבטל... בסוף הוא מוצא נימוק: "כי זה עיתון 'הקיבוץ', ועולם תוכן אחר. כי באת לשאול אותי על הקשר שלי לקיבוץ, ולא עם מי אני יוצא ואיפה אני מסתובב".

 

ש: בסוכנות שלך לא מתרעמים על ההחלטה לא להתראיין?

"יולי הם היום כמו משפחה שלי. הם מכירים אותי ויודעים מי אני ומה אני, והולכים אתי. מדי פעם עוד מנסים לזרוק לי כמה ראיון יכול לקדם אותי. אני מודע לכך שזה יכול להכניס לי הרבה יותר כסף, אבל לכל דבר יש מחיר, ואת המחיר הזה אני לא מוכן לשלם. לא רוצה שיתעסקו בחיים הפרטיים שלי. כשאני הולך ברחוב אף אחד לא מזהה אותי, לא יודעים מי אני וטוב לי ככה. יש לי את השקט שלי, את העצמאות שלי. לא הייתי יכול לסבול אם מישהו היה מתחיל להתעסק לי בתוך הסדינים".

 

מאוד חשוב לו שלא ישתמע כאילו הוא יורק לבאר שממנה הוא שותה. הוא מודע למה שעולם הדוגמנות תרם לו, ולא רק מבחינה תעסוקתית. בזכות הדוגמנות, הוא מספר, הוא מכיר אנשים, יוצר קשרים, דלתות נפתחות, וגם, אין להכחיש - הטיולים בעולם. עם ובלי קשר לדוגמנות, גולן כבר טייל בחצי עולם: אירופה, ארצות-הברית, מרכז אמריקה, אפריקה, המזרח. בעשרות מדינות ביקר, ועדיין לא נמאס לו. "יש לי כרטיס פתוח לעולם", הוא אומר, "כשאני רוצה לנסוע לאנשהו אני מבקש מהסוכנת שתסדר לי עבודה שם, היא סוגרת לי את העסקה והם שולחים כרטיס. בשביל נרקומן דרכים כמוני, זו התרופה האולטימטיבית".

 

המסעות הביאו אותו למקומות ולסיטואציות שבוודאי לא היה טועם אלמלא כן: "הדוגמנות גרמה לי להכיר אנשים שאחרת לא הייתי מכיר ולהגיע למקומות... אני, הקטן, הכלום, הייתי במסיבות מטורפות, הכי גדולות, עם מלצרים שמסתובבים עם מגשים של קוק, היו באים לאסוף אותי מהבית עם מסוק, קשה לתאר את זה...".

 

ש: ובכל זאת, אתה מצהיר שלעולם לא תעזוב את הקיבוץ. זה נכון?

"כן. הקיבוץ זה הבית שלי. עם כל הטיולים שלי בעולם, תמיד שמרתי חדר שם. גם היום יש לי אותו. בכל חופש, בכל סופשבוע פנוי - אני שם. הקיבוץ הוא התראפיה שלי".

 

גולן הוא סטודנט (שנה שנייה) לאנתרופולוגיה ולימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל-אביב, ולכן הוא גר רוב הזמן בתל-אביב.

 

ש: מה המעמד שלך בקיבוץ כרגע? סטודנט? מסלול צעירים?

"אני חבר קיבוץ!"

 

ש: "באמת? הצביעו עליך והכול?

"כן. כבר לפני שנתיים-שלוש".

 

ש: ואתה פעיל בקיבוץ, משתתף בהצבעות?

"לא, כי כרגע אני לא נמצא שם מספיק ואני מרגיש שאין לי זכות להחליט עבור האנשים בקיבוץ איך לחיות".

 

כאמור, פיתויי עולם הזוהר לא קורצים לגולן, ותכניו הריקניים אינם "כוס התה שלו". לצד ביקורת על "תרבות האינסטנט" שפושה בחברה הישראלית, אפשר לשמוע אותו מתייחס למגוון רחב של נושאים - החל בתהליכים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים העוברים על החברה האנושית ועד אקולוגיה, איכות סביבה ופוליטיקה. למשל, יחד עם כמה חברים הוא מעורב בפרויקט, שצפוי לצמוח לממדים בינלאומיים, העוסק בעתידו של העולם, לא פחות. גם על הקיבוץ, כמובן, יש לו הרבה מה להגיד: "כל תיאוריה ארגונית מלמדת, ותראי את זה בכל עסק, שבכל גוף צריך להיות גורם האחראי להצבת מטרות. אם עסק לא מציב לעצמו מטרות חדשות - נוצר ואקום, ריק, מה שאסור שיקרה, אבל קרה בקיבוץ. בקיבוצים, דור המייסדים, המקימים, היו אנשי מטרה, אנשי חזון, והם מימשו אותו. הדור שבא אחריהם שאב מהנרטיבים של הדור ההוא, שבאמת היה משכמו ומעלה, והמשיך את העשייה. ההורים שלנו המשיכו לגדול עם אותו נרטיב, אבל בפרקטיקה כבר היה פער, ואנחנו נולדנו לשבר הזה. לתוך הוואקום שנוצר נכנסו אלימות, סמים, דור הטראנס. אנחנו הדור האובד".

 

ש: למה הדור האובד?

"רוב בני גילי מהקיבוץ עדיין רווקים, מסתובבים בעולם, מחפשים את עצמם. לדור שלנו יש חסך בסוציאליזציה לעולם החיצוני, האמיתי, שלא לדבר על החסך בתא המשפחתי. אפשר לספור על יד אחת את הפעמים שישנתי בבית ההורים שלי. גם בשלוש השעות בהן היינו הולכים אל ההורים אחר-הצוהריים היינו מסתובבים חופשי ומשחקים על הדשא. אני לא מצטער על זה לרגע, הייתה לי הילדות הכי מאושרת בעולם, אבל זה לא טבעי. הקיבוץ היה ניסוי סוציולוגי ברמה הכי מרחיקת לכת שעשו אי-פעם. לי, כאמור, היה טוב. הייתי מאושר ויש לי זיכרונות מעולים, אבל מי שהיה חלש, מי שסבל, עבורו הטראומה היא קשה. חשוב לי להדגיש שבעיניי בכל דבר יש גם טוב וגם רע. רעיון הקיבוץ עצמו היה רעיון רומנטי, רעיון גדול, של שאר רוח, אבל בפרקטיקה, בפועל, הוא נכשל".

 

ש: למה, לדעתך?

"בין היתר, כי הקיבוץ התעלם ממאפייני האדם ומצרכיו, אבל גם כי הקיבוץ סירב, בראייה מאוד אליטיסטית, לזרום עם שאר המשק הכלכלי בארץ. הקיבוץ סגר עצמו כמו בועה, כמו חממה, ובדרך גידל גם הרבה מאוד עשבים שוטים. החיים הקיבוציים היו מאוד נוחים. אנשים חיו טוב, אבל הם המשיכו לחיות טוב גם כשהמצב כבר היה רע. לא הייתה הבנה כלכלית ברמה הכי פשוטה. היום רואים בקיבוצים איך הסוציאליזם הפך לקפיטליזם טהור, תחרותי מאוד, אגרסיבי. אני רואה אנשים שלא עבדו עשרים שנה והיום מתזזים כמו מטורפים. ההתייעלות היום היא גם ברמת המחשבה, ברמת ההבנה הכלכלית. למשל, סוף סוף, מנהל מפעל נבחר לא בגלל החברים שלו אלא בזכות היכולת המקצועית שלו".

 

ש: אתה מבכה את אובדן הקיבוץ של פעם?

"ההתפכחות הכלכלית הייתה חייבת לקרות, אבל החלום התנפץ וזה לא נעים לראות גן סגור... הקיבוץ כיום נמצא במצב קטטוני. ההפרטה הייתה ניתוח חירום ולא ניתוח מבחירה. אנחנו מספיק צעירים ויש לנו בחירה, אבל הדור של ההורים שלנו, הוא שסובל. אלה אנשים שהשקיעו את כל חייהם במקום הזה ולא ביקשו דבר בתמורה. היום הם נשארים בלי פנסיה, בלי נכסים. אנשים פוטרו מעבודות ונשארו ללא פיצויים, ללא כלים להמשיך הלאה. מה שנעשה להם זה לא הוגן. היום כל אחד חושב על התחת האישי שלו, והאנשים ההם, שחיו את הקיבוץ, שהקריבו את החיים שלהם עבור המקום הזה - נותרו קירחים מכל הכיוונים. זו הטרגדיה הגדולה של הקיבוץ כיום".

 

אבל לצד כל אלה - הכעס, האכזבה והביקורת - גולן עדיין מלא אהבה, ערגה וגעגועים לקיבוץ בו גדל, לילדותו הקסומה, וגם היום הוא עדיין מכריז שימשיך לחזור לקיבוץ. "הקיבוץ זה השורשים שלי", הוא מסביר, "אני מחובר למקום הזה, אם אני רוצה או לא, ושואב ממנו המון. אין מקום יותר טוב מקיבוץ לגדל בו ילדים, מבחינת התנאים, החינוך הטוב, הקרבה לאדמה - כל הדברים שקיבלנו וספגנו. אני אוהב לחזור לקיבוץ, לחדר שלי, לערסל בגינה, לשקט. איך שאני יוצא מוואדי ערה, ועמק יזרעאל נפתח מולי, מייד יש לי 'ריח של בית' ואני מרגיש שהגעתי הביתה. אני לא יודע אם בעתיד אגור בקיבוץ, אבל תמיד אמשיך לחזור לשם".

 


 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים