ספורט - המגרש הביתי - אלופי הספורט ברמת השופט





רמי מורנל, רמת-השופט

ערד חכים, רמת-השופט

חנן קרן, בן רמת-השופט

 


רמי מורנל, רמת-השופט

 

שברון הלב הראשון שאני זוכר קרה לי בגיל עשר, באליפות המועצה האזורית בכדורגל. הגענו אליה בלי לראות אף יריבה ממטר. הדחלילים מרמות-מנשה וממשמר-העמק היו רק שעשוע קל לקראת יריבינו בגמר: חוטבי-העצים מעין-השופט. בהפסקות זה היה נגמר בדרך-כלל בעשיריות, ובדמיוננו ראינו את המורים מאשימים אותנו בהתעללות על המגרש אחרי האליפות. אבל איכשהו, זה לא מה שקרה בגמר. אחרי עשר החמצות מול שוער - ועוד אחת מול שער ריק - ואלף פאולים שלא נשרקו לחובתם - גררו אותנו הנבלות לפנדלים. את האחרון שלחתי בעצמי אל המשקוף.

שנתיים אחר-כך, בכיתה ו', באליפות המועצה בכדורסל, הגיע סטרייק מספר - 2 הזורע(ח)/ איזה ריח/ שילכו להתקלח - הגיעו למבצרנו הביתי, רק כדי לקבל על הראש 17 נקודות ללא מענה על הפתיחה. אבל הפער קוזז וגם יתרון  - 2 חמש שניות לסיום, וכדור מהצד לא הספיק אחרי שבנסל היקר שלנו מסר להם את הכדור לשוויון ולהארכה. את המשחק הפסדנו בנקודה, לא לפני שתי החטאות עונשין כואבות, שנייה מהסיום. לא מיותר לציין שההפסד הזה, בצירוף הפסד במשחק החוץ (בנקודה, אחרי שתי החטאות עונשין בדקה האחרונה) - עלה לנו בתואר הנכסף.

בתווך אומנם זכינו באליפות כדורגל אחת, אבל ידענו שרק בקיץ, באליפות האזורית האחרונה לפני המעבר לבית הספר התיכון, נוכל לפצות במשהו על כישלונותינו הקודמים. בקבוצה של המועצה, מתוך עשרה בהרכב, שמונה היו מרמת-השופט, כולל שני הסטארים הראשיים - פלדמן הווירטואוזי ויוחאי הבלתי-נלאה. כל הדרך אל הגמר נתנו חמישיות, ושנה שנייה ברציפות הראינו גם לעין-הפושטים את התחת. אבל בגמר, מול חבורה של בריונים מגודלים מעין-העמק, רעדו קצת הרגליים, וגול קטן וכמה פאולים מכוערים של הקופים שלחו אותנו הביתה בדמעות, יודעים שמכאן אין דרך חזרה.

שלוש שנים אחר-כך, כשאיחדו את בית-הספר, גילינו שאותם בריונים מעין-העמק היו באמת מבוגרים מאתנו בכמה שנים, אולם זה לא שינה את הידיעה העמוקה, הבלתי-ניתנת לערעור, שבאליפות יש רק שני מקומות: מקום ראשון ושומקום. ואם אתה לא הכלב המוביל - המראה שאתה רואה מול העיניים הוא תמיד זהה.

כואב להעלות זיכרונות אלו, פחות בגלל ההפסד, יותר בגלל הידיעה שזה היה תלוי בנו, להפסיד או לנצח - וניצחנו, תמיד, עד שהגיע הקלאץ'. כמו במשחק ההיסטורי מול מכבי ת"א, כש-3,000 איש ראו אותנו נותנים בראש למי שתהפוך להיות אלופת אירופה, רק בשביל לפספס את זריקות ההכרעה ולהפסיד את הנקודה.

כבודדים - אין קיבוץ שיכול להתחרות באושיות הספורט שלנו: מחנן קרן, שהוביל את קלעי ישראל, אל האחים אייל ושגיא שטיגמן שהיו אלופי הארץ בשחייה ועשו גלים באליפויות עולם ובאולימפיאדות, ויוחאי האס שעשה את תחרות איש-הברזל ברמה עולמית, דרך עמי גילברט שהוביל את נבחרת הנוער בכדורגל לאליפות אירופה, ועד יוחאי הלוי - אלוף הארץ בקפיצה לרוחק ארבע פעמים, ונוקש על דלת האולימפיאדה. כישרון היה לנו תמיד, אבל משהו בכימיה הקבוצתית התפקשש, וכנראה שלא רק בספורט. "ביחד נשרוד - לחוד ניפול", אמר פעם ווינסטון צ'רצ'יל, אבל אנחנו דווקא, כך מתברר, נפלנו כשהיינו ביחד, וכנראה את המקום הראשון נשיג בנפרד. העיקר שלא נשכח לציין, למעלה על פודיום המנצחים, היכן גדלנו.

 


כוכבים ברמה

ערד חכים, רמת-השופט

 

65 שנות ספורט ברמת-השופט * ויש במה להתגאות

 

ברמת-השופט חוגגים השבוע 65 שנים לעלייה על הקרקע. במסגרת אירועי החג, ארגן הקיבוץ ערב הצדעה לספורטאיו בהווה ובעבר, ביניהם כמה שהגיעו לטופ הארצי והעולמי. במוסף ספורט מיוחד, שהוציאו בקיבוץ לכבוד האירוע, מופיעה כתבת "דבר" מ-31.5.1963 שמספרת: "מגרש כדורסל משוכלל ומואר נחנך אתמול ברמת-השופט". באותו מגרש בלטות פתוח, שזכה לארח את כל קבוצות העלית של הכדורסל הישראלי, נפתח גם ערב ההצדעה בתחרות קליעות רב-דורית. הערב עצמו חולק על-פי ענפי הספורט השונים, ובמהלכו הוצגו קטעי ארכיון נדירים ונערכו ראיונות עם הכוכבים.

 

כדורסל ספורט ברמת-השופט זה קודם כול כדורסל. הקבוצה המקומית, שהוקמה ב-1961, החלה להתקדם במעלה הליגות, וב-1970, לאחר האיחוד עם משמר-העמק (תחת השם הפועל מגידו), עלתה לליגה העליונה. בחמש השנים הבאות היתה הקבוצה מעמודי התווך של הכדורסל הישראלי וסיימה שלוש עונות בין חמש המובילות. ב-1975, עם ירידתה לליגה השנייה, נקנו כוכביה על-ידי קבוצות מהמרכז, והיא החלה בהידרדרות איטית, עד לפירוקה הסופי בראשית שנות התשעים.

בין כוכביה הבולטים של הקבוצה, חלקם שחקני נבחרת ישראל, ניתן למנות את: חנן קרן, גיורא דורי, זאב דורי (ז"ל), ברוך שופטי (ז"ל), יענקל'ה גרינבוים, אילן חכים ועוד רבים. משחקי הקבוצה, בערבי-שבתות, עמדו במרכז ההוויה של הקיבוץ ושל האזור כולו. בין הסיפורים (והאגדות) שהוזכרו באירוע היו ההפסד הביתי בנקודה למכבי תל-אביב, תעלולי השיפוט והמזכירות שהיו חלק בלתי נפרד מהצלחות הקבוצה, ואפילו שימוש ברכבו של יעקב חזן (ללא ידיעתו) לצורך נסיעות למשחקי החוץ.

 

אתלטיקה הספורטאי המוביל של הקיבוץ כיום הוא אלוף הארץ הנוכחי בקפיצה לרוחק, יוחאי הלוי, ששיאו האישי עומד על 7.86 מטרים. הלוי (24) ינסה, בחודש מארס הקרוב, לעבור את הקריטריון האולימפי - העפלה לגמר אליפות אירופה באולמות. אם יצליח, יקבל את הכרטיס המיוחל לבייג'ין  .2008 לצדו של הלוי ישב יוחאי האס, טריאתלט מצטיין שפרש לאחרונה מספורט תחרותי.

האס (34) שהשיג בתחרויות "איש הברזל" בחו"ל תוצאות ברמה גבוהה מאוד, הוא דור שני באתלטיקה - אביו, מירון, היה במשך שנים רץ למרחקים ארוכים.

 

שחייה בבריכה של רמת-השופט גדל הספורטאי האולימפי היחיד של הקיבוץ (עד כה) - אייל שטיגמן. אייל היה שיאן ואלוף הארץ במשחי החזה במהלך שנות השמונים, וייצג את ישראל באולימפיאדות בלוס-אנג'לס ('84) ובסיאול ('88) גם אחיו של אייל - שגיא וענת - היו שחיינים מצטיינים והגיעו לצמרת הארצית.

 

ומה בעתיד? מעבר ליוחאי הלוי, שהוזכר, ניתן לציין את כדורסלני הדור השני של הפועל רמת-השופט - איתי גרינבוים (בנו של יענקל'ה - עירוני ר"ג) ומירב דורי (בתו של גיורא - מכבי רמת-חן ונבחרת ישראל), ואת הכדורגלנים עמי גילברט (קפטן נבחרת הנוער לשעבר, וכיום שחקן בני-לוד מהליגה הלאומית) ורותם בנסל (קבוצת הנערים של מכבי חיפה).

 


הבלתי-מנוצחים

חנן קרן, בן רמת-השופט

 

היסטוריית הכדורסל המפוארת שלנו מהווה אור נוצץ בתולדות הקיבוץ * חנן קרן נזכר

 

בשבילנו הכדורסל היה המסורת של הגדולים, שכמוהם רצינו להיות ואותם חיקינו. הוא הפך אותנו, בני קבוצת "אלון", לקבוצה מאוחדת. גדלנו איתו והוא היה חלק מרכזי בחיינו כילדים, כמתבגרים וכגברים צעירים, ויותר מזה: הוא גרף וסחף את כולנו - את הקיבוץ כולו וגם את האזור והסביבה. מבחינתי, התחיל הכדורסל במגרש האספלט הקטן, שהיה על-יד בריכת המים. קרבתו של המגרש לכיתה היתה גורם חשוב בצמיחת הכדורסל שלי, ובעצם של כל חבריי בקבוצת "אלון", איתם התחלתי לשחק שם כדורסל בגיל שש. כשהושלם מגרש הבלטות בראשית שנות השישים, נרשמה קבוצת הכדורסל של רמת-השופט בליגה ב'. היינו במגרש משעה  16:00ועד  ,22:00ולפעמים אפילו היינו מתגנבים, לאחר ההשכבה בלילה, כדי להמשיך לשחק.

ליגות סדירות לחבר'ה בגילנו לא היו אז, לכן היינו נוסעים למשחקים ידידותיים בסביבה. אף קבוצה לא עמדה בפנינו, את כולן הבסנו - אבל זה לא הספיק לנו, והחלטנו ליזום. פרסמנו מודעה ב"על המשמר" ו"במשמר לילדים", בה כתבנו שאנחנו מחפשים קבוצות נערים המשחקים כדורסל, להתמודד מולן ברחבי הארץ. כשקיבלנו תשובות חיוביות, התחלנו לשחק בחיפה ובצפון, והיינו בלתי-מנוצחים.

בגיל  16בערך צירפו אותנו לקבוצה הבוגרת, שעלתה בינתיים לליגה א' צפון - הליגה השנייה בארץ. ב- 1969הוחלט על איחוד עם משמר-העמק והפכנו לקבוצת "מגידו". במשך ארבע שנים היינו בצמרת הליגה הבכירה בארץ. "מגרש הבלטות" הפך למקום הבילוי המרכזי של האזור, שציפה למשחקי הבית שלנו.  2,000הצופים שהיו באים לראות את המשחקים שלנו מילאו לא רק את הספסלים, אלא גם את המדרגות ובעצם כל פיסת שטח אפשרית, כולל עמידה על עגלות של טרקטורים כדי לזכות בנקודת תצפית טובה יותר.

לכל שחקני הקיבוץ, בכל זמן ועת, היה חלק בהיסטוריה המפוארת של הכדורסל, שמהווה, בעיניי, אור נוצץ ונפלא בתולדות הקיבוץ שלנו. כל אחד, בדרכו הוא, תרם למערכת הנפלאה הזו שהתנהלה משנות השישים ועד אמצע שנות השבעים ברמת-השופט, ושמבחינתי מסמלת את הערכים הנפלאים שהיו אז ואינם עוד.

 


 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים