ספר החיים - "סיפורי משפחה", האוטוביוגרפיה של חוה מייזלס מבית השיטה - מומלץ לקריאה




 

ניר מן


 

מה הופך ספר אוטוביוגרפי לספרות "גבוהה"? ספרי אוטוביוגרפיה נועדו מטבעם לתעד את תולדות מחברם, ומהבחינה הביבליוגרפית נוטים למנותם עם הקורפוס ההיסטוריוגראפי. היסטוריונים, ובמיוחד ה"פוסטים" למיניהם, עטים עליהם בלהיטות כמוצאי שלל רב; אבל ציבור הקוראים מדיר בדרך כלל עניינו מתוכנם. מתי, אם כן, יחוש הקורא בהבדל בין הכרוניקה הביוגרפית לערך המוסף הגלום בספרות הנאצלת? התשובה קצרה - מייד! מהעמוד הראשון! חוקרי ספרות מדופלמים יזדרזו לסייג, להתנות ולצנן את פסקנותה הנחרצת של קביעה זו בקרירות אקדמית זהירה; אבל ה"קורא הסביר" יבחין כבר בטביעת עין ראשונה בהבדל בין שתי הקטגוריות.

 

ספרה של חוה מייזלס, "סיפורי משפחה", יכול להיחשב לספר אוטוביוגרפי, אבל יותר מכל הוא בחזקת ספרות צרופה. ספרות המעשירה את קוראיה בקתרזיס הנכסף ובתובנות רלוונטיות לחייהם שלהם. ספרות הנושאת באמתחתה מסר אנושי בעל מטען רגשי-חווייתי המתעלה משורותיו הטקסטואליות של הסיפר (נרטיב) העלילתי. האמת, שהפתיח הסמי-תיאורטי הזה עומד בתכלית ההיפוך מרוחו של הספר. אסופת הסיפורים האישיים שכתבה מייזלס הם כל-כך מינוריים באופיים וכתובים בשפה כל-כך שוטפת וחפה ממליצות, שכמעט מתבקשת השאלה אם לא חלה מצדי טעות מצערת בהבנת הנקרא. אז זהו, שלא; ובאל"ף רבתי. זאת גדולתו של הספר. המינוריות בספר היא לכאורה בלבד. ההתייחסות לאימי מלחמת העולם השנייה, לשואה ולחיים הקיבוציים נמסרת בלקוניות, רק כנתוני רקע. זאת ספרות שבה השימוש בחומרים האוטוביוגרפיים האינדיבידואליים של הסופרת, יוצר מאליו אמפתיה, הזדהות, והפנמה בעולמו הפרטי של הקורא. היכולת להיחשף ברגעים המביכים, בכישלונות ובבגידת הגוף - היא המקנה לספר את האינטימיות שלו ואת הבסיס להבניית אמינות אמנותית. התיאור של קנאות הילדות, כמו גם כאב האובדן, מגיע מחדרי הלב הכמוסים ביותר. מידת החשיפה הנכונה, ללא חזרות מילוליות ובהומור עצמי, היא סוד קסמו של הספר. שפת הכתיבה הפשוטה התברכה בכישרון להבזיק בעיתוי ההולם את מטבע הלשון המדויק, המאותת לקורא מאלו מקורות נובעת רהיטות השפה ללא הכברת לוואים ותארים.

 

הספר אינו מתיימר לתעד את כל פרקי החיים של חוה מייזלס. רק בעמוד 43, בקטע שנכתב לעבודת השורשים בבת המצווה של הנכדה הרן, נפתחת הכרוניקה ה"מסודרת" של תולדות המשפחה. בעמוד 36 מתוודע הקורא, כאילו באקראי, לעובדה שהסופרת נולדה וחיה עד גיל 17 בעיר אאכן בגרמניה, בקרבת הגבול הבלגי-הולנדי, ולהיכרותה עם אנה פרנק בשנות ילדותה. בעמוד 49 נחשפת לראשונה השושלת המשפחתית. הייחוס המרומם לאליטה האינטלקטואלית (מרטין בובר, הדוד מקס שטראוס שתרגם את כתבי הצעיר האלמוני ש"י עגנון לגרמנית ובביתו נפגש אתו לראשונה גרשם שלום, המשורר לודוויג שטראוס, חוגי הבוהמה - שזר, לאה גולדברג ועוד) נמסר כהנחלת המורשת המשפחתית לנכדים, ללא שמץ התהדרות סנובית. לפני "ליל הבדולח" נשלחה מייזלס ללונדון, הוריה ברחו ארצה והיא נשארה פליטה חסרת כול ללא אישור עבודה בבריטניה. במצוקתה כתבה לאביה שהיא שוקלת לעסוק בזנות והוא מיהר לענות לה: "... ועכשיו, למקצוע שאת חושבת שאולי יקל עלייך. את מכירה את עניין הזנות מספרים, ויש עוד הרבה דברים שלא כתובים שם. אתייחס רק לאחד מהם: גם למקצוע הזה נחוץ כשרון. אני דווקא חושב שאת, בתור בן אדם, יש לך כמה כשרונות, אבל אם הייתי צריך להצביע על משהו שלגביו את, באופן מוחלט, בלתי-כשרונית לגמרי - זאת זנות'. אבא לא אמר: 'אוי לאן הידרדרת', אלא פשוט ציין שאינני כשרונית לזה".

 

הרפתקאותיה באנגליה בשנות המלחמה, גיוסה לבית-החולים, עבודתה באחוזת משפחת בלפור (לרבות פגישתה עם ה"בייבי" - הוא הלורד ארתור מההצהרה, והרכילויות על וינסטון צ'רצ'יל בנשפי הריקודים של האצולה), ה"בליץ" בלונדון וההכשרה בחוות "החלוץ" - מתוארים מזווית אמונתם היפה של נעורים הפורחים בצל ההרס והשכול.

 

שיאו הספרותי של הספר מצוי ביומן מחלת האלצהיימר שבה לקה הבעל, רפי, בשנותיו האחרונות. מייזלס "מדלגת" על הקמת המשפחה, הולדת הבנים והנכדים, ההישגים וההצלחות, ומתארת בישירות אמיצה את ההתמודדות קורעת הלב עם דעיכתו של אלוף נעוריה ואהוב לבה. מבין השיטין נפרס סיפור אהבתם בלמעלה מיובל שנות זוגיות מאושרת. אפשר שביומן המחלה נחשפת גבורתה התרומית של מייזלס במלוא אנושיותה ושיעור קומתה הספרותי. "אם למדתי משהו מהמחלה של רפי, הרי למדתי פרק בחיוניות של העזרה שהאדם נותן לחברו ומקבל ממנו. אין לנו קיום בלעדיה. בחלקה היא סמויה או ממוסדת, בחלקה אישית וגלויה. במשך שתי שנות המחלה של רפי טעמתי את טעמם של כל סוגיה של עזרה. כולם מעוררים בי הרבה תודות וכמה מחשבות על קיומנו האנושי".

 

הספר כל-כולו שיר הלל אופטימי לחיים ולצלם האדם, שופע הומאניות ונוטע תקווה לקראת הבאות. חוה מייזלס ניחנה בכשרון נפלא לספר סיפור טוב. סיפור מהחיים, טריוויאלי כביכול, קצרצר, מתומצת לחיוני בלבד, מרגש ונוגע בנימי הנפש.

 

הודות להתגייסות המשפחה, ובמיוחד חוה אבני ואורית זקס, בליווי חברתה ציונה גל ובהירתמות גדעון שטרן - יצא הספר בדפוס כתר, והוא ניכר בעריכה המוקפדת, בעיצוב הגראפי מאיר העיניים, בעימוד ובטיפוגרפיה המזמינים ובגימור המושלם. הספר נכתב לתפוצה משפחתית בלבד, אבל בבית-השיטה, קיבוצה של חוה מייזלס מזה 61 שנים, הוא הפך ללהיט הנחטף מיד ליד. הספר האיכותי ראוי להפצה רבתי, והלוואי שנזכה להוצאתו במהדורה לכלל ציבור הקוראים.


 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים