דור שלישי: ניצחון החומר - תהילה לוז-גלמן מספרת על סבה, קדיש לוז, מדגניה ב'



דור שלישי: ניצחון החומר - תהילה לוז-גלמן מספרת על סבה, קדיש לוז, מדגניה ב'

סיון שדמון


קדיש לוז, ז"ל (אתר הכנסת)

תילי לוז-גלמן, נכדתו של קדיש לוז, ממייסדי תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, הייתה בין מקימי חברת אמדוקס, וגרה היום ברמת אפעל. לאחרונה כתבה ספר על בחורה בקיבוץ בשנות השבעים. שנת 1975, היא אומרת, הייתה השיא של התנועה הקיבוצית

 

ביום שבו נרצח ג'ון קנדי, נשיא ארה"ב, מילא קדיש לוז את חובתו כתורן שטיפת כלים בחדר האוכל בקיבוצו, דגניה ב'. חייל הנח"ל שהיה שותפו לתורנות, נאלץ לסיים אותה לבד. טלפון בהול הזעיק את קדיש לישיבה בירושלים, בה נבחר להיות שליח מדינת ישראל בלוויה, בתוקף כהונתו כיו"ר הכנסת.

 

כשתהילה (תילי) לוז-גלמן שומעת את הסיפור, היא מחייכת ואומרת שזו דוגמה טובה לצניעות ולחריצות של סבה ודור המייסדים. "הם באמת ובתמים ראו את עצמם כמשרתי הציבור, ועשו את עבודתם בצניעות ובלי שיקולים של אגו", היא אומרת, בביתה הלא-כל-כך צנוע שבשכונה היוקרתית ברמת אפעל.

 

סבא חלוץ, נכדה חלוצת היי-טק

 

לוז-גלמן, שנולדה ב-1958, עזבה את הקיבוץ מייד אחרי שחרורה מהצבא בסוף שנות השבעים, כדי ללמוד מחשבים, ובשנת 1982 הצטרפה לחברת מחשבים קטנה, "אמדוקס" שמה.

 

"הייתי העובדת העשירית", היא נזכרת. כיום החברה מונה אלפי עובדים. היא נשואה לאלי, המשנה למנכ"ל "אמדוקס", ואם לשניים (בני 19 ו-17). אחרי עשרים שנה בחברה, פרשה חלוצת ההיי-טק וכתבה ספר שבדרכו הוא מחווה לסבה, לאביה ולקיבוץ.

 

קדיש לוז (לוז'ינסקי) נולד ב-1895 וגדל ברוסיה הלבנה. הוא היה באמצע קריירה אקדמית כשהחלה מלחמת העולם הראשונה והוא גויס לצבא הרוסי. שנתיים הוא שירת כקצין, ואז הצטרף למקימי "החלוץ" ועלה לישראל ב-1920. "הוא עזב בית אמיד, ולא בא לארץ כדי להוכיח משהו אישי אלא מתוך הכרה ציונית וכחלק של קולקטיב", אומרת לוז-גלמן. בתחילה עסקו חברי התנועה בסלילת כבישים בכל הארץ ובאותה שנה כבר התיישבו בדגניה ב'.

 

קדיש לוז המשיך להיות מנהיג ונבחר ציבור ובין היתר היה ממקימי איחוד הקבוצות וההסתדרות, חבר כנסת, שר החקלאות, ויו"ר הכנסת במשך שלוש כהונות ממשלה. הוא נשאר חבר הקיבוץ עד מותו ב-1972.

 

תהילה, "תילי" בפי מכריה, הייתה בת 15 כשנפטר סבה. היא נקראה, לצדה של שירה תאומתה, על שם גיבורות ספריו של ש"י עגנון. לשתיהן אחות צעירה נוספת, תמי, שעובדת במדרשה באורנים.

 

"לא הכרתי את סבי כאיש ציבור או אידיאולוג, אלא כסבא. הייתי אומרת שתחומי העניין שלנו לא בדיוק השיקו". אבל שנתיים אחרי שנפטר היא כבר ראתה והבינה תהליכים גורליים שעברו אז על הקיבוץ, ורשמיה מאז מצאו דרכם לאור לפני כשנה, בצורת ספר פרוזה. הספר, "אלמנת קש" (גוונים, 2005), מתהדר בכותרת המשנה "רומן בלשי". הוא משרטט תמונה של קיבוץ שכבר מאכלס שלושה דורות, דרך פתרון תעלומת מותה של מתנדבת. הדמות הראשית היא טלי בת ה-17, והספר הוא גם סיפור התבגרותה.

 

"אלמנת קש", על פי הקדמת הספר, הוא ביטוי לאישה שבעלה עזב אותה לתקופה ארוכה לצורכי מלחמה או פרנסה. בימי החלוצים, כידוע, זוגות היו מתייחדים בגורן. "אלמנת קש", בהקשר הזה, הייתה אישה שבן זוגה זנח אותה לטובת אחרת בגורן.

 

"את השנה בה מתרחש הסיפור, 1975, בחרתי, כי לדעתי זה רגע השיא של התנועה הקיבוצית - מבחינה חברתית, פוליטית וכלכלית - כשעדיין אין מודעות למדרון שבאופק. קצת אחרי מלחמת יום הכיפורים, וקצת לפני המהפך הפוליטי. הגיבורה היא בגיל שבו אני הייתי ושואלת שאלות אופייניות לגיל הזה".

 

מהספר אפשר גם ללמוד על תפיסותיה האישיות של לוז-גלמן לגבי התנועה הקיבוצית ומה שעבר עליה. "התנועה קמה עם הקומוניזם ברוסיה ונפלה אתו. פרחה כשהאידיאולוגים היו בני עשרים ונבלה כשהגיעו לגבורות", היא אומרת.

 

מה תעשה עם רוח?

 

הוריה חיים עד היום בקיבוץ דגניה ב'. אביה, הפרופסור לספרות צבי לוז, אף היה שותף לעריכת הספר. סבתה מצד אביה, היא מספרת, "הייתה נסיכה רוסיה מבית יהודי אמיד, יפהפייה שמרדה בכולם ובגיל 17 כבר הצטרפה לתנועה ועלתה לארץ עם גרעין הקיבוץ. כל השנים עבדה במטבח ובישלה מצוין, אבל כשנבחר בעלה לכנסת העדיפה להצטרף אליו ומהר מאוד התחילה ללוות את סבי בתפקידיו ולמעשה פרשה מחיי הקיבוץ".

 

"גם אמי, אהובה, מרדה במשפחתה. היא גדלה בבית חרדי דתי לאומי בעיר העתיקה של ירושלים. אחיה, יהושע פרנקל, היה אחד המפקדים של האצ"ל ונהרג בקרב על ירושלים במלחמת השחרור. אחיה השני ואביה נלקחו בשבי וישבו בכלא בירדן כשנה. בגיל 16 היא הלכה לתנועת נוער חילונית ואז לנח"ל, ובקיבוץ יטבתה הכירה את אבי. בצעירותה היה קשה לה עם חיי השיתוף, והיא ניסתה לשכנע את אבי לעזוב. לקראת גיל חמישים היא השלימה והפכה לדמות בולטת בקיבוצנו, ואף הקימה וניהלה את בית האבות. הורי עדיין חיים בדגניה ב'".

 

"מתוך תצפיות על משפחתי למדתי במשך השנים מקרוב את ההבדלים בין הדורות. סבי הוא כמובן דוגמה מובהקת לדור הראשון, האידיאליסט והמקריב, שעזב הכל מאחור ובא לבנות חברה חדשה וצודקת. הוויכוח הנצחי בינו לבין אבי היה על אופי האדם מנעוריו. סבי האמין שאם נתנהג בצדק ושוויון לזולת, נקבל יחס דומה. הוא האמין שבעזרת לחץ חברתי אפשר למנוע פרזיטיות. אבי היה קצת ספקני לגבי זה. למעשה הוריי שקלו לעזוב את הקיבוץ, אבל נשארו בגלל סבי, ששאר בניו כבר עזבו".

 

אביך בעצם כבר סימן לכם, ילדיו, את הדרך החוצה.

"לא מדויק. אבי דחף את כולנו להשכלה וזה בעצם דחף אותנו החוצה. בכך הוא הקדים את זמנו ולא משמש דוגמה אידיאלית לדור השני. הוא בעצמו כבר מרד כשהחליט לצאת ללמוד ספרות ופילוסופיה. 'מה תעשה עם רוח?' שאל אביו והתעקש שילמד מקצוע מועיל, כמו וטרינריה. הדור השני כבר דאג פחות לכלל ויותר למשפחה.

 

"הדור השני, בניגוד לדור הראשון, לא ראה בעזיבת הילדים בגידה ולא התבייש אם הילדים עזבו ואפילו ירדו מהארץ. אצלנו ההכרח ללמוד לימודים גבוהים ואגב כך גם לצאת מהקיבוץ היו באוויר. 'מה, כל החיים שלכם תעבדו בלול?' הוא היה שואל אותנו".

 

אביה וסבה גם חוללו מהפכה כשהקימו בסוף שנות השישים, יחד עם כמה חברים, את בית הכנסת בקיבוצם. היום, כשבלבה של אם הקבוצות, "חצר הראשונים" אשר בדגניה א', קיים בית כנסת, זה כבר לא ממש שערורייה. אבל אז דברים נראו אחרת.

 

"הם חבשו כיפות בשבת וגם התחלנו לקדש פתאום. עוד לפני שיכלו להודות בזה, הם כבר למעשה ויתרו על חלק מהערכים של שוויון תנועת ההתיישבות. הדת היא הרי שוביניסטית ופטריארכלית".

 

והקיבוץ היה חברה שוויונית כלפי נשים לטעמך?

"ברמת ההצהרה כן, אבל מתחת לפני השטח היו גם שוביניזם. בדגניה ב' דווקא הייתה מזכירת קיבוץ, ומנהלת גן ירק ועוד נשים בתפקידי מפתח. הקמת עזרת הנשים ועזרת גברים בבית הכנסת הייתה כמובן נסיגה מהבחינה הזאת".

 

אין תלונות

 

אבל ללוז-גלמן, בניגוד להרבה מבני דורה, אין טענות לקיבוץ, והיא מתארת את ילדותה כמאושרת. "אולי זה בגלל שלא הייתה נהוגה לינה משותפת בדגניה כבר בזמני", היא אומרת, "אבל חוץ מזה גם היה שפע כלכלי - שנבע מפעילות קפיטליסטית ענפה כמובן - ואיכות חיים מצוינת וחינוך טוב. אין לי תלונות - להפך". גם בספרה נקודת המבט היא ביקורתית אבל לא קנטרנית.

 

אולי זו הפרספקטיבה שקיבלת מאז?

"יכול להיות. הזמן שעבר מאז עזר לי למקד את התמונה, ולהפכה למתונה ומרוככת יותר. אני חושבת שאני יותר אובייקטיבית כיום מבעבר. למעשה לא יכולתי לכתוב את הספר בזמן אחר, אלא אחרי שהוכחתי את עצמי כבר בתחומים אחרים. ואולי גם הייתי חייבת לחכות שאנשים שעלולים להיפגע מהספר ילכו לעולמם".

 

אביך כמובן אהב את הספר, הרי הוא השתתף בעריכתו. אבל סבך, קדיש לוז, היה מוצא בו עניין?

"אני מקווה שהוא היה מוצא עניין. הוא נפטר רגע לפני שהקיבוץ החל להתפרק מנכסיו הרוחניים והחומריים, ואני שמחה שהוא לא היה פה כדי לראות את זה. אבל אני יותר שמחה שסבי לא היה עד לטראומה של מלחמת יום הכיפורים, להתדרדרות ההנהגתית שבאה בעקבותיה ולמהפך הפוליטי שלאחריו. כל אלו היו מאכזבים אותו עשרת מונים יותר מהאכזבה הפרטית של אובדן החזון הקיבוצי. הרעיון הציוני סוציאליסטי היה הרבה יותר עקרוני בשבילו מהגורל של הקיבוץ".

 

טלי גיבורת הספר נשארה בקיבוץ?

"כנראה שלא. היא הרי אני, בהרבה מובנים. אבל היו לה לבטים קשים לגבי העזיבה".

 

קדיש לוז (1895 - 4 בדצמבר 1972)

 

קדיש (לוז'ינסקי) לוז נולד בעיר בוברויסק שבבלארוס, שהייתה חלק מרוסיה. למד בחדר ובגימנסיה המקומית, בטכניון בקרלסווה בגרמניה, במכון לכלכלה בסנט פטרבורג, במרכז החקלאי ליד אוניברסיטת אודסה, ובאוניברסיטת דורפיט. הוא שירת שנתיים בצבא הרוסי וסיים בית ספר לקצונה. היה ממייסדי תנועת "החלוץ". ב-1920 עלה לארץ ישראל, ועבד כפועל חקלאי בקריית ענבים ובבאר טוביה. ב-1921 הצטרף לקיבוץ דגניה ב', ממנו המשיך בפעילות ציבורית בתנועה הקיבוצית ובהסתדרות. בהמשך היה חבר מזכירות ועדת הביקורת של ההסתדרות, חבר מזכירות מועצת פועלי ת"א, חבר מזכירות חבר הקבוצות, ומראשי איחוד הקבוצות והקיבוצים. היה חבר מפלגת פועלי ארץ ישראל - מפא"י מיום היווסדה, וחבר כנסת מטעמה מהכנסת השנייה עד השישית. כיהן כשר החקלאות בכנסת השלישית. הוא זכה להערכה רבה בכל המפלגות, ושימש כיו"ר הכנסת בכנסת ה-4, 5 ו-6.









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים