דור שלישי: "ניצחת אותי נעמיקה" - נעמיקה ציון מספרת על סבה, יעקב חזן, ממשמר העמק



דור שלישי: "ניצחת אותי נעמיקה" - נעמיקה ציון מספרת על סבה, יעקב חזן, ממשמר העמק

נחמן גלבוע


נעמיקה ציון

"הייתי מאוד קרובה אליו. במובנים רבים הוא היה השראת חיי, והקיבוץ העירוני הוא המשך ישיר של 'הזריקות הערכיות' שהוזרקו לי לוורידים", אומרת נעמיקה ציון, ממקימי קיבוץ מגוון בשדרות, על סבה, יעקב חזן המיתולוגי, מראשי הקיבוץ הארצי

 

בתחילת שנות ה-90 ריכזה נעמיקה ציון, נכדתו של מנהיג הקבה"א ומפ"ם, יעקב חזן, פרויקט תקשוב שחיבר בין תלמידי בתי ספר ממגזרים שונים סביב נושאים חברתיים. הפרויקט שהחל בקטן במכללת שער הנגב הלך ותפס תאוצה, עד שהקיף 400 בתי ספר, אלפי מורים, ו-30 תוכניות לימוד שנתיות שונות שהיה צריך לתקצב אותן. "היה צריך לשלם עשרות אלפי שקלים לרכזים מקצועיים, לפתח תוכניות לימוד נוספות ולרכוש טכנולוגיות", מספרת נעמיקה, "ובכל שנה הייתי מגיעה ליעל אבנון, האחראית על תקצוב ההשתלמויות בתחום המחשוב והתקשוב במשרד החינוך, מגישה לה תוכניות ומבקשת ממנה כסף כדי שהפרויקט ישרוד". יום אחד הן שוחחו ביניהן ואבנון סיפרה לה, שהיא הבת של אביעזר יערי והנכדה של מנהיג הקבה"א ומפ"ם, מאיר יערי. תראי איזה עולם קטן, אמרה נעמיקה ליעל, הנכדה של חזן מבקשת ומקבלת כסף מהנכדה של יערי.

 

נעמיקה, אישה יפה, כריזמטית, חכמה ונעימת שיחה, נולדה בקיבוץ רשפים, בת יחידה להוריה, רות (חזן) וניסים ציון. כיום היא חברה בקיבוץ העירוני מגוון שבשדרות שאותו הקימה לפני כ-20 שנה, ומעידה על עצמה שכבר יש דברים שהיא נוטה לשכוח. למשל, את הגיל שלה. "במגוון יש הסכמה שחוגגים לי כל שנה יום הולדת 26", היא פוטרת את השאלה הטורדנית בעניין הזה. החיים שלה בשנים האחרונות מתנהלים בין מגוון, ירושלים ותל-אביב. במגוון היא מעורבת בחיי הקיבוץ וגם עובדת מהבית בחצי משרה בכתיבת תוכנית לימודים חברתית לפרויקט התקשוב. בירושלים היא מרכזת בחצי משרה את הפעילות במרכז לצדק חברתי על שם יעקב חזן במכון ון ליר, ושם היא פוגשת אנשי אקדמיה, פעילים חברתיים, סטודנטים, פקידי ממשלה, ובוגרי תנועות נוער שבאים לבסס את הידע שלהם בנושאים החברתיים-כלכליים. בתל-אביב גר בן זוגה, גרוש ואב לשניים, שלוחץ עליה להתאחד אתו במגורים משותפים. "אני נאחזת בשני הבתים, למרות הלחץ הגדול שמופעל עלי לעבור לתל-אביב".

 


יעקב חזן

בית עם תפיסה פוליטית-חברתית

 

היא גדלה בבית מאוד פוליטי וחברתי, למרות שאמה ניסתה להתרחק קצת מהעול הכבד והמחייב של הייחוס המשפחתי. "אין לי ספק שלהיות נכדה של מנהיג, שלפחות אז היה לו משקל בעל משמעות, זה הרבה יותר קל ואפילו מתוק מאשר להיות בת שלו", היא מציינת. "אני חושבת שזכיתי זכות גדולה ליהנות מהסטאטוס של נכדה. אני לא בטוחה שהייתי רוצה להיות הבת שלו.

 

כובד הציפיות ומערכת היחסים הם הרבה יותר קשים ומורכבים. אני חושבת שלאימא שלי היה קשה לחיות במשמר העמק באותה תקופה, עם הלחץ והתובענות החזקה של הקיבוץ הצעיר של אז. היא יצאה ללמוד בירושלים ועזבה את הקיבוץ. אחר כך היא פגשה את אבי והם החליטו להיות אולטרא-חלוציים, ולהקים קיבוץ בעמק בית שאן. אני חושבת שהיום יש לה געגועים, לקיבוץ שיתופי כמו משמר העמק".

 

היא התעניינה בפוליטיקה?

"בוודאי. על אף שהיא עסקה יותר בתחום האמנותי והאינטלקטואלי, כשלימדה אמנות והייתה במאית בבימת הקיבוץ. אבא שלי החליף עיסוק כל 7 שנים. הוא היה רכז הדור הצעיר של הקבה"א וכבר אז פעל להקמת קומונות עירוניות, אחר כך הקים את המפעל לצינורות פלסטיק ברשפים, אחר כך נטע את מטע התמרים, ולבסוף ניהל במשך 20 השנים האחרונות בחייו את מועדון צוותא.

שם הוא פגש את אמי בתחום העניין שלה. עם כל העיסוקים המגוונים שלהם, במשך כל השנים זה היה בית עם תפיסה פוליטית-חברתית".

 

כל נסיעה שלהם לסבים במשמר העמק הייתה סוג של אירוע, שעד היום היא נושאת אותו בזיכרונה. זיכרון של ילדה קטנה. "זה היה מלווה במתח ובהתרגשות. שבת בבוקר. מתכוננים ונוסעים לסבים. סבתא עם התרבות הווינאית שלה, ערכה את השולחן עם המון הקפדה על הפרטים. מי שבישל היה רק סבא. כולם היו מתכנסים סביב השולחן, ותמיד היו שיחות ברומו של עולם. הייתה תחושה ששם גוזרים גורלות. הוא דיבר על הקיבוץ, התנועה, הכנסת שבה היה חבר בוועדת חוץ וביטחון, ותמיד הייתה תחושה של חשיבות, של עיסוק באידיאלים חברתיים וליבון של ערכים.

 

כל הדברים האלו, כולל הדרך לתיקון החברה, לא היו פראזות, אלא חלק מהשפה המילולית, הרוחנית והרגשית סביב השולחן. היו מילים שלא תמיד הבנתי כילדה, אבל אלו היו הדברים שקלטתי והם זורמים בעורקי. חוסר השקט הזה. ההכרה שאדם כל הזמן צריך לחפש את משמעות החיים, ומשמעות החיים תמיד קשורה לבעיות חברתיות ופוליטיות, אלו היו הדברים שספגתי מגיל מאוד צעיר".

 

כיום היא מודה שהשיחות האלו, מלאות ההשראה, גם הלחיצו אותה מאוד. "לא רק שתמיד דובר בהם בדברים שברומו של עולם, אלא שגם כל המשתתפים היו חייבים לנקוט עמדה ולהביע את דעתם. אני זוכרת איך הייתי נלחצת כנערה בת 12 כשתורי היה מתקרב, וכולם נשאו את עיניהם לשמוע מה יש לנכדה לומר. האמת, לא תמיד היה לי מה לומר, ולא תמיד הבנתי את כל מה שנדון בחדר. אבל במשפחת חזן לא היו הנחות לנכדים, גם בגיל 12".

 

בין רשפים לבית שאן הפריד שדה באורך של קילומטר, וגדר שהקיבוץ הסתגר מאחוריה. "כילדה בשנות ה-70 חשתי שהגדר הזו היא לא רק גדר פיזית, אלא גם מנטאלית ורגשית", מספרת נעמיקה, "וכל הזמן חיפשתי סוג של קשר עם בני גילי בבית שאן. כשהייתי בת 10, בכיתה ה', הזמנתי לקיבוץ כמה בנות שהכרתי בבית שאן. כשהבנים של הכיתה ראו אותן הם התחילו לזרוק עליהן אבנים בחצר הקיבוץ, ולצעוק: 'תסתלקו מכאן בית שאניות שחורות, אחרת נקרא למשטרה'.

 

זה היה ביטוי נורא סימבולי למתח שעוד לא הכרנו אותו אז, ושפרץ עם עליית הליכוד לשלטון וגם בהמשך. עם השנים החומות של הקיבוץ הלכו וגבהו, וכך גם הניכור בינו לבין סביבתו. כשהייתי במוסד גלבוע אני זוכרת שוב ניסיונות לבנות דיאלוג בין בני נוער במוסד לבין נוער מבית שאן, ושוב תחושה שמשהו כאן לא נכון ושיש פער בין מה שמחנכים אותנו אליו לבין ההתנהגות שלנו כלפי מי שנמצא מעבר לגדר. בסופו של דבר, הדיסוננס הזה הוליד אצלי את הרצון להקים את הקיבוץ העירוני, שיהיה מודל חברתי חדש שישבור את הדפוס הפטרוני והמתנשא, ישבור את החומה הקיבוצית המנכרת והמנוכרת, וינסה לחיות בלבו של ציבור אחר וליצור אתו סוג חדש של דיאלוג על בסיס שוויוני ועל בסיס של אינטרס משותף. נקודת השבר שלי הייתה בבחירות ב-81' כשהייתי מורה-חיילת בשכונות מצוקה בנתניה ובקדימה, ונתקלתי בשנאה כל כך קשה כלפי כל מה שייצגתי. שם הבנתי שאני מוכרחה לשנות את חיי, ולעשות איזה שהוא תיקון אישי וחברתי".

 

הבחירה: שדרות

 

אחרי הצבא היא חזרה לקיבוץ, לימדה בבית הספר וריכזה את החטיבה הצעירה. תוך זמן קצר החברים שלה התפזרו בכל העולם, והיא דווקא הלכה לעבוד בהנהגה הראשית של השומר הצעיר בקן קיבוצי. "דבר ראשון שעשיתי היה לנסות להקים קומונות של תלמידי י"ב, שיעזבו לשנה את הרחם החם של המוסד החינוכי וייצאו לעבוד בשכונה בעיר. זה היה רעיון שנחשב בתחילת שנות ה-80 למהפכני, והייתי צריכה לעבור מקיבוץ לקיבוץ כדי להסביר את חשיבות החשיפה למציאות אחרת. זה היה פרויקט שנלחמתי עליו מאוד, והוא המשיך אחרי במשך 6 שנים".

 

הפעילות בתנועה הובילה אותה לייסד את הקיבוץ העירוני הראשון של בני הקבה"א. את ההשראה נתנו לה בני משפחת בן שלום, שהיו ברשפים, עברו לסעד, והקימו בירושלים את קיבוץ ראשית שכלל דתיים וחילוניים. רשפים, מסתבר, קיבוץ נחמד וחביב, הוציא מתוכו כמה בני קיבוץ שיצרו מודלים חברתיים חדשים. אילן פריש ייסד את היישוב היהודי-ערבי נווה שלום, האחים מנחם, ירמיהו והושע בן שלום הקימה את ראשית ואחר כך את בית ישראל, ונעמיקה ציון הקימה את מגוון.

 

"בהתחלה זה היה סוג של פנטזיה", היא נזכרת בפגישות הראשונות ב-85'. "כותרת שהיה צריך למלא אותה תוכן. הבחירה בשדרות הייתה לאחר שהכרתי בפעילות שלי בהנהגה, קבוצת אנשים צעירים שאחד מהם היה עמיר פרץ, ואחר סמי בן יעיש, חדורי רצון לשינוי חברתי, שהאמנתי שנוכל לחבור אליהם ולפעול ביחד. הרעיון הזה התגלגל במשך שנתיים, קבוצת בני הקיבוצים התחלפה כמה פעמים, ובסופו של דבר עלו שלושה מקומות אפשריים להתיישב בהם: ירושלים, ג'סי כהן בחולון ושדרות. בהצבעה תמכו רוב האנשים בשדרות, ואני דווקא חשבתי שצריך ללכת לחולון ולמרחב הגדול של תל-אביב. כל מי שרצה ללכת לירושלים ולתל-אביב עזב, ונשארו 6 משפחות שרצו את שדרות. אני הצטרפתי אליהן מתוך תחושת אחריות כלפי האנשים והמהלך שהובלתי. מאז אני כאן".

 

התווכחה עם חזן

 

כשבגרה הקשר שלה עם סבא חזן היה מורכב יותר. "אני חושבת שלהורים שלי שהיו בני הדור השני וגדלו בתקופה אחרת, הייתה הרבה יותר יראת כבוד אליו", היא אומרת. "אני הייתי נכדה די מחוצפת, למרות שמאוד אהבנו אחד את השני. הייתי מאוד קרובה אליו. במובנים רבים הוא היה השראת חיי, והקיבוץ העירוני הוא המשך ישיר של 'הזריקות הערכיות' שהוזרקו לי לוורידים.

 

עם זאת, חלקתי עליו בהרבה דברים וכשגדלתי קצת ורכשתי ביטחון לעמוד מולו, העזתי להביע דעות אחרות". היא התווכחה אתו בנושא ההידברות עם אש"ף כשהקו שלו היה ימני יותר, וגם בנושא הקיבוץ העירוני שהוא חשש שימשוך אליו כוחות צעירים מהקיבוצים הקיימים, ושהחברה הישראלית לא תוכל לעכל אותו ובסופו של דבר הוא לא יאריך ימים. "הוא גם כל הזמן היה חרד שהקיבוץ הולך להתפרק. בעיניו החישוק האחרון היה הלינה המשותפת, והוא חשש שביטולה ימיט עלינו אסון".

 

בשנה הראשונה בקיבוץ החדש בשדרות היה צריך למצוא עבודה, ונעמיקה לקחה על עצמה לרכז בשכר את קן הנוער העובד בעיר. "זה עלה לי בייסורים להחליף את השרוך הלבן לשרוך אדום", היא מתארת תוך צחוק מתגלגל. "אחר כך היה ניסיון להקים מרכז סמינרים בחוות איבים, שהגיע לסיומו אחרי כשנתיים. ב-89' התחלתי בפרויקט שכמעט הפך למפעל חיים. מישהו הציע לי להצטרף למכללת שער הנגב, ולבנות פרויקטים בתקשורת מחשבים. זו הייתה תקופה של טרום האינטרנט, ומעט מאוד אנשים הבינו מה קורה בתחום הזה. הכוונה הייתה לבנות רשת שבה קהילות יהודיות מכל העולם יחליפו מידע וישמרו על קשר באמצעות הדואר האלקטרוני. מרגע שנכנסתי לפעילות החלטתי לפתח תוכניות לימוד בתחום החברתי בתוך בתי הספר. בניתי תוכנית שתשבור סטריאוטיפים ותגשר בין החברות, ובהתחלה יישמנו אותה בין שער הנגב ושדרות. תלמידים התכתבו אחד עם השני והחליפו דעות. עם השנים הפרויקט הזה צמח. עבדתי עם כל מיני גופים שמייצרים תוכניות לימוד, וזה התפשט לדיסציפלינות שונות".

 

היא עוקבת דרך העיתונות הקיבוצית אחר הנעשה בתנועה, אבל לא מעורה בפרטי הפרטים של האיחודים והמיזוגים למיניהם. כשהוחלט על האיחוד היא חשבה שזה צעד די נכון משום שההבדלים האידיאולוגיים קצת היטשטשו, ולתנועה קטנה כמו הקבה"א איחוד יכול להיות תוספת כוח וסוג של התחדשות. עכשיו, כשהקבה"א, שסבא שלה הקים, ייעלם כיישות עצמאית, ולעומת זאת, מועדון צוותא, שאביה ניהל במשך שנים רבות, עדיין יישאר בבעלות קיבוצי הקבה"א כמו גם המרכז על שם חזן שבו היא עובדת כיום, העמדה שלה השתנתה קצת. "בסופו של דבר, יש נפש אחרת לכל תנועה. אין לי ספק בזה. כשהקמנו את קיבוץ מגוון חשבנו להתאחד עם קיבוץ תמוז של התק"ם, ולאחר כמה מפגשים הרגשנו שיש הבדלים בנפש של כל קבוצה, ברוח שלה, בתפיסת השיתופיות ובהשקפות הפוליטיות. החלטנו שעדיף שיפרחו כמה פרחים. אני חושבת שטוב להתאחד במקומות שזה נכון, ולשמור על ייחודיות במקומות שבהם אתה מרגיש שיש לך אמירה אחרת".

 

ואי אפשר לסיים את המפגש עם נעמיקה, בלי לשאול את השאלה שנשאלה כל כך הרבה פעמים במשך עשרות שנים: "ומה חזן היה אומר? על האיחוד, מיזוג הנכסים, התנועה הקיבוצית".

נעמיקה: "במובן מסוים אני חושבת שהוא מת בזמן הנכון, ואפילו אחרי הזמן הנכון מבחינתו. כשהוא היה רואה מה נעשה היום בקיבוץ, הוא פשוט היה מת משברון לב ותחושה שמעשה ידיו טובעים בים. אני לא חושבת שהוא היה יכול להסתגל לרוח החדשה, ולצורך של האנשים להרוס את המסגרות שבהן חיו, מתוך צרכים שאני יכולה לכבד אותם, אבל הוא לא היה יכול לעכל את זה. אני גם חושבת שהיה חשוב לו לשמור על הייחודיות של הקבה"א. מצד שני - כואב לי נורא שהוא לא האריך ימים מספיק כדי לראות כיצד צמח הרעיון הבתולי של הקמת קיבוץ עירוני, שאותו דסקסנו בסלון במשמר העמק - ליצירה חברתית חיה, בועטת ומשגשגת. לא רק שזה לא הפך לפנטזיה חולפת של אנשים צעירים, אלא הפך להיות מודל ההשראה וראשיתה של תנועה חברתית חדשה של קבוצות רבות. יכול להיות שמגוון, כמו גם התנועה החדשה של הקיבוצים העירוניים והקבוצות השיתופיות, היו יכולים להיות סוג של נחמה ותקווה עבורו, מול מה שהוא היה תופס כשבר הגדול של התנועה הקיבוצית. אין לי ספק שאם הוא רואה היום מה יצרנו ובנינו כאן - הוא היה אומר: 'ניצחת אותי נעמיקה'. והרי את חזן אי אפשר היה לנצח. לפחות לא בוויכוחים".

 

יעקב חזן (4 ביוני 1899 - 22 ביולי 1992)

 

נולד ב-1899 בברסט-ליטובסק שברוסיה. למד בחדר, בתיכון עברי ובפוליטכניון בוורשה. היה חבר ההנהגה הראשית של תנועת השומר הצעיר בפולין, וחבר מרכז "החלוץ". עלה לארץ והיה ממייסדי קיבוץ משמר העמק, וחבר במוסדות המרכזיים של ההסתדרות. היה ממייסדי הקבה"א ומפ"ם ויו"ר המפלגה, וכיהן כחבר כנסת מטעמה מהכנסת הראשונה ועד 1973. חזן הזדהה במשך שנים רבות עם ברית המועצות והתנועה הקומוניסטית העולמית פרט ליחסה לנושא הציונות, אך נסוג בו מתמיכתו בסטלין לאחר חשיפת פשעיו בשנות ה-60. במהלך כל שנות פעילותו הציבורית סירב להתמנות לתפקיד שר, מתוך תפיסה שעל שר להקדיש את כל זמנו לענייני משרדו ולזנוח את עיסוקיו האחרים, ואילו הוא העדיף לטפל שנושאים אידיאולוגיים, תנועתיים, פרלמנטריים וחינוכיים. חזן קידם אנשים צעירים לתפקידים פרלמנטריים ומיניסטריאליים, וידע ליצור קשר בלתי אמצעי במפגשים עם צעירים ובני נוער. הוא תמך בהקמת המערך בין מפ"ם למפלגת העבודה, והיה מועמד המערך לתפקיד נשיא המדינה. ב-1989 הוענק לו פרס ישראל על מפעל חיים.


קיבוץ מגוון








עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים