בחזרה לאלבה - ארבעים מ"ילדי בלנקנזה", ניצולי שואה, נסעו לביקור באחוזה הגרמנית בה עבר עליהם פרק ילדות




 ארנון לפיד

 


בהתרגשות גדולה, ולא בלי לבטים, נסעו בחודש שעבר ארבעים מ"ילדי בלנקנזה" לביקור באחוזה הגרמנית, בה עבר עליהם פרק ילדות זכור-לטוב, בסיפור ילדות זכור-לרע. בלנקנזה, אחוזה יפהפייה, הסמוכה להמבורג וצופה אל נהר האלבה, הוחרמה מידי בעליה, משפחת ורבורג היהודית, עם עליית הנאצים לשלטון. בתום המלחמה, בין השנים 1948-1946, שימשה האחוזה בית חם לכ-250 ילדים ניצולי שואה מפולין ומהונגריה, טרם עלייתם ארצה, תחת הנהלתה המסורה של ראומה (שוורץ) ויצמן. הביקור באוקטובר השנה היה מחזור שני של "ילדים" שביקרו שם כקבוצה מאורגנת.

 

במחזור הראשון, אשתקד, נסעו המבוגרים יותר שביניהם. את שני הביקורים יזמו, ארגנו ומימנו עמותת הידידות ישראל-גרמניה והקהילה האוונגליסטית בהמבורג. "מה היו המניעים שלהן? אני מניח שהיה כאן שילוב של רגשי אשמה ורצון טוב, ושל עניין היסטורי בפרשה", אומר יצחק תדמור (גבעת-ברנר). תדמור, יליד סלובקיה, מהצעירים שבין ה"ילדים", מעורכי הספר "דובדבנים על האלבה" (וזמר ב"רביעיית גבעת-ברנר" הזכורה לטוב...), היה בן שבע כשהגיע לבלנקנזה. לכן הופתע כל-כך לגלות, שהשנים לא השכיחו ממנו דבר: לא את הנוף המדהים, החורשות והנהר הזורם בסמוך, לא את שני בתי האחוזה, "הלבן" ו"האדום", ואפילו לא את מעקה המדרגות המפותל, שכמה מחברי הקבוצה שאלו את מארחיהם בצחוק, אם יורשה להם להחליק עליו, כפי שנהגו לעשות אז...

 

"שבוע הביקור שלנו היה מתוכנן בקפדנות גרמנית אופיינית, דחוס באירועים, אבל מהנה מאוד", הוא מספר. "טיילנו הרבה, ראינו הרבה, אבל מרגשים במיוחד היו המפגשים עם חברי הקהילה האוונגליסטית הפרו-ישראלית - פעם זה היה קוקטייל ב'בית האדום', ופעם ארוחה בכנסייה שלהם, שם ישבנו לשולחן מעורבים אלה באלה, וקשרנו שיחות אישיות. לטיולים הם לקחו אתם עותקים מהספר, שתורגם לגרמנית, ובכל תחנה בדרך מכרו מהם לעוברים ושבים, כשאנחנו, 'הגיבורים', מתבקשים לחתום. חוויה נוספת הייתה האירוח בבתיהם, שכלל שיחות מרתקות וגלויות לב, וקשרים יפים שנוצרו".

 

והיו גם מפגשים עם תלמידי תיכון. תדמור, עם שלושה מחברי הקבוצה, התארחו בשיעור בבית-ספר גדול באלטונה. "לאחר שהצגנו את עצמנו, התפתחה שיחה מעניינת. התלמידים גילו עניין רב בסיפור שלנו, דיברו בפתיחות גדולה ושאלו שאלות נכונות. אחת השאלות הייתה, האם אנחנו שונאים את הגרמנים".

 

ש: ומה ענית?

יצחק תדמור: "מישהו אחר מבינינו ענה. האמת, שאני כמעט לא נתקלתי בגרמנים בתקופת המלחמה. המלחמה הגיעה אלינו, לבודפשט, אליה ברחה משפחתנו מסלובקיה, ב-1944, כך שהמפגש שלי היה בעיקר עם האוכלוסייה והצבא ההונגריים. אבא נעלם בבוכנוואלד, אחות אחת נספתה באושוויץ, אבל נאצים גרמניים לא ראיתי. ועם זאת, היה לי כל השנים יחס מסויג כלפי גרמניה, ואלמלא ההזמנה לביקור בבלנקנזה, לא הייתי נוסע לגרמניה".

 

סיכום הביקור, מבחינתו, חיובי בהחלט. "נוצרו שם דינמיקות מדהימות, הן בינינו לבין מארחינו האוונגליסטים, שסיפרו בגילוי לב על עברם, והן בינינו לבין עצמנו, חברי הקבוצה, שנפתחו מאוד. אצלי זה קצת שונה: אני עסוק כל השנים בחיפוש אחרי דברים שקשורים באבא שלי. חברים בקבוצה דיברו על סגירת מעגל, אבל אצלי זה היה אחרת, אצלי זה היה עוד פרק בחיפושים שלי".

 


 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים