המנצח סוגר מעגל - הנרי קלאוזנר מיקום הוזמן לכנס מחזור במלאת 100 לגימנסיה בברלין, שהוקדש לתלמידים היהודים שנספו בשואה




מירה שחם גולן


 

"למר הנרי היקר!

אנו, חברי מקהלת הגימנסיה על שם ליבנץ' בברלין, רוצים להודות לך מקרב לב על החוויה הנהדרת שהייתה לנו, לעבוד אתך בחזרות וכן להופיע יחד אתך במופע חג ה-100 לגימנסיה שלנו, בערב הזיכרון לתלמידינו היהודים.

 

בכבוד רב, מקהלת הגימנסיה על שם ליבנץ'"

 

מכתב זה, אשר התקבל בימים אלה בביתו של הנרי קלאוזנר בקיבוץ יקום, משקף בקצרה סיפור חיים של נער יהודי בברלין בעת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. הנער הנרי, תלמיד בגימנסיה וחבר במקהלת הנוער של בית הספר, נאלץ לעזוב את לימודיו. משפחתו חוותה את אימי ליל הבדולח והוא הצליח לצאת את גרמניה בעזרת מפעלה של רחה פראייר, ולעלות לארץ ישראל, לחברת הנוער בקיבוץ מזרע. עם סיום לימודיו, יחד עם חבריו לקבוצה, הם מתאחדים לגרעין ארץ ישראלי ד' ומקימים בחדרה את הקבוצה, שלימים ייסדה את קיבוץ יקום. במקביל לפעילותו הציבורית, החינוכית וההתיישבותית, הנרי קלאוזנר, חייל בשדה המוזיקה, מקים מקהלות, מקדם את פעילותן בארץ, וזמרים רבים בישראל חבים לו את הקריירה שלהם. קלאוזנר, ממייסדי תנועת המקהלות בארץ, סולל את הדרך למקהלות ישראליות להופעות בחו"ל, והוא עצמו מוזמן לנצח על מקהלות במרחבי הגלובוס ולשפוט בתחרויות רבות. עד היום, והוא כבר "נער" בוגר בן שמונים ושמונה שנים, משחרים לפתחו ועולים אליו לרגל מוזיקאים רבים, שמוקירים ומכבדים את פעילותו הענפה. בימים אלה, שוקד הנרי על כתיבת ספר עיון על תנועת המקהלות בארץ ובעולם.

 

הצלת חיים כפולה

 

והמכתב, אותו מכתב שפותח כתבה זו, הגיע אל הנרי קלאוזנר לאחר אירוע מרגש במיוחד, להנרי ולתלמידי בית הספר, נערים בני עשרה (יוצאי לאומים שונים, כולל מוסלמים), אשר מתחנכים היום באותה גימנסיה, ממנה גורש הנרי בשנות השלושים של המאה הקודמת. הם שלחו לו הזמנה להשתתף באירוע הזיכרון לבוגרי הגימנסיה היהודים, אשר נספו תחת שלטונו של הקלגס הנאצי. הנערים, עם צוות המחנכים של בית הספר, פתחו במחקר מקיף שנמשך כמה שנים וחיפשו את עקבותיהם של התלמידים היהודים בוגרי הגימנסיה, איתרו והזמינו את אלו שנותרו בין החיים.

 

"הביקור בברלין במלאות 100 שנים לגימנסיה בה למדתי בנעוריי, נולד במקרה", מספר הנרי בביתו ביקום. "כאשר ראיתי מודעה בעיתון ברלינאי, בו התבקשו בוגרי הגימנסיה היהודים, אשר התחנכו בה בתקופת השלטון הנאצי, ליצור קשר עם הגימנסיה. עניתי על המודעה, ונעניתי על ידי שתי נשים שהציגו עצמן כמחנכות של הכיתות הבוגרות בגימנסיה והן המארגנות את ערב הזיכרון לתלמידים היהודים שנספו בשואה. נשים אלה ביקשו ממני להגיע לאירוע ושלחו לי הזמנה רשמית וחגיגית. בהכירן את פעילותי המוזיקלית, הפקידו בידי את מקהלת הגימנסיה, וביקשו שאנצח עליה כחלק מן המופע של הערב".

 

לקלאוזנר, היה זה אירוע חשוב ביותר, בהיותו אחד מעשרים ותשעה תלמידים יהודים שלמדו בגימנסיה, בשנת 1933. "באחד הימים, כאחד מאירועי ליל הבדולח", נזכר קלאוזנר, "הנאצים הכריזו על התנכלות המונית נגד היהודים. באותו יום, נדרש מנהל הגימנסיה, שהיה אנטי נאצי, לרכז את כל התלמידים באודיטוריום של בית הספר. על הבמה עמד קצין נאצי שנאם נאום קשה ביותר נגד היהודים, שתמציתו הייתה - היתר להתנכל ולהרוג ביהודים. לאחר נאומו שלח הקצין את כל התלמידים, שייצאו ויעשו בנו שפטים. היינו אז שמונה תלמידים יהודים באולם. נשארנו מפוחדים. בחוץ עמדו 200 תלמידים מוסתים מדברי הקצין, שציפו למלא את משימתם. מנהל בית הספר, צוות המורים וחלק ניכר מתלמידי הגימנסיה הבוגרים, התפצלו לקבוצות, לקחו אותנו תחת חסותם וליוו אותנו הביתה. עברנו בתוך הקהל הסוער, השוחר לטרף, כשאנו מוקפים ומוגנים בידי הקבוצה התומכת. עד שהגענו לבתינו, הלכנו כגוש, שלובי ידיים, ואיש לא יכול היה לפרוץ גושים אלה".

 

כשהגיע קלאוזנר הצעיר הביתה, ראה את חנותו הגדולה של אביו נעולה עם כתובות נאצה ושלטים בשפה הגרמנית: "יהודים החוצה". הוריו, אחותו ואחיו ישבו מפוחדים בתוך הדירה.

 

"פתאום הגיעה משאית של פלוגות הסער הנאצי שהקיפו את הבית. חשבנו שהגיע סופנו, כאשר הקצין שם פעמיו אל תוך הבית. אולם בהיכנסו הביתה התברר שזה חברו של אבי מאז ימי מלחמת העולם הראשונה, שבה הציל אבי את חייו. הוא הודיע לנו שהוא יישאר בבית אתנו וחייליו, אשר יקיפו את הבית, לא ייתנו לפגוע בנו. כך ניצלתי בפעם השנייה באותו יום".

 

במשך כל שנות המלחמה שמרה הגימנסיה על זהותה האנטי-נאצית, והתלמידים היהודים חשו בה רצויים.

 

26 תלמידים נרצחו

 

כאשר הכריזו על חגיגות מאה שנה לייסודה של הגימנסיה, החליט הצוות החינוכי, ביוזמתה של מנהלת בית הספר, להעמיד במרכז חגיגות המאה את קורות היהודים תלמידי הגימנסיה באותן שנים. הוקמה אגודה של תלמידים ובוגרי הגימנסיה שלקחה על עצמה לאתר את עקבות התלמידים משנות המלחמה. אגודה זאת מונה 200 חברים: מחנכים, תלמידים, הורים, בוגרים ואנשי ציבור רבים בברלין. חקירתם העלתה שמאז כינונו של המוסד ועד היום, למדו בו 243 תלמידים יהודים, 29 מתוכם בתקופה הנאצית.

 

עיריית ברלין סייעה במציאת החומר הארכיוני לאיתור התלמידים. כך אותרו שמותיהם וקורות חייהם של 83 יהודים בוגרי הגימנסיה. התברר כי מתוך 29 היהודים שלמדו עם הנרי, 26 תלמידים יהודים נרצחו על-ידי הנאצים, ושלושה תלמידים נותרו בחיים: הנרי קלאוזנר שחי בישראל ושני אחים שהצליחו להימלט לדנמרק: הנס גץ שחי היום בדנמרק, ואחיו שחי בלונדון.

 

כחלק מאירועי המאה, הקימו התלמידים, בשיתוף הקהילה היהודית ועיריית ברלין, תערוכת הנצחה המתעדת ומספרת את קורותיהם של התלמידים היהודים כולם. הם הקימו לוח גדול בכניסה לבית הספר, בו מוקדש מקום לכל תלמיד. הכותרת לתערוכה זאת מכריזה: "זה אכן קרה ועדיין יכול להתרחש, בכוחנו למנוע זאת". כחלק מתוכנית הערב החגיגי, הוסר הלוט מלוח ההנצחה, במעמד אישי ציבור, סנטורים מכל שכבות תושבי העיר, התלמידים והוריהם. בקהל נכחו גם חבריו הרבים של הנרי, אותם הכיר במשך עשרות שנות פעילותו עם תנועת המקהלות האירופית.

 

"הטקס היה מרגש ביותר. פתחנו את הערב בנגינת שיר עברי ומנהלת בית הספר, שהנחתה את הערב, תיארה את התקופה הנוראה ההיא. הנס גץ ואני סיפרנו את נסיבות הצלתנו, התלמידים הסירו את הלוט מן התערוכה, וקראו את שמותיהם של 26 התלמידים שנספו בידי הנאצים. לאחר מכן הופיעה מקהלת הגימנסיה תחת שרביט הניצוח שלי, בשיר 'הללויה' בעיבוד גיל אלדמע, והקהל הצטרף בשקט לשירה. לאחר מכן הופענו בעוד כמה שירים. למחרת הוזמנו הנס ואני, עם רון רותם, הנכד הבוגר שלי, שליווה אותי במסע זה, למפגש נוסף עם התלמידים, ובו עלו לשיחה נושאים שונים. התלמידים רצו לדעת יותר על קורותינו מאז המלחמה, הציגו בפני רון נכדי שאלות על מצבה של ישראל כיום והיו סקרנים לשמוע ולהבין את המצב לאשורו. חשיבות מיוחדת הייתה למפגש זה לא רק עם התלמידים הגרמנים, אלא גם עם התלמידים יוצאי ארצות האסלאם".

 

ש: מה עבר על משפחתך מאז?

"בשנת 1935 עליתי לארץ עם רחה פרייאר במסגרת עליית הנוער והייתי באחת הקבוצות הראשונות של השומר-הצעיר. כשנפרדתי מהורי הייתי בטוח שאצליח להעלות אותם אחריי, כדי שיצטרפו אליי. אולם ההורים שלי לא הצליחו לצאת. הסרטיפיקט עלה הרבה מדי כסף ולא היה באפשרותם לרוכשו. אבי שלמה ואחי אברהם נשלחו בשנת 1938 לאושוויץ. אמא שלי ודודתי עם אחד מבניה התאומים נשלחו בשנת 1939 לאושוויץ. כולם נספו שם. אחותי הסתתרה כמו אנה פרנק ולאחר כמה חודשים הוברחה לאנגליה וכך ניצלה.

 

הנרי עלה לארץ, הקים משפחה, הקים קיבוץ, ורכש את מקצועו כמוזיקאי ומנצח מקהלות. "מרגש אותי לדעת שהגימנסיה שלי, שהצילה את חיי ביום הנורא ההוא, המשיכה לחנך נוער להומאניות ונלחמה בקרב הציבור הגרמני על חשיבות ההסברה וחינוך הנוער להומאניות ולמניעת אלימות ופאשיזם".

 

באדיבות "ניב חוף השרון", ידיעון המועצה האזורית חוף השרון


 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים