מצחיקונת - שרה שמיר מכפר סאלד הפכה את החיים למופע סטנד-אפ




 

קרני עם-עד


אחיותיי הנשים, מה הייתן עושות עם בעל שנרדם עם ה"שלט" ביד ו"קם לתחייה" רק כשהקבוצה שלו מבקיעה שער? כיצד הייתן מגיבות על בת מתבגרת שכל הרפרטואר שלה מתמצה באנפוף של המילים "כזה כאילו", "מגניב" ו"תזרמי"? ואיך תנהלו בית "נורמאלי" כשאימא שלכן בת השמונים התאהבה בחתיך "הורס" בן...85, ועוד נשוי? הא? ודאי הייתן הולכות לייעוץ משפחתי או יוצרות משבר בעזרת מזוודה ארוזה והבטחה לא לחזור גם אחרי החגים. חלק קטן מכן, אם בכלל, היו לוקחות את החומרים האלה ורוקחות מהם מופע "מפיל" מצחוק. זה בדיוק מה שעשתה שרה שמיר (כפר-סאלד), שהחליטה לצחוק (במקום לבכות) - על הבעל, הבת, החמות, האם ושאר הדודות. למופע שלה קוראים "מנצח מי שצוחק ראשון", ועל-פי ההדים שקיבלה מכל רחבי הארץ היא יוצאת "מנצחת", בגדול.

 

נהוג לחשוב, לא פעם בצדק, שמאחורי כל חיוך של ליצן או ליצנית מסתתר סיפור כואב. גם שרה שמיר (53), אישה ססגונית שמתלבשת בשלל צבעים ועדיים, החלה את דרכה בעולם כילדה עצובה, ובילתה יותר זמן בבית החולים מאשר בבית. היא נולדה בפתח-תקווה למשפחת שטיינמץ, דור שלישי מצד אמה לסבא שהיה ממקימי עין-גנים ואח לאליהו אבן-טוב, שהיה מרכיב פרי ההדר הראשון בארץ. עד לכיתה א' סבלה מבעיה רפואית שלא אפשרה לה להיות בגן הילדים. אבל דווקא הקושי הזה, והחריגות ביחס לבני גילה, הפכו אותה ליזמית בלתי-נלאית.

 

"בגיל 13 הקמתי קייטנה בחצר הבית שלי לילדי שכונת פג'ה, בה התגוררנו", היא מספרת. "מאוחר יותר הייתי מופיעה בפני הילדים, שהיו 'קונים' ממני כרטיסים כמו אצל הגדולים. אימא שלי הייתה בהכשרה בפלמ"ח, וגדלתי על סיפורי קיבוצים. בגיל 18 נישאתי, אבל בעלי, שהיה בגרעין נח"ל שיועד לקיבוץ להב של השומר-הצעיר, לא רצה לחיות בקיבוץ. התגוררנו בתל-אביב, הוא היה איש קבע בחיל הים, ורק לאחר שנולדו לנו שלושה ילדים החלטנו לנסות קיבוץ והתפשרנו על המושב השיתופי אלוני-אבא. שבע שנים טובות עברו עלינו שם. הייתי רכזת תרבות ועסקתי ביצירה ובאמנות. שם נולדה הבת שבאה אחרי שלושה בנים. לבן הגדול לא היו שם חבר'ה בגילו, ואז עלינו לכפר-סאלד, בעקבות שתי משפחות מהמושב שעברו לכאן. כעת אנחנו מציינים עשרים שנה להיותנו חברי קיבוץ".

 

כבוגרת לימודי אמנות פלסטית (עם דגש על פיסול קרמי), שימשה שרה שמיר כמעצבת התפאורות של חגי הקיבוץ וכרכזת תרבות. במקביל, עברה את ה"טירונות" המוכרת לכל נקלטת: עבודה במפעל, טיפול בילדי כיתה ז' ובתלתון.


ש: ועוד לא דיברנו על התיאטרון ואמנות הסיפור.

שרה שמיר: "לפני 15 שנה יצאתי ללמוד תיאטרון למשך ארבע שנים ב'אורנים'. הדגש היה על משחק, בימוי, כתיבה. לאחר מכן המשכתי בתיאטרון הקהילתי של תל-חי, ואת 'אמנות הסיפור' למדתי ב'בית אריאלה' בתל-אביב. מדובר בקורס בן שנתיים, אבל ניסיוני הקודם כ'מספרת טבעית' הקפיץ אותי היישר לשנה השנייה. בתוך כך פתחתי בקיבוץ את תיאטרון 'הספרייה'. פעם בשבוע היו ההורים וילדיהם מתקבצים לחדר העיון ואני הייתי מעלה בפניהם אגדות וסיפורים בדרך מרעננת ושונה. אותו דבר עשיתי בגני הילדים שבאזור, ואחר כך גם כמורה ומחנכת בבית הספר האזורי הצגתי סיפורי תנ"ך וקטעי ספרות בדרך מחויכת ונגישה. לא למדתי אפילו יום אחד הוראה, אך נעשיתי מורה לספרות ומחנכת למשך שש שנים. ב'בית אריאלה' העליתי את הטרילוגיה של שושלת דוד. בענווה - הילדים מתו עליי. כשהייתי נכנסת לכיתה היו מוחאים לי כפיים. הספרניות לא הבינו מדוע כל הילדים 'מחליפים' בשקיקה שכזאת את ספרי המיתולוגיה היוונית".

 

עם הזמן הבינה שרה שמיר שהסיפורים שלה מ"החיים", שנכתבים לה בראש ומתעדכנים בזמן אמת מול הקהל, יכולים להפוך למשלח יד מכניס. אחותה אראלה, המתגוררת גם היא בקיבוץ, הפכה להיות מעין "סוכנת" ומעצבת מופע, ושלחה את הבשורה למרחוק. קצת לפני שלוש שנים - זה התגשם וקרה, וכיום היא מציעה שלל אופציות לקהלים שונים ומגוונים: מופע על זוגיות, על יצרים במיתולוגיה היוונית, על התנ"ך כטלנובלה, "המושכות בחוטים" - סיפורי נשים בכל התקופות, ועוד. חוץ מזה היא מתמחה במשחקי חברה, יוגה צחוק, דרך קבלת החלטות באמצעות הומור, ועוד.

 

"נקודת המפנה הייתה ב'בית דונה גרציה' שבטבריה", מספרת שמיר. "מדובר בבית בו חיה במאה ה-16 אישה שסייעה לאנוסי ספרד להימלט מאימי האינקוויזיציה, והחלום שלה היה לגור בטבריה. איש עסקים הפך את הבית למוזיאון, והוא שופץ לפני חמש שנים. קבוצות מסיירות בבית, אוכלות במסגרת הסיור, ואני מספרת להן סיפורים. הקשר נוצר לאחר שהצעתי את שירותיי הטובים. המופעים סללו לי את הדרך לערבים שאני מעלה בכל הארץ. בסוכות הופעתי בבית מלון באילת בפני קבוצה מאורגנת. בראש השנה הצחקתי את חברי הקיבוץ שלי במשך שעה וחצי. זה לא פשוט, היו כאבי בטן, אבל ההדים היו מצוינים".

 

ש: מתי אנחנו צפויים לראות את הסטנד-אפ על הקיבוץ המשתנה?

"בתור רכזת תרבות הייתי כותבת מקאמות על הקיבוץ והחברים אהבו את זה. אין סיבה שזה לא יקרה. השאלה היא אם אנשים מבחוץ יבינו את הפואנטה. כשאני צוחקת על המשפחה שלי, אז בכל קהל יש כאלה שדוחפים מרפקים בצלעות של היושבים לצדם ואומרים: 'ואללה, זה בדיוק מה שקורה אצלנו בבית'. ואז אני יודעת שהקהל שלי".


 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים