קו ייצור לנאסד"ק - יאיר אסטליין, בן גבעת חיים איחוד, "עשה זאת בגדול" בניו-יורק




ארנון לפיד


יאיר אסטליין

יאיר אסטליין, צעיר מגבעת-חיים איחוד, הפך ל"ביג שוט" בפירמה אמריקאית-ישראלית שמרכזה בניו-יורק * עכשיו הוא מציע, לתעשייני הקיבוצים המבקשים לחדור לשוק האמריקאי, מבחר שירותים שהפירמה שלו מתמחה בהם * האיש שלנו בתפוח הגדול

 

הבחור המצודד שיעמוד, לבוש חליפה עדכנית (על העניבה ירשה לעצמו לוותר, כנראה), ליד הדוכן של ZAG/S&W בכנס איגוד התעשייה הקיבוצית (יום חמישי השבוע, בשפיים) אולי נראה ונשמע כמו "ווספ" אמריקאי מצוי, אבל הוא ממש לא. הוא קיבוצניק-ישראלי מהזן הטוב, הבן הביישן של אורי ורותי מגבעת-חיים איחוד. אנחנו שנינו מאותו הכפר (תקופה מסוימת הזענו יחד בנוי), אבל הוא הגיע רחוק - ולא רק גיאוגרפית. היום, בגיל 36, יאיר אסטליין עובד בפירמה אמריקאית-ישראלית מכובדת, שמרכזה בניו-יורק, העוסקת במתן שירותים משפטיים לחברות ישראליות המבקשות לפעול בארה"ב, ולחברות אמריקאיות המבקשות לפעול בארץ. בכנס, אשר  ZAG/S&Wהיא נותנת החסות שלו, ישמח מר אסטליין להציע לתעשייני הקיבוצים, המבקשים לחדור לשוק האמריקני, מבחר שירותים שהפירמה שלו מתמחה בהם.

 

כמו כל הסיפורים על אלה ש"עשו את זה", גם בסיפור של יאיר נטלו חלק לא רק כישורים ותכונות אישיות משובחות, אלא גם המזל והעיתוי הנכון. אחרי שסיים את השירות הצבאי, ואת הבגרות (שלא הספיק להשלים בתיכון "חוף הכרמל"), הלך ללמוד משפטים (למה משפטים? "כי ביחידה הצבאית שלי רוב החבר'ה למדו משפטים, או התכוונו ללמוד משפטים"). במהלך התמחותו במשרד עורכי-דין גדול, שעוסק בתחום האזרחי-מסחרי, נחשף לנציגי חברות אמריקאיות. כמה פעמים לאורך התקופה ההיא נסע לבקר את חברתו, שעברה ללמוד בניו-יורק, התאהב ב"תפוח הגדול" וחיפש דרך לנגוס ממנו.

 

בקיץ 1999, שבוע לאחר שעמד בבחינות הלשכה, הרים טלפון לאחת הפירמות האמריקאיות, פירמה קטנה שהכיר מעבודתו, ובירר אם זקוקים שם במקרה לעורך-דין. "הם שאלו אותי, מה אתה עושה בשבוע הבא? אמרתי, שום דבר מיוחד. אמרו לי, בוא. לקחתי מזוודה אחת ושתי חליפות - אחת שקניתי לטקס ההסמכה, ואחת ירושה מסבא - את יתר החפצים אפסנתי במחסן המשק בקיבוץ, ונסעתי. לניו-יורק הגעתי ביום רביעי, ולמחרת התייצבתי במשרד של הפירמה, בבניין האמפייר-סטייט. התלבטתי קצת לגבי הלבוש, והימרתי על חולצת כפתורים ומעיל ספורט. הרגשתי מאוד לא נעים כשגיליתי שכל העובדים במשרד לבושים בחליפות ובעניבות, ולמחרת הגעתי, כמובן, לבוש כמו שצריך. אלא שאז מצאתי את כולם לבושים ג'ינס וטי-שירט. ביום שישי, הסבירו לי, מתלבשים 'קז'ואל'".

 

הקצו לו חדר ושולחן, וזרקו אותו למים. "מהר מאוד למדתי שיעור בפרספקטיבה. אני, שעד אז הכול הלך לי די בקלות בחיים, גיליתי בניו-יורק כמה אני קטן ולא נחשב. אתה צריך כסף בשביל למצות את העיר הזאת, ולהכיר אנשים, ולהשתייך לחוגים הנכונים, כדי שמישהו בכלל ייתן משקל לדעתך".

 

השכר ההתחלתי לא היה גבוה והעבודה קשה - "בעצם, 'קשה' זו לא המילה הנכונה - קשה היה לעבוד עם טוריה, לנטוע עצים בפרדס - אבל הרבה שעות, לפעמים 15 שעות ביום, ובמקרי הצורך גם בסופי שבוע. זה יותר מאמץ נפשי". מקץ שנה וחצי, אחרי שעבר את בחינות הלשכה של ניו-יורק, החליט לפרוש מהפירמה בה עבד, כיוון שלא אהב את דרך התנהלותה. "עשיתי את מה שעשו רבים בתקופה ההיא: הצטרפתי לחברת סטארט-אפ בתחום המסחר האלקטרוני. האמנתי ששם העתיד והכסף הגדול, ויותר לא יהיו לי דאגות בחיים". חודשיים אחר כך התפוצצה בועת ההי-טק. החברה נסגרה, ויאיר מצא עצמו מובטל בעיר נטולת רחמים, במדינה מוכת מיתון כלכלי, בלי ויזת עבודה (שפקעה), בלי רזומה וניסיון עבודה מספקים, עם דירת סטודיו קטנה באיסט וילג', שעלתה 1,500 דולר בחודש, שכבר לא היו לו. "הרהרתי אז לא-מעט על חזרה לארץ, אבל הרגשתי לא בשל עדיין לחזור. לא בשביל זה הגעתי לניו-יורק".

 

יותר מחצי שנה ארכה תקופת השפל, במהלכה גייס הלוואות כדי לשלם את שכר הדירה ולממן את חיפושי העבודה: "התחושה הייתה כאילו עומד בפניי מחסום בלתי-עביר. נסעתי לאין ספור ראיונות, שלחתי עשרות, אם לא מאות 'אפליקיישנס' לכל הפירמות המובילות, ומכולן קיבלתי אותה תשובה מנומסת: הנתונים שלך מרשימים, אבל לצערנו איננו מקבלים עובדים חדשים בתקופה זו".

 

ביוני 2001 התרחש המפנה: אחר שטיפל בהצלחה, כפרי-לאנס, בעסקה יחידה שהפנתה אליו שלוחה ניו-יורקית קטנה של פירמת עורכי-דין ישראלית -  - ZAGהתקבל לשורותיה כשכיר מן המניין. "בשלושת החודשים שלאחר מכן קרו שני דברים משמעותיים: הפיצוץ של מגדלי התאומים, שהייתי עד לו ולכל מה שהתרחש בעיר בעקבותיו, ושותפות שיצרה הפירמה שבה עבדתי עם פירמה אמריקאית ותיקה ומכובדת,  .S&Wהפירמה האמריקאית הזאת חיפשה דריסת רגל בהי-טק הישראלי, בתחום ש- ZAGהתמחתה בו, ומהמיזוג של שתיהן נוצרה הפירמה שבה אני עובד כיום -."ZAG/S&W

 

אי-מייל ממאצ'ו-פיצ'ו

 

בשנים הראשונות עסק יאיר בעיקר בטיפול בחברות סטארט-אפ ישראליות שביקשו לפרוץ אל השוק האמריקאי - אם בדרך של פיתוח מכירות בארה"ב, אם בדרך של גיוס הון ממשקיעים אמריקאיים ואם בדרך של קנייתן על-ידי חברה מקומית או של הנפקת מניותיהן בנאסד"ק. אבל הוא רצה יותר מזה. "תוך כדי עבודה", הוא מספר, "הגעתי למסקנה שעם כ-200 עורכי דין בפירמה, שמתמחים במגוון עצום של תחומים, אנחנו מסוגלים להרבה יותר, ואין סיבה להסתפק רק בהי-טק. כך נכנסנו לנישות חדשות נוספות, כשאני, הישראלי היחיד והעובד הכי צעיר בחברה, משמש מצד אחד כעורך-דין לכל דבר ועניין, ומצד שני כקואורדינטור, או מנהל תיקים של חברות ישראליות". "כבר מההתחלה גילינו שללקוח הישראלי שמגיע לארה"ב, מתוחכם ככל שיהיה", מסביר אסטליין, "חשוב שילווה אותו אדם שמצוי בתרבות העסקית הישראלית ומדבר עברית. אחד משלנו. גם במקרים שאני מפנה את הלקוח לקולגה אמריקאי, אני ממשיך ללוות אותו ואת הטיפול בתיק בכל שלביו".

 

בחמש השנים האחרונות הוא ליווה וקידם עשרות, אולי מאות חברות ישראליות במבוכי השוק האמריקאי. כן, הוא עובד ימים ארוכים מאוד (לא קשים!), קורא חוזים ותשקיפים עבי כרס באנגלית מקצועית שרכש תוך כדי עבודה, וגם כותב לא-מעט. "ככל שאתה מתקדם בעבודה, יש יותר עבודה ואתה נאלץ לקחת אותה הביתה, מעשית ומטפורית. אתה צריך להיות זמין כל הזמן. אתה רואה את המכשיר הזה?" - הוא שואל, ושולף מתיקו את ה"בלאקברי" - "זה דוחף לך נון-סטופ אי-מיילים שמגיעים אליך למחשב. גם כשהייתי בחופשה על פסגת המאצ'ו-פיצ'ו בפרו, מצאתי את עצמי עונה לאי-מיילים דחופים. אין ברירה. התפקיד מחייב".

 

ה"טייטל" שלו בחברה הוא "מנהל הפרקטיקה הישראלית", אבל זה פחות חשוב בעיניו. חשוב יותר, הוא אומר, שרכש לו ניסיון רב ומעמד איתן בפירמה, שהמשכורת טובה, גם במונחים אמריקאים, ושהוא יכול לפרנס בכבוד לא רק את עצמו, אלא גם את אשתו, ליטל, סטודנטית לתואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה.

 

בנוסף לתואר במשפטים ובפילוסופיה (אותה למד לצד לימודי המשפטים) יש ליאיר גם תואר שני במנהל עסקים עם התמחות במימון, אותו רכש באוניברסיטת העיר ניו-יורק, והוא מגיע לכנס בשפיים בקיא למדי בתעשייה הקיבוצית. "זו התעשייה השלישית בארץ מבחינת הייצוא, אחרי התעשיות הביטחוניות וההי-טק. בעשור האחרון היא עשתה קפיצת מדרגה רצינית, ובשנת 2005 הגיעה ליצוא של יותר מ-20 מיליארד ש"ח. אחד הטרנדים שאפיינו את העשור האחרון, הוא הנפקה של חברות קיבוציות בבורסה בתל-אביב. הקיבוצים שהנפיקו את החברות האלה כבר אינם מחזיקים בלעדית במניות, אם כי בדרך כלל הם נשארים בעלי השליטה. יש כיום כשלושים חברות קיבוציות, כמה מהן מהמובילות במשק, שנסחרות בבורסה בתל-אביב. אשתקד נפל דבר, כש'שמיר אופטיקה' הונפקה בבורסה בניו-יורק. אני יודע על כמה חברות קיבוציות נוספות שנמצאות בתהליך דומה. הנפקה בנאסד"ק מעידה על איכות החברה, ועל כך שהיא עשויה לעניין משקיעים מתוחכמים, בזכות הביצועים הטובים והתחזית האופטימית לגבי עתידה. כשחברה פרטית הופכת לחברה ציבורית, עליה לפרסם דו"חות כספיים מבוקרים לציבור. אני רואה בכך, באופן קצת סמלי, תמונת ראי של מה שעובר כיום על התנועה הקיבוצית גם בתחומים אחרים: כבר לא סוגרים דברים בבית בין כמה מנהלים, אלא פועלים בשקיפות מלאה ועומדים לביקורת מקצועית ואובייקטיבית".

 

אסטליין מאבחן סוג של תהליך התבגרות בחברה שמונפקת בבורסה: היא נדרשת לעשות שינויים מקדימים, שיהפכו אותה לגוף כלכלי נפרד מהקיבוץ, מאגודה שיתופית לחברה בע"מ. היא גם נדרשת לחילופי הנהלה, ולאו דווקא כי זה שמנהל אותה שלושים שנה הוא חסר כישורים, אלא משום שכדי לקסום למשקיעים, היא צריכה להעמיד בראשה אנשים עם רקורד ושם שיקרוץ לאותם משקיעים. "בדקתי ומצאתי באינטרנט, שבשנת 2005 הונפקו 7-5 חברות קיבוציות, שגייסו כחצי מיליארד ש"ח בבורסה. בשנתיים האחרונות הוקמו שתי קרנות השקעה - 'קציר' ו'טנא' - שמתמחות בהשקעה בחברות הקיבוציות, מה שמעיד שמשקיעים מוסדיים ומשקיעים מתוחכמים מוכנים להשקיע בחברות קיבוציות, שעומדות בפני הנפקה או רכישה בידי חברות גדולות. גם זו עדות לצמיחה של התעשיות הקיבוציות".

 

חברים - זה רק כאן

 

ש: מאין לך הבקיאות הזאת, אחרי שבע שנים בניו-יורק?

יאיר אסטליין: "אני מאוד מודע ומעורב במה שקורה בארץ, גם בזכות העבודה, שמחייבת היכרות עם השוק הישראלי, וגם כי אכפת לי. עם הקפה של הבוקר אני קורא בנוסף ל'ניו-יורק טיימס' ול'וול-סטריט ז'ורנאל' גם את הכותרות של ארבעה עיתונים ישראליים, וישנו, כמובן, האינטרנט. כשאני מציג את עצמי בפני חברות קיבוציות, שואלים אותי: למה דווקא אתם? במה אתם טובים מאחרים? בהי-טק יש לנו רקורד מוכח, אבל כשמדובר בתחומים אחרים, אני אומר: 'אנחנו מבינים את העסק שלכם ואת המטרות שלכם ויודעים איך לעזור לכם להגשים אותן. אני עצמי קיבוצניק, והתעשייה הקיבוצית היא הבייבי שלי, ולכן אתמסר ואקדיש לה יותר'. ואז קורה שהמנהל אומר לי: 'אני עצמי רק שכיר'. במהלך עבודתי נתקלתי בחברות קיבוציות שמנוהלות בצורה מקצועית מאוד, בין שמנהל הוא קיבוצניק ובין שהוא שכיר. במשך שנים, כמעט כמסורת, ייצאו רוב החברות הקיבוציות בעיקר לאירופה. ארה"ב היא מגרש חדש, יחסית, לרוב החברות הקיבוציות, והן מחפשות את הדלת אליה. אני מאמין שדרכנו תהיה הכניסה שלהן חלקה וקלה יותר".

 

שבע השנים בניו-יורק היטיבו עמו. הנער המופנם שהכרתי לפני שנים, הפך לבחור פתוח, לבבי, בעל נימוסים טובים, מודע לעצמו ולהישגיו, אבל חף לחלוטין מאותה התנשאות האופיינית לישראלים ש"עשו את זה" באמריקה. גם כשהחליפה שלגופו טובה בהרבה מזו שירש מסבא, והוא משגר בטלפון הנחיות באנגלית מושלמת, ה"ישראליות" שלו בלתי-מוכחשת, אם כי משופרת ומעודנת. הוא גם לא רוצה להכחישה. "הבית זה כאן", הוא אומר. "לצערי, לא הצלחתי להגיע לתחושת בית בניו-יורק. שם יש לי הרבה ידידים אמריקאים, אבל אף לא חבר אמריקאי אחד. חברים אמיתיים, זה רק ישראלים בניו-יורק, או כאן. השפה המקצועית שלי היא אנגלית, אבל השפה החברתית - עברית. כשאני מגיע ארצה, וזה קורה שלוש-ארבע פעמים בשנה, אני מרגיש תחושה נהדרת של נינוחות. אפשר להישען אחורה ולמתוח רגליים. לא צריך להיות כל הזמן דרוך, כמו בניו-יורק. כאן מקבלים אותי כמו שאני. אני לא יכול ולא רוצה לנתק את העבר הקיבוצי שלי ממי שאני כיום".

 

חיבה מיוחדת הוא רוחש לתל-אביב. "בתקופת הלימודים עשיתי בה חיים משוגעים. בערבים עבדתי כברמן, ובימי שישי הייתי מגיע עם שחר לקיבוץ, מחליף לבגדי עבודה ויוצא לעבוד בפרדס. השילוב הזה, בין קיבוץ לתל-אביב, היה מלהיב". על השאלה, אם הוא מתכוון לחזור ביום מן הימים למולדת, הוא עונה: "שנינו, אני ואשתי, רואים את עתידנו בארץ, אבל מי יודע? החיים חזקים יותר". שלא לדבר על ניו-יורק...


 


מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים