האהבות השמחות - שיחה עם מוטי זעירא, מנהלח "אורנים", על ספרו "איש אהבות", סיפור חייו של יהושע ברנדשטטר ועל המדרשה



האהבות השמחות

לאה ענבל


שיחה עם מוטי זעירא על ספרו "איש אהבות", סיפור חייו של יהושע ברנדשטטר ועל המדרשה באורנים שהוא עומד בראשה. לפני שש שנים התחילו במדרשה לעצב קהילתיות יהודית ישראלית אקטואלית. המטרה היא לעגן את הערכים הנאורים במקורות היהודיים ולחנך להם

 

"הסבתא שלי, החלוצה, הסוציאליסטית, לימדה את אימי ניגון מבית הוריה ואמי שרה אותו באוזני; הלחן הזה הוא יסוד לתקווה שעקבותי לא יאבדו. הוא נותן משמעות לחיי ולחיי ילדי. אנחנו לא נחיה כמו הסבתא, אך הגעגועים שלנו הם לאותו ניגון; הוא זה שנותן כוחות נפש - וכך נבנים שורשים ומתעצבת זהות".

 

מי שאומר את הדברים האלה הוא מוטי זעירא (גבעת חיים איחוד), איש גבוה, בעל זקן, עיניים קטנות שיש בהן אופטימיות מתמדת. בימים אלה יצא ספרו "איש האהבות" (הוצאת בן-צבי) המספר את סיפור חייו המרתק, הצבעוני, של איש העלייה השנייה יהושע ברנדשטטר. ברנדשטטר, יצירתי, מקורי, לא הולך בתלם, רומנטיקן, חולם חלומות שמתעקש - ומצליח ליישמם במציאות. עם זאת צנוע ולכן נשתכח מלב. הספר כתוב כמו אגדה קסומה.

 

זעירא, מנהל המדרשה באורנים (מרכז חינוכי להתחדשות החיים היהודיים בישראל), הוא בעל תואר דוקטור בתחום מחשבת ישראל, והתמחה בתולדות העלייה השנייה.

 

זעירא: "נמשכתי לברנדשטטר כי אני אוהב את הדור החלוצי, את הסיפור ההיסטורי שלו שאין שיעור לחשיבותו; דור שחולל שבירה ברצף הדורות ובה בשעה טמונים בו יסודות חשובים להמשכיות. עיסוקי המחקרי, הספרותי והחינוכי הוא בעולמם של החלוצים ובתרבותם; אלה שהביוגרפיות שלהם קשורות לחיזוק הסיפור הקולקטיבי שלנו - לסיפור הציוני, החלוצי, הארצישראלי, היהודי. ברנדשטטר כובש לב במיוחד כי הוא חיפש עד יום מותו משמעות רחבה לחייו; מעבר למסגרת חייו הפרטיים. חייו הלכו בעקבות תחושת מעורבות ואחריות חברתית עזה ואנושיות חמה. כל אלה דברים קרובים לליבנו כחברי הקהילה במדרשה, שבית-הכנסת החילוני במרכזה".

 

רעב והתרוממות הנפש

 

ברנדשטטר היה חבר "השומר", מראשוני קיבוץ בית אלפא, מחלוצי המומחים הישראלים ברפת, מנהל המחלקה הכלכלית של הקיבוץ הארצי, המנהל הראשון של תיאטרון "הבימה", ממייסדי ענף הקולנוע הישראלי ובערוב חייו עסק בציור שסגנונו "נאיבי". כל חייו היה רגיש לנשים שהקיפו אותו, חיפש אצלן חום ואהבה.

 

זעירא: "ברנדשטטר חש שהוא נועד למעשים נעלים; עם תערובת של רעב והתרוממות נפש. כתבתי ביוגרפיות על 'הראשונים', דמויות שהיו ממוקדות במשימה חדה, מבלי לראות את האופק הרחב.

 

ברנדשטטר הוא אחר. הוא קצת כמו אותו טיפוס מהסיפור 'נמר חברבורות' של יעקב שבתאי, שמגיע עם עניבת פפיון לארץ ישראל החלוצית, ורוצה להקים קרקס".

 

איך התוודעת אליו?

"אני מודה שלגמרי במקרה. חיפשתי לכריכת הספר הקודם שלי 'קרועים אנו' (הוצאת יד בן-צבי,2003) שעסק בהתיישבות העובדת בשנות העשרים ובזיקה שלה לתרבות היהודית, ציור צבעוני, משהו חם והרמוני. במשכן לאמנות בעין-חרוד, ראיתי ציור שכותרתו 'שבת בבית-אלפא בשנות העשרים' שהלהיב אותי. הסתבר לי שהצייר הוא אחד, יהושע ברנדשטטר. שאלתי את האוצרת, גליה בר-אור, 'מי זה?' והיא הפנתה אותי לאשתו השלישית, אלמנתו צילי  ברנדשטטר, ומכאן החל המסע בעקבותיו. מיד עמדתי על כך שהוא היה חלוץ מיוחד. יש לזכור שהוא היה מגליציה, יחידי בין רוסים. הוא ידע מספר שפות (פולנית, גרמנית ויידיש), קרא הרבה, ואף רכש בכספו ספרים. די היה בכך כדי לתייג אותו כ'אינטיליגנט' וכאיש המערב. הוסף על כך את נימוסיו, את רתיעתו מדיבור בציבור ואת יחסו לניקיון הגוף.

 

הוא היה יצרי מאוד, נועז באמצו רעיון של הקבוצה האינטימית, ודומה שבכך גרם כאב לאוהביו.

 

"לא הכרתי חלוץ כה צבעוני כמוהו: הוא נישא לשלוש נשים, והיו לו עוד אהבות, הייתה בו הרבה אהבה, ערגה, יצירתיות, פנטזיות, אי מנוחה, אבל גם עקרונות ואופי. בשלל התכונות האלה הייתה עוצמתו. הוא היה פתוח להרבה ניסיונות. כך גם התנסה בחיי משפחה אינטימיים שונים מהמקובל.

 

הוא, אשתו הראשונה רחל קטינקא ובתו תרצה מצטרפים לבית אלפא וחיים שם ב'שלישייה' עם מרדכי שנהבי, איש העלייה השלישית, ממנהיגי 'השומר הצעיר'. יחסים אלה נמשכו על פני עשור.

 

וברנדשטטר בחן ברצינות הקמת קבוצה אינטימית. הוא האמין שזה אפשרי. זה היה כרוך כמובן בכאבים ובמצבים לא אפשריים. בסביבה של 'השומר הצעיר' כמו בקבוצה האינטימית של ביתניה היה מאמץ לבחון את השיתופיות בטוטאליות שלה, בתחום האירוטי והנפשי: אהבה לא בורגנית, שבוחנת את הגבולות. אך אצל ברנדשטטר, דומה, הסיפור היה אחר; הוא היה בתוך הניסוי המיני הזה לא בגלל רעיונות אלא בגלל אישיותו. אמו מתה בילדותו ומאז היה בו חיפוש מתמיד אחרי אהבת נשים. היה בו צורך תמידי בחום, במגע, צימאון לאהבה שאי-אפשר להרוותו. אין ספק שהיה לו סיפור עם נשים. הוא החליף את בנות זוגו וזה לא היה פשוט. אך הוא שפע אהבה אינסופית.

 

כעבור שנים הוא שמר על קשר עם נשותיו, עם ילדיהם ובני זוגם. כולם חגגו יחד שנה אחרי שנה פסח אצל יהושע וצילי בבית.

 

מהספר עולה שלאורך כל השנים קינן בו יצר אמנותי.

"הוא כתב את זיכרונותיו ובשנות החמישים ביקש להפכם למעין רומן אוטוביוגרפי שלא עלה יפה.

 

הוא עזב את בית אלפא לאחר כחמש שנים ומיד יצא לחו"ל. בברלין, בשנת 1926 בערך, הוא פגש את שחקני התיאטרון היהודי הנודד 'הבימה' והחל להסתופף בצילם. מתוך אמונה ציונית עמוקה משכנעם לבוא ארצה. הוא מתחבר למרגוט קלאוזנר והקשר ביניהם הופך רומנטי. היא, בעלת הממון, נעשית למממנת הראשית של 'הבימה'. והוא למנהל אדמיניסטרטיבי של התיאטרון. במשך שש שנים ראשונות לקיומו של התיאטרון בארץ הוא היה מנהלו: דאג להקמת משכן, לשיווק, להקמת חוג ידידים. משהקולקטיב לא קיבלם לתוכו, נוצר קרע כואב. ומאז נפקד מקומם מתולדות 'הבימה'. ושוב הוא לא נח על שמריו. הוא ומרגוט מקימים את אולפני 'הרצליה' לסרטים ועושים את הסרט הראשון שהופק בארץ ישראל, "חיים חדשים". הוא אף עושה תוכניות לרשתות טלוויזיה ברחבי עולם על חגי ישראל בהתיישבות העובדת. החלום שלו זה להפיץ את סיפור ארץ ישראל העובדת וסיפור החלוץ באמצעות תיאטרון, קולנוע, סרטי טלוויזיה. לצד רוח היצירה היוקדת בו, הוא איש של אקלים אחר: כלכלי, ארגוני. היה לו חלום ליצור את גזע הפרה העברייה. לשם כך, השתלם בהולנד. יחד עם שנהבי הקים את המחלקה הכלכלית של הקיבוץ הארצי, ובנה מפעלים; 'גלעם' ליד גבעת חביבה ו'אסקר' מפעל צבעים בעין המפרץ ו'נעמן'. בשנות השישים הוא מפתח פילוסופיה לאיזון בין גוף ונפש ומבקש להקים את 'המכון להתנערות', הוא ה'ספא' המודרני. כל בוקר, קיץ וחורף, הוא וצילי היו רוחצים בים.

 

"ב-12 השנים האחרונות לחייו התחיל לצייר. ציוריו מספרים סיפור: 'נסיעה עם ציפורה זייד' משחזר נסיעה לילית עמה בימי העלייה השנייה, מסג'רה לתל חי, עם בנה הקודח בעגלה; 'מכתב עבור מאירקה', נקרא ציור המחייה את זיכרונותיו כטירון ב'השומר', שנשלח בתואנת כזב באמצע הלילה אל מאירקה חזנוביץ, השומר האגדי. ב-1975 הוא נפטר, בן 84 היה במותו. כל חייו הם מעין תהלוכת ניצחון של אדם שהעניק ונתן מעצמו לעולם ללא הרף.

 

לחזור למקור

 

מוטי זעירא נולד בנוה שאנן למשפחת מעמד בינוני בשכונה שרבים היו כמותה, אביו חבר אגד ואמו אחות. הוא התחנך במחנות העולים ויצא לגרעין בנתיב הל"ה. מאוחר יותר התחתן עם סמדר והם עברו לחיות בגבעת חיים איחוד. יש להם שלושה ילדים. במשך השנים הוציא כבר שלושה ספרים, ביוגרפיה של שושנה בוגן, בת העלייה השנייה שהתאבדה, בהוצאת שדמות, "עקשנות וכוכבים" (הוצ' עם עובד, 1995) - ביוגרפיה של איש העלייה השנייה אהרן שידלובסקי, בהוצאת עם עובד ומחקר על זיקתה של ההתיישבות העובדת בשנות העשרים אל התרבות היהודית, בהוצאת יד צבי.

 

"משהו בסיפור הציוני חלוצי של משפחתי לא נתן לי מספיק תשובות לזהות שלי, ולאחר שהבנתי כי ניתן למצוא במקורותינו הציוניים הקיבוציים והיהודיים תשובות לזהות שלי באופן שיהיה רלוונטי לחיי, הכתיבה לי ההבנה הזאת את כיוון הלימודים באקדמיה, את הקריאה ואת הכתיבה שלי. בעצם הדוקטוראט הוא הביטוי האקדמי במה שעסקתי הרבה שנים קודם על הזיקה בין העולם הציוני חלוצי קיבוצי לעולם היהדות.

 

אתה רואה קשר בין הסיפור האישי של ברנדשטטר וביניכם, מייסדי המדרשה באורנים? צורך דומה לקיום ברמה גבוהה יותר? שאיפה לחיים עם משמעות?

"המדרשה הוקמה כשאני וקבוצה חברים, ילידי הארץ, חשנו שמשהו חסר בחיינו פה, ושזה מערער את זהותנו ואת ביטחוננו, חשנו שמשהו חסר בזיקה שלנו ושל בני דורנו לתרבות היהודית. השיח הציבורי שרוי במתח בין החילונים והדתיים; וכי למה שבגלל אותם הדתיים שמציגים את הדת כרוכלים המציגים סחורה, נוציא את עצמנו מהשייכות לתרבות היהודית? למה שלא נחזור בעצמנו למקור? ומעבר לכך, דברים ערכיים שנעשים בתנועה הקיבוצית כמו ערבות הדדית, דאגה לחלש, סולידריות, לא מזוהים כערכים יהודיים אלא כערכים אוניברסליים, הומניסטיים; למה שהם לא יהוו התרחשות של תרבות יהודית? המדרשה הוקמה כדי למזג את אלה עם אלה מתוך בחירה ולימוד לא פרונטלי. היא פועלת כדי ליצור מרחב יהודי-ישראלי חדש, שהקהילה במרכזו.

 

מתי התעורר אצלך משבר הזהות?

"הטריד אותי ואת חברי מה אנחנו עושים פה ביחד, מה הם השורשים שלנו? אומרים לך, תחפור עד ל'עומק' של מאה שנה ותעצור; מהרצל קדימה, זה שלך, משם אחורנית זה שייך לדתיים. כאילו הפקרנו את זה. ומישהו 'יושב שם' ומחליט מה נכון עבורנו. בטקס כלולות, האירוע הכי משמעותי בחיי אדם, ממלמלים מהר משהו כדי להגיע כבר לדיסקו. כמתבגר חשתי שאני לא מוכן להסתפק בזה, וחיפשתי כבני דורי, ביטוי שיתאים לי. הרגשתי שהדתיים מציעים לי משהו שלא לוקח בחשבון את הביוגרפיה שלי, לא אהבתי את ה'בוא חזור הביתה' שלהם. יצאתי לחיפוש דרך.

 

הגשמתי בקיבוץ נתיב הל"ה, כי זה מה שחינכו אותי, אבל חשתי שחיי היו חסרי תוכן; ארוחת בוקר, לעלות על טרקטור, לשוב לעת ערב; איפה המשמעות? לא יכולתי להעמיד פנים. הבדידות בקיבוצים היא כמו הבדידות התל-אביבית. השוויון, הצדק, העזרה ההדדית, איפה כל אלה? הטוטליות, הסגפנות, של התנועה הקיבוצית, הייתה טובה לזמן מה. אך אינה רלוונטית היום. ידעתי שמפעם משהו עמוק, ושאני לא חש בקיבוץ את מלוא יפעתו והעומק שלו; אך אני בכל זאת חי בקיבוץ כי בעיני יש לשלב חיפוש שורשים יהודיים עם קיבוציים. חשתי שאם רוצים חברה טובה, צודקת, לא מספיק לקטר. ואז פגשתי את מוקי צור ויריב בן אהרון, במסגרת לימודים באפעל, ובעקבותיהם נוצר חיפוש ולימוד עם קיבוצים חילוניים עם יחס עמוק למורשת יהודית, ציונית, חלוצית. אביבה זמיר שבאה מתחום הפסיכולוגיה עבדה איתנו על שאלות זהות ותקשורת בינאישית; תוך הקשבה עמוקה של אדם לעצמו, לזולתו, באמצעים של דינמיקה קבוצתית. ולאחר זמן, בשנת 89', הקמנו את המדרשה בקמפוס של 'אורנים'. מדרשה שנותנת מענה לדילמות שלנו בתחום הזהות. היום כבר למעלה מ-40 אלף איש בשנה לומדים במדרשה תרבות יהודית, ציונות, אחריות חברתית. הלימוד פתוח, יצירתי, לא פרונטלי. אנחנו מעודדים פעילות חברתית בקרב אנשים במצוקה, עולים חדשים; עוסקים בנושאים שבין דתיים לחילונים - בוחנים דרכים למנוע קרע שמאיים על הלכידות החברתית, ומתעמקים במורשת הקיבוצית.

 

לא חבורת תמהונים

 

ומהי הקהילה?

"זו לא תנועה מסודרת, או דוגמטית, זו תופעה בהתהוות, סביב כיתות לימוד או סביב השבת והחגים. היא נבנית ממגעים חברתיים, מרעיונות למשימות חברתיות משותפות, מעשי התנדבות משותפים. היא מלווה בתחושת מחויבות ואחריות, ערבות הדדית ונתינה לזולת. קהילות כאלה מפוזרות בכל הארץ. והן אינן אחידות במבנה שלהן".

 

זה נתפס כחזון חדש? ומה המשמעות של זה בחיי היומיום?

"לפני שש שנים התחלנו לעצב קהילתיות יהודית ישראלית אקטואלית. זה צורך שנוצר בעקבות התרבות הצרכנית וההפרטה; האדם נותר בודד. לכל אדם חשוב להיות בקונטקס חברתי, לחוש שהוא חלק ממשהו בעל ערך. הקהילתיות היא צורך רלוונטי חזק. עבור ישראלי ממוצע היו עד כה שתי קהילות: קיבוץ שהוא קהילה טוטלית וקהילה אורתודוכסית; היום יש דרך חדשה, חזון חדש, מעודכן יותר. כדי לחזק את הקהילה, הקמנו לפני שש שנים בית כנסת חילוני, המשרת קבוצה של משפחות חילוניות, חלקן ממייסדי המדרשה, וסביבו נערכות פעילויות עם הגישה הייחודית שלנו המשלבת בימי שישי, במועדים, בטקסי כלולות, או בר-מצוות, או טקסי אבלות, טקסטים מסורתיים עם טקסטים מודרניים. זה לא כמו להיות באשראם בהודו, או להיות דתי, זו משימה שמכילה עולם שלם - ללמוד מה זה להיות יהודי ישראלי באופן העמוק ביותר.

 

"אני רוצה להזכיר כי במהלך המלחמה, בקיבוץ איילת השחר, ערכו החברים, לפתע, קבלת שבת. זה לא קרה סתם, זה נבע מצורך חזק מאוד להיות ביחד, ולקבל תמיכה ערכית-רוחנית".

 

כחבר בקהילה, במה אתה חש מיוחד?

"הרעיון הוא להעמיק ולהרגיש בבית, בלב התרבות היהודית, והכל כדי שנוכל להמשיך לחיות פה.

 

אז יקנו עשרות אלפי מזגנים למקלטי הצפון, מה זה ייתן אם התושבים לא ידעו מה הם עושים פה, ובשביל מה? אנחנו לא חבורת תמהונים, זהו הדבר האמיתי. אני היום בעמדה של מחנך הנתקל בשאלות של זהות; אני רוצה שלעוד אנשים יהיה איכפת; שיחלמו חלומות; שינועו חופשי בתוך עולמם, בלי סטריאוטיפים, מתוך למידה, גישה פתוחה, בקונטקס חברתי תרבותי, יהודי, כי את המסע הזה אי אפשר לעשות לבד; אני רוצה שהם יתייחסו לזולת, לשונה מהם; שהתרגשותי תדבק בהם לא בנוסח בוא נהיה יהודים כמו פעם, אלא עם מטענים תרבותיים מספיק עמוקים שנוכל לעמוד ברוח שמנשבת עלינו. במלחמה האחרונה, היכן שהייתה קהילה שהיה בין חבריה חיבור, קשר, אחריות ואיכפתיות, לא הייתה נטישה. התרבות היהודית היא אמצעי חיוני להעצים דברים כאלה".

 

למה אין עיסוק נרחב יותר בהתחדשות החיים היהודיים הפורץ את גבולות המדרשה?

"יש קהילה בלב תל-אביב, ברמת השרון; בשנות ה-90 קמו לא מעט ארגונים דומים לנו. באים אלינו לסדנאות זוגות צעירים שנולד ילדם הראשון; קבוצות צעירים אידיאליסטים, בוגרי תנועות נוער וקדם-מכינות, באים אלינו אחרי הצבא או אחרי מסע בעולם, כי הם מחפשים דרכים לתרום לחברה; עשרות קבוצות של צעירים, בהם גם בעלי משפחות, שמתמקמים בעיירות פיתוח או במקומות בהם יש נזקקים, באים אלינו להכוונה; איך לומדים ביחד? איך עורכים קבלת שבת? הם חשים שאי-אפשר להיות לבד, אתה זקוק למקורות חיזוק, ללימוד משותף, לצוותא, לטקסים ולחגיגות משותפות, להשתייך למשהו גדול ממך. אני חש כי אנחנו הופכים רלוונטיים ליותר ויותר אנשים. אבל עיקר המשימה עוד לפנינו".

 

טקס יהודי

 

"לפי הגישה שלנו, כשאתה רוצה לעצב לעצמך או לקהילתך או למשפחתך טקס או אירוע יהודי, עליך ללמוד מה משמעות הטקס במסורת. נושא הלמידה הוא מרכזי. פורמלית, אם אתה נרשם ברבנות, או נישא בקפריסין, זה לא מענייננו. ההצהרה, מול האורחים, מול העדים היא בעלת המשמעות. אתה מחליט מה מהטקס מבטא את הייחודיות שלך. אחרי עשרים שנה נאסף אצלנו חומר רב עם דפוסים שונים של טקסים שהמדרשה עושה. כל אחד יזהה שזה טקס יהודי, שכן יש טבעת וחופה; הכתובה אינה כתובה בארמית והיא מכילה את המהות, הכרזת ההתחייבות אל מול הקהל. העיקרון של ההכרזה אצל הזוגות הוא מרכזי, זוהי הכרזה על מחוייבות הדדית, אותה הם מחברים יחד ובוחרים לקרוא בפני הציבור. בכתובה יש אלמנטים טקסטואליים שמתגבשים מתוך למידה, היכרות עם הטקסט היהודי, והכנסת העולם שלך לתוך זה. יש הדדיות בין בני הזוג בשעה שהם עונדים זה לזו טבעת. בעת שבירת הכוס, יכריז החתן כי הוא רואה שבעולם סביב יש דברים שצריך לתקן.

 

"בערב שבת יש רצון לרומם את היום, לומדים טקסט מסורתי, אך גם שרים 'ירדה שבת על בקעת גינוסר'. ומצטטים משירי יהודה עמיחי. הגדת הפסח, למשל, של התנועה הקיבוצית, ענתה על הצרכים של פעם, אך היום אינה נותנת מענה לצרכי משפחה. יצרנו טקסט חדש להגדה של פסח, שעונה על צורך של משפחה חילונית ממוצעת, טקסט המשלב אלמנטים מתוך ההגדה הקיבוצית, וההגדה המסורתית. הוצאת ידיעות אחרונות מכרה את ההגדה בעשרות אלפי עותקים".









עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים