כל גווני הקשת - קבוצת "קשת" של בני העדה האתיופית מתחנכים ב"מעלה הבשור" ליד מגן




טלי גורן ספיר


קבוצת "קשת", נערים ונערות בני העדה האתיופית, פתחו את שנת הלימודים השנייה בבית הספר הקיבוצי "מעלה הבשור" הסמוך לקיבוץ מגן * והקשר עם ה"בנימשק" עולה ופורח * כך קולטים באהבה

 

הדרך דרומה ארוכה. נוסעים המון. ככל שמדרימים, הנוף פחות ירוק ויותר אפור. כשמגיעים למוסד "מעלה הבשור" (סמוך לקיבוץ מגן) מרגישים כאילו נשאבים במנהרת הזמן. זהו מוסד מורכב: בחלקו הוא בית ספר יום, ל-13 יישובים: קיבוצים, מושבים ועיירות באזור, וחלק ממנו הוא מוסד חינוכי, כמו פעם. החלק הזה לוקח אותי לאחור, למקום בו אני ורבים אחרים גדלנו - בתי ילדים עם מרפסות, פריטי לבוש על הספסלים, גינות נוי ומטפלות.

 

במוסד שותפים חמישה קיבוצים, כולם של "השומר הצעיר": ניר-עוז, נירים, ניר-יצחק, מגן וגבולות. ארבעה מתוך החמישה הם קיבוצים שיתופיים. קיימת סבירות גבוהה שדווקא משום כך - אם כי אין זו בהכרח הסיבה העיקרית - במקום כזה מוכנים להתמודד עם האתגר שבקליטת חברת נוער שכולה מורכבת מנערים ונערות בני העדה האתיופית, להשקיע את הנשמה, להזיע המון ולא לוותר.

 

המניע והמנוע הוא יואל ארזי, מנהל הפנימייה - ג'ינג'י מניר-יצחק, בעל כל המאפיינים הנדרשים: להט, מרץ והמון נשמה. הכול התחיל לפני שנה, עת פנה ארזי למחלקת החינוך בתנועה, כי ראה במפעל הזה פוטנציאל ייחודי לא רק לנערים בני העדה האתיופית, אלא גם, ובמיוחד, לבני הקיבוצים, ודרכם לקיבוצים עצמם. בימים אלו מתחילים הנערים את כיתה י', שנתם השנייה במעלה-הבשור, כשקיבוץ מגן מאמץ אותם.

 

יואל ארזי: "ההתחלה הייתה נורא קשה. אספתי נערים ממש מהרחוב והתחלנו עם שישה חניכים בלבד. כל הזמן התאמנו את עצמנו, תוך כדי תנועה". במהלך השנה שעברה נקלטו חניכים נוספים, נפלטו חניכים אחדים ונשארו תריסר. למשימה הזאת שותפים באופן שוטף אבי אהרונסון, ראש מחלקת החינוך בתנועה הקיבוצית, אורי בראל ונעמי לוי ממחלקת החינוך.

 

ורדה גלעדי (רעים), מורה לעיצוב אופנה, סיימה תפקיד של ניהול החטיבה העליונה ושאפה להמשיך לתפקיד משמעותי ומאתגר. חינוך של כיתה כזאת נראה בעיניה כדבר שבהחלט עונה על הדרישה הזאת. "השנה קלטנו תשעה חניכים נוספים דרך עליית הנוער", מספרת גלעדי, "שם עושים את מבחני הקבלה. אנחנו בודקים מעט מאוד. מקפידים בעיקר על התנהגות ראויה, ומקבלים את כל מי שבא. הילדים מגיעים בדרך כלל ממשפחות שמצבן לא-פשוט. אלה ילדים שנפלטו מכל המערכות, וההורים מאוד מעריכים את האפשרות הנוספת שניתנת להם. כל המורים שמלמדים את הכיתה הזאת בחרו בכך, וזה נותן איכות שונה לעבודת הצוות".

 

בתחילת הפרויקט נתקל יואל ארזי בבעיה מול המשפחות מהעדה האתיופית, שחששו לשלוח את הילדים רחוק מהבית. כיום הנערים עצמם הם אלה שמביאים את חבריהם ומספרים להם כמה זה טוב.

 

הלם תרבותי וגאווה רגשית

 

את פני הבאים לקבוצת "קשת" מקבלת ענת אגמי (מגן), אם הבית. אל תפקידה זה הגיעה אחרי חמש שנים כרכזת מש"א במגן, וכששמעה על הפרויקט של קליטת חברת הנוער עזבה הכול והתייצבה. היא הלב של הבית, שהחלק החשוב בו הוא חדר האוכל, ממש כמו בבתי הילדים של פעם. שולחנות וכיסאות, מקרר גדול, ארונות מלאים כל טוב ומדיח כלים. ענת רצה ממקום למקום, ולקראת ההפסקה הגדולה היא עורכת על השולחנות צלחות עם ירקות, ממרחים, טונה, ביצים קשות, קורנפלקס ושתייה. כל אלה נשארו מארוחת הבוקר שהגישה להם לפני היציאה ללימודים, והיא יודעת שמתבגרים מוכנים תמיד לאכול עוד.

 

לנועה קרמר (נירים), חניכת י"ב, הוצע להדריך את בנות הקבוצה, אבל היא עדיין מתלבטת. היא חוששת שלא תדע למצוא נושאים שיעניינו אותן. "לקבוצה הזו יש בבת אחת הרבה משימות", אומרת נועה, "להתגבש כקבוצה, למצוא בה את מקומם וגם ללמוד את המסגרת החדשה. לפני שנה, כשיואל בא והציג לנו את הפרויקט, ערכו לנו יום עיון על דעות קדומות, ואחרי הכול הגיעו רק שישה נערים. חשבתי שאין לזה סיכוי. השנה כבר אפשר לראות הבדל, והיום אני רואה שכנראה עשו כאן משהו".

 

הקושי הגדול בקליטה טובה של נערים ונערות בני העדה האתיופית, שחלקם הגדול כבר נולדו כאן, מסבירות ענת וורדה, הוא שילוב של ההלם התרבותי - שהביא חלק מבני העדה אל הרחובות - מצד אחד, ומצד שני היעדר התרבות היפה של העדה, כפי שהייתה באתיופיה. נשארו התסכול והכעס. את השינוי שחל בנערים מתארת ורדה כ"גאווה רגשית". אם בתחילת השנה הקודמת השתמשו הנערים לא פעם באמירה "אתם גזענים", כיום נחלשו מאוד רגשות הקיפוח. כולם אומרים שהם רוצים ללמוד ולעשות בגרויות. ורדה מסבירה להם שלשם כך צריך לעבוד קשה. הלימודים הם קריטריון מדיד להצלחה, והצוות וגם הנערים מדברים על כך הרבה.

 

יואל ארזי: "בגרות מלאה זה החלום שלהם. הם רוצים לחזור הבית עם תעודה, כמעט לא חשוב מה יהיה כתוב בה, ואנחנו נותנים להם כאן את האפשרות לממש את החלום הזה. אני רואה עליית מדרגה משמעותית. היום אנחנו במקום אחר לגמרי, נוצרו דפוסי עבודה הן בצוות והן בהתנהלות הקבוצה, וזה הקל מאוד על הקליטה של החדשים". ההתקדמות באה בגלים, מוסיף יואל, והשאלה היא "מה המרחק בין גל לגל ומה קורה במרווח הזה".

 

ספר הג'ונגל בסגנון ראפ

 

מלאסה צקלה מיבנה, בן למשפחה עם תשעה אחים ואחיות, הוא חניך ותיק הנמצא בקבוצה מראשיתה. "אמרו שאפשר לעשות כאן בגרות מלאה, אז רציתי לבוא הנה", הוא אומר. "נכון שיש הבדל בסגנון בינינו. כשנפגשתי עם בני הקיבוץ אמרתי לעצמי שאשב בצד עד שאכיר את המנהגים כאן". מלאסה מעיד שלא הרגיש שום קושי מיוחד בקליטה. הוא ניסה ללכת למשפחה מארחת במגן, אבל לא היה לו נוח שם. מדי שבועיים נוסעים הנערים הביתה לסוף שבוע, ומלאסה מרגיש שיש הבדל בין התנהגותו כעת לבין זו שלפני הגעתו לקבוצה: "אני מגיב קצת אחרת, לא תיכף מתפוצץ על כל דבר". הוא, כמובן, רוצה להחזיק כאן מעמד עד סוף י"ב, ושמח מאוד על ההזדמנות שניתנה לו.

 

אז איפה הדיבורים על יחס של גזענות? ענת מביאה דוגמה: "באחד ממוצאי השבת בשנה שעברה, כשעשיתי 'השכבה' - בשעה 23:30 מכבים אורות, אבל לא עוזבים את המקום עד שאחרון החניכים ישן - בשעה 24:15 שמעתי רעש מאחד מחדרי הבנים, ניגשתי וביקשתי שיהיה שקט. אחד החניכים הגיב בטענה שאני גזענית. לפני שהספקתי להגיד משהו אמרו לו שני הנערים האחרים, ומלאסה בתוכם, שהייתי יכולה לעבוד בכל מקום אחר בקיבוץ ובחרתי לבוא לעבוד אתם, אפילו בשעות כאלה, במקום להיות עם המשפחה שלי. מחוות כאלה ממלאות מצברים".

 

לימור גססה, בת למשפחה עם שישה אחים ואחיות, הגיעה מרחובות השנה. היא שמעה על המקום מעליית-הנוער, באה לשם עם אביה והרגישה שזה יכול להתאים לה. "התקבלתי ואני רואה שצדקתי", היא אומרת, "כאן מלמדים בקצב שלי, אני מסתדרת עם המורים ומצליחה, לא כמו בבית הספר בו הייתי ברחובות". לימור הייתה ממליצה לחברותיה להגיע למקום, אבל מצד שני היא שמחה שהן לא אתה, בגלל החשש שבנוכחותן הייתה ממשיכה "לעשות שטויות" כמו בעבר. "כאן החברות מושכות אותי לבוא לכיתה ללמוד", היא אומרת.

 

"מה שלנו נראה טבעי - הם צריכים להתרגל אליו", אומרת נועה, "למשל, לשבת בשקט בערב תרבות, או כל נושא העבודה. אני הייתי אחראית על המאפייה של בית הספר. בהתחלה, כשהם הגיעו לעבוד היינו צריכים להסביר להם למה עובדים אם הכסף לא מגיע ישר אליהם אלא הולך לקופה של המוסד. היום גם זה השתנה".

 

ברית איינשטיין (מגן), חניכת י"ב, מתארת את התהליך שעברה בהתייחסות לפרויקט מתחילתו ועד היום: "בהתחלה היו לי ספקות. ניסיתי להבין אם המניע הוא רק כלכלי, או באמת חינוכי. היום אני מאוד מעריכה את המוסד על שלקח על עצמו את האתגר הזה. כשרואים מישהו שצריך לדאוג לו, לומדים להעריך את מה שיש לנו. אני יודעת שאין לזה כיסוי כלכלי ושבוודאי לא זאת הייתה הסיבה. היום הם עוד קבוצה במוסד, ומתחשבים בהם בכל דבר. מכינים פעילות גם לפי לוח הזמנים שלהם".

 

רונן עופר (ניר-יצחק), חניך בכיתה י', הכיתה המקבילה לקבוצת קשת, מעיד שבהתחלה היה מתח. למשל, לפני שנה היו צריכים להכין יחד את חג הפסח במוסד. בני הקיבוץ רצו להציג את "ספר הג'ונגל", והנערים מקבוצת קשת רצו לעשות ראפ. לבסוף הגיעו להסכמה: ספר הג'ונגל בסגנון ראפ.

 

"בכלל", אומרת נועה, "הם נורא שמחים, אין להם את הקטע של 'מה יגידו עליי' והם מוסיפים הרבה שמחת חיים למוסד".

 

 


קשר בין הקהילות

 

גם לימור וגם מלאסה לא רוצים ללכת למשפחות במגן. ברית מסבירה שאולי זה משום שאמרו להם כי אלה משפחות "מאמצות", והרי יש להם הורים ומשפחה. לכן שינו הגדרה ל"משפחות מארחות", וגם כך חלק רוצים וחלק לא, למרות שבמגן יש משפחות שמאוד רוצות לארח אותם. אחת מהן היא משפחת קורן. לעופרה קורן, בת קיבוץ פרוד שחיה במגן כבר שנים רבות, יש חמישה ילדים, רובם בוגרים. לאחת מהבנות יש חבר ממוצא אתיופי, וגם ללא קשר לכך הם, כזוג, חשבו לאמץ ילד אתיופי. לכן, כששמעו שתגיע חברת נוער של נערים אתיופים, היה ברור להם שהם יהיו משפחה לכמה מהם.

 

עופרה קורן: "ביקשנו שלושה בנים יחד והם הגיעו, אחד עזב, ונשארו שניים. הם באים הביתה, אני מגישה להם ממתקים טובים, הם משחקים במחשב ויושבים אתנו לארוחות ערב משפחתיות. עם ההורים שלהם אין לנו כל קשר. אני מרגישה שאני עושה משהו למען הקהילה, אבל זה גם למען הבן הצעיר שלנו, כי אני חושבת שבמדינה כמו שלנו חייבים שיהיה קשר בין הקהילות השונות. פעם עשו פעילות במרכזונים הצעירים, על עמים ועדות, והזמינו את הנערים מחברת הנוער שיספרו וישירו מתרבות העדה האתיופית. הם היו מאושרים".

 

אחרי הלימודים מגיעים הנערים לחדר האוכל במגן לסעודת הצוהריים, וחוזרים למוסד. את ורדה הם רואים רק למחרת היום, במפגש הבוקר היומי, ושלוש פעמים בשבוע בשעות מחנך. זה, כמובן, רק באופן רשמי, כי בתכל'ס בכל רגע פנוי ורדה נמצאת שם עבורם. "אני חושבת עליהם יום ולילה, אוהבת אותם אהבת נפש והם יודעים את זה", מתוודה ורדה, "אני רק מסתכלת להם בעיניים ונמסה".

 

ענת נמצאת בבית עד השעה 16:00 ולאחר מכן מחליף אותה צוות של שני מדריכים, "מחנכי ערב". אחד מהם, אף הוא ממוצא אתיופי, מבין את שפת החניכים ועוזר בתקשורת ישירה אתם. יחד הם עושים ניקיונות בבית ושיעורי בית. כל אחד מהם מחויב להשתתף בחוג אחד, במוסד או במועצה. בערב הם נאספים שוב לארוחה בבית שבמוסד. הם עדיין לא מעוניינים להשתתף בוועדות השונות, אבל בהחלט באים לכל הפעילויות.

 

אורי בראל (ברקאי), מנהל מדור קליטת נוער במחלקת החינוך הקיבוצית, אוהב להגיע למעלה-הבשור ולראות איך הפרויקט הזה עולה ופורח. "במקרה של קבוצת קשת במעלה-הבשור יש שלושה מרכיבים ייחודיים", הוא אומר, "אחד הוא השילוב שנוצר עם חברת הנעורים של בני הקיבוץ, השני - ההתגייסות של מגן, הקיבוץ המארח, והשלישי - הנכונות של בית הספר להתמודד עם כיתה בעלת צרכים כמו הכיתה הזאת".

 

יואל ארזי, הרוח החיה של כל העניין, מסכם: "אני בא להציע אלטרנטיבה לנערים האלה מצד אחד, ומצד שני רואה את התרומה שיש למפגש הזה עבור החניכים הקיבוצניקים שלנו. באולימפיאדה שעשינו לא מזמן במוסד, הנערים מקבוצת קשת לא עודדו כמו שאר החניכים, אבל כששמו מוזיקה קמו הבנות ורקדו. זה חלק מכל העסק. אני לא רואה היום את המוסד בלי הקבוצה הזאת".


 



מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים