שריטת יום כיפור מדממת שנית - שיחות עם בריאן אייזן מנאות מרדכי, לאה צוקרמן מחולתה ו-מ. מעמיעד על קורותיהם במלחמת יום כיפור



שריטת יום כיפור מדממת שנית

רוני מ. האס


שיחות עם שלושה אנשים שסימנו חץ בין סתיו 1973 לקיץ 2006. זה שהיה עולה חדש מאנגליה והגיע למלחמה כחייל מילואים עם מבטא בריטי, זאת שהגיעה לחולתה ולא נתנו לה  להכניס את התינוק שלה למקלט, וזה שמלחמת יום הכיפורים חירפנה אותו לגמרי

 

זה שהיה עולה חדש

 

בריאן אייזן (נאות מרדכי) הגיע לישראל כמתנדב מאנגליה במלחמת ששת הימים. הוא התאהב בחנה בת הקיבוץ ושנה אחרי כבר עשה עלייה והצטרף לנאות. את הסדיר עשה על הנגמ"ש כעולה חדש ולמלחמת יום כיפור הגיע כבר כחייל מילואים, בן 26, חבר קיבוץ ואב לשניים, עם מבטא בריטי נאה.

 

"דווקא במלחמת יום כיפור אני זוכר פחות את המחדלים בשדה הקרב, ויותר את הבלגן בעת החיול עצמו, אולי בגלל שמהר מאוד התפרקנו וסופחתי ליחידת שריון, ובכלל היינו מעורים פחות, אולי כי התקשורת הייתה פחות קולנית, אולי כי אני עוד הייתי עולה חדש ופחות קלטתי מה קורה מסביב. בכל מקרה, אני זוכר את עצמי יוצא מהקיבוץ בשעה 19:00, מצויד בהרבה סיגריות ותקווה לתפוס טרמפים טובים.

 

"כשהגעתי לשדה-תימן, לשם זומנתי, הבלגן חגג - אף אחד לא ידע איפה היחידה שלו. עד שמצאתי את היחידה שלי לקח זמן, וכשרצינו להצטייד בנשק אישי ובתחמושת לנגמ"שים, נתקלנו בשומר נשקייה שהודיע לנו כי אינו פותח ללא פקודה. אנחנו לא ממש התרשמנו ואחרי שהזזנו אותו הצדה, פתחנו את המחסן שהיה חסר בו הרבה נשק, אבל לקחנו כל מה שהיינו צריכים.

 

הגדוד שלי, 87, שהשתייך לאוגדה עליה פיקד אריק שרון, היה צריך להתמודד עם מבנה חדש בו בכל מחלקת נגמ"שים וטנקים חוברים יחדיו לפעילות - המ"פים היו טנקיסטים הסמ"פים היו אנשי חרמש (נגמ"שים) והבלגן חגג".

 

את הנסיעה לסיני הוא זוכר היטב - כל הדרך בנגמ"ש על השרשראות. אחרי 8 שעות נסיעה הגיעו לשדה הקרב. הם גילו זאת מתוך כך שהחלו לנחות עליהם טילי סאגר נגד טנקים.

 

בימים הראשונים ללחימה, איבד הגדוד את המג"ד, בנצי כרמלי ז"ל. המחליף שלו נהרג אף הוא בלחימה וגם המחליף השלישי. לפני צליחת התעלה, מישהו הבין שהגדוד מפורק וכולם סופחו ליחידות אחרות. לקרב בחווה הסינית נכנסו על הנגמ"שים, כאשר נורית כנגדם אש נגד טנקים.

 

כ-10 ימים מתחילת הלחימה, הגיעה המשימה לחצות את התעלה. אייזן, שסופח כאיש סיור ליחידת טנקים על מנת לעזור לטנקים בניווט, פגש על שפת התעלה כתב בריטי נלהב שחיפש חייל דובר אנגלית. אייזן צולם על-ידי העיתונאי ויומיים אח"כ התנוססה תמונתו בעמוד הראשי של הדיילי אקספרס, אומנם כששמו של אביו מתנוסס מעל בטעות, אך הוריו שמחו מאוד לגלותו בעמוד הראשי אי שם באנגליה השלווה. חנה אשתו התפלאה מאוד לשמוע מהם מה שלומו, כיוון שהיא עצמה לא קיבלה ממנו עד אז שום אות חיים.

 

למרות שראה הרבה מוות מסביב, ועזר בפינוי גופות ופצועים, אייזן לא מרגיש שהוא יצא אחרת מהמלחמה. "אולי הגיל, אולי היותי עולה חדש, שמרו עלי מפני החוויות הקשות. בדיעבד אני יודע שבשעה שאני מילאתי אחר פקודות בשדה הקרב, אשתי וילדי בנאות מרדכי היו תחת סכנה ממשית של האויב הסורי שהתקרב מרחק קילומטרים אחדים מהם. אני טוען שהרבה יותר קשה לשבת בעורף תחת מטר קל של קטיושות מאשר תחת מטח של מאות פגזים בשדה הקרב. שם לא ממש משנה מה קורה, אתה תמיד תיחשב גיבור גדול".

 

מבחינתו מה שמזעזע בעדויות משדה הקרב במלחמה האחרונה, הוא הליקוי בניהול הקרב, העובדה שכוחותינו ירו על עצמם פעמים רבות. היה לו קשה לשבת בעורף, למרות שבקריית שמונה היה קשה יותר. המתח עלה כאשר הבן גויס ומבעלה של הבת לא קיבלו אות חיים לאורך רוב המלחמה.

 

חנה נאלצה לחוות בשנית את ההמתנה הזו, ובלי עיתונאי בריטי, וכל זה למרות שאנחנו בעידן תקשורתי הרבה יותר מתקדם.

 

זאת שהייתה עם התינוק על הידיים

 

לאה צוקרמן (חולתה), וחיים בעלה, בן הקיבוץ, חזרו בקיץ 73 לחולתה עם סיום לימודיהם בירושלים. הם חזרו לגור בקיבוץ, כשהיא מטופלת בתינוק בן שמונה חודשים, ולא ידעו שתוך חודש עומדת לפרוץ מלחמה שתהדהד עוד שנים רבות בנשמתו של עם ישראל.

 

"אני זוכרת את עצמי בקיבוץ, יום כיפור, השעה 14:00 ולפתע מטוס קרב מפלח את השלווה". זה היה המיג הסורי שחצה את שמי חולתה, הכרזה מוחשית לפריצת המלחמה. צוקרמן, אימא טרייה לתינוק, "עולה חדשה" בחולתה: "אני זוכרת את עצמי בקיבוץ של פעם, לינה משותפת בבתי הילדים, ואני, אימא תורנית, שומרת על 4 זאטוטים בבית הילדים, מהרהרת מה יקרה אם יהיה צורך לרדת למקלטים - איך בוחרים איזה ילד להוריד ראשון ואת מי משאירים לחכות?"

 

משעה לשעה המצב הפך להיות יותר ויותר מתוח, פגזים סוריים מחרידים את עמק החולה, והיא להפתעתה רואה שהחברים אפילו לא חושבים שיש צורך לרדת למקלטים - "פניתי אל אחת החברות הוותיקות והתעניינתי למה בעצם לא יורדים, היא ענתה לי בנחישות כי עושים זאת רק כאשר תינתן הוראה מפורשת. אימהות נוספות החלו להגיע, כאילו משהו באינסטינקט האימהי בכל זאת משך אותן אל ילדיהן, ואני מצאתי את עצמי טוענת כי לנוכח ההפגזות מהרמה מותר לנו להיכנס למקלטים גם בלי אישור מלמעלה. למזלי במקרה חלפה על ידינו מזכירת הקיבוץ דאז, מלכה הדרי, אשר הקשיבה לחששותי ואישרה כי אם האימהות בחרדה, צריך לרדת למקלטים. לא אשכח לעולם את הדרך שעשיתי אל המקלט. הילד בזרועותי ובעודי מתקדמת אל עבר המקלט, נשמע צופר האזעקה. זה היה כמו אישוש לרגשותי, פתחתי בריצה לעברו, נכנסתי פנימה ואת הרגעים הראשונים שם ביליתי בבכי גדול עם התינוק על הידיים. אני חושבת ששם גמלה בי ההחלטה - בעניינים של חיים ומוות לא מחכים להוראות מגבוה, כל אחד חייב לנהוג על פי תחושותיו וצרכיו".

 

המלחמה האחרונה תופסת את צוקרמן סוגרת מעגל אישי-קולקטיבי כמנהלת הקהילה בקיבוצה. "המלחמה האחרונה העלתה בי מחדש את עוצמות המלחמה ההיא", היא מספרת. היום, כמנהלת הקהילה בחולתה, היא ראתה תמונה אחרת. "אני חושבת לעצמי מה היה לו בזמן מלחמת יום כיפור היו לחברים מכוניות פרטיות כמו היום. האם היו יכולים לקום כמו שעשו במלחמה האחרונה, ולנסוע. אני כמנהלת קהילה, הייתי צריכה להישאר בקיבוץ. זה לא אומר שפחדתי פחות - הבומים, ההכרח לצאת החוצה אל המרחב הלא מוגן, הציפו את הפחדים של אז. שמחתי שלמשפחות הצעירות הייתה אלטרנטיבה - רוב הצעירים, ומשפחות עם ילדים, מצאו מקלט במרכז הארץ. שלא כמו אז, הם לא היו מחויבים להישאר בגלל 'העבודה בחדר האוכל'. אבל הייתה אמביוולנטיות גדולה - בין הרצון להתגבר על הפחד ובין הרצון להישמר ולשמור על הילדים הצעירים מפני הסכנה. גם המסרים שהסתובבו באזור נעו בין המסר שכל אחד חופשי לפעול לפי הרגשתו ובין המסר שאנחנו לא פוחדים להישאר בבית".

 

במלחמה האחרונה נפלו בחצר חולתה 3 קטיושות, 2 במרכז הקיבוץ ואחת ליד המוסך. אצל השכנים (יסוד המעלה) נפלו הרבה קטיושות, אבל רק הדי התותחים לאורך הלילות, היו גורם מספיק על מנת לעורר חרדה ולרצות לצאת מטווח האש. "אם יש משהו יפה שקרה במלחמה הזו, היא שכקולקטיב התבגרנו, למדנו לאפשר זה לזה את חופש הבחירה, לא שמעתי אדם אחד שהלין על סוג כזה או אחר של התנהגות בזמן המלחמה ויחד עם כל 'ההפרטה הרגשית' הזו, אני מאמינה שהייתה חשיבות גדולה גם להוראות מגבוה. למרות הכל, אנשים שמחים לשמוע דברים ברורים, לראות שיש ארגון מלמעלה".

 

כשאני מזכירה את האיום הסורי היא מודה שרק הדיבור על זה בכלי התקשורת, הכניס בה חלחלה, והציף את קולות התותחים של שנת 73.

 

צוקרמן נאנחת אנחת רווחה עם תום שיחתנו, ואני ממהרת לשחרר אותה מכלוב הראיון בהקלה גדולה, חשה צורך להתנצל שבעטיו היא שבה להתמודד עם הדי המלחמות, ומתפללת בלבי שקולם ישכח בקרוב ולא ישובו להטריד עוד את שלוותה.

 

זה שהשריטה שלו מאז החלה לדמם מחדש

 

למ. מעמיעד לא נוח עם אזכור שמו האישי. מבחינתו הוא רק משמש כשופר, קול לאלה שכבר לא יכולים לספר, או אלה שעדיין לא רוצים לדבר, על המלחמה הארורה ההיא. גם אצלו זה היה ככה, עד לקיץ האחרון. מלחמת לבנון השנייה שחררה את המעצור הזה, פתאום הוא מדבר עליה או כמו שהוא היה אומר, "השריטה החלה לדמם מחדש".

 

הוא כבר לא ילד. בן 55, גבר רציני, איש עבודה, תמיד מונחת על כתפיו אחריות אחת או שתיים. בדרך כלל הוא אחראי שהעניינים הטכניים ידפקו כמו שעון, והוא עושה את זה הכי טוב שאפשר, בלי הנחות - לא לעצמו ולא לסובבים אותו.

 

"המלחמה הזאת העלתה לי סרטים ממלחמת יום כיפור, פתאום הכל עולה לי מחדש מול העיניים". הוא איבד חברים טובים במלחמה ההיא, חברים אחרים נפצעו, אבל הדבר המשמעותי שקרה לו הוא שהשתנו אצלו סדרי העדיפויות בחיים מקצה לקצה. "נכנסתי למלחמה אדם אחד ויצאתי אדם אחר. הייתי בחור זרוק, רווק מושבע, חופשי ומאושר ויצאתי מהמלחמה אדם אחר. נוקשה, דיכוטומי, מחלק את המציאות לשחור ולבן. זו השריטה שלי, כל אחד יצא מהמלחמה הזו עם שריטה משלו. מי שיצא מהמלחמה הזו, כבר לא היה אותו אדם שנכנס אליה.

 

"במלחמת יום כיפור, הגענו למצב בו הרגשנו שכאן ייקבע העתיד של עם ישראל, והיו שלבים בהם חששנו שעם ישראל הולך לאבדון. התחושה הזו הולכת עם הדור שלי עד היום ומלחמת לבנון השנייה החזירה את התחושה הזו בחזרה לקו הקדמי".

 

הפעם הבן שלו נכנס לתוך שדה הקרב בלבנון ולא היה לו הרבה מה לעשות חוץ מלסמוך על הילד הזה שיעשה את העבודה הכי טוב שאפשר. "הרבה יותר קשה לשבת בעורף מאשר לפעול בתוך שדה הקרב. ביום כיפור הייתי מילואימניק בן 22. העלו את היחידה שלנו, יחידה ותיקה מעוטרת בכנפיים אדומות, רובינו קיבוצניקים, לרמה. משם הטיסו אותנו לסיני. אף אחד לא ידע מה קורה. לאט לאט התמונה התבהרה. ראינו את אש התופת שהחיילים שלנו חוטפים, לקח הרבה מדי זמן עד שהתחילו להבין מי נגד מי. היחידה שלנו קיבלה משימה לאבטח את הגשר אחרי תעלת סואץ. הייתה תוכנית - כיתור הארמיות, אנחנו הדרמנו אל מעבר לתעלה, החבר'ה שנשארו יותר צפונה חטפו הרבה. הייתה הרגשה של בלגן, חוסר ארגון, בלבול שלם. 

 

"הפכתי לאדם שלא מסוגל לסבול כישלון, פדנטי. אם משהו בעבודה לא סגור, אני מסוגל להתעורר בגלל זה באמצע הלילה וללכת למשרד. הפכתי להיות ספרטני, חייב שהכל יהיה ישר, החבר'ה בעבודה די סובלים ממני, גם בבית. אין אצלי מקום לבינוניות, הכל חייב להיות הכי טוב".

 

הוא התחתן בגיל מבוגר, נולדו לו שלושה בנים. הבן האמצעי, שהשתתף במלחמה הנוכחית, המשיך להרגיע את האב, שהסתובב כארי בסוגר, מתאמץ לעשות הכל בכדי לתמוך בגור שלו - "בזמן המלחמה האחרונה, עבדתי כל הזמן, בלילות מצאתי את עצמי נוסע צפונה, עוזר לחיילים ששהו לפני הגבול בכל מה שצריך - מבעיות בסלולרים ועד לסטייקים על האש". הוא גם התנדב לארגון "לתת", קישר בין חיילים להורים וביקר חבר'ה שלו שגויסו למילואים.

 

האסון בכפר גלעדי נפל עליו חזק - המילואימניקים שנהרגו היו מהגדוד שלו. "לאזכרה שלהם לפני כמה ימים, לא הייתי מסוגל להתייצב, יש לי קושי להשתתף בהלוויות ואזכרות. אבל אני שם כל הזמן בלבי, חושב על הטרגדיה של העם שלנו, חושב על האריה השואג ולא יכול להתעלם מהמשמעות החדשה שהאריה הזה קיבל פתאום, חידש את נעוריו: 'טוב למות בעד ארצנו'. גם האריה הזה כבר לא יהיה מה שהיה".








עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים