הכיוון הבא - דודיק רוטנברג, חבר בית-אורן, חוזר עם רעיונות חדשים, קשים לעיכול כמו זרעי השינוי




הכיוון הבא

ארנון לפיד


דודיק רוטנברג

30 שנה אחרי שהנביט את זרעי השינוי בתנועה הקיבוצית, חוזר דודיק רוטנברג (עדיין חבר בית-אורן) עם רעיונות חדשים * וכרגיל, הם קשים לעיכול, לא כל שכן למימוש * אבל הוא לא עוצר ולא מוותר, והפעם הוא גם לא לבד * הכיוון הנחוץ לקיבוץ ובחוץ

 

דודיק רוטנברג הוא צפרדע שקופצת וקופצת על החלב, עד שהוא (החלב, בהחלט לא דודיק) הופך לשמנת. הדימוי החינני הזה הוא של דודיק עצמו - איש עם סבלנות של פיל, שחושב בגדול, שרואה למרחקים ארוכים, שיודע מניסיונו יותר מכולם - וגם הם יודעים היטב עד כמה קשים רעיונותיו לעיכול, לא כל שכן למימוש. לזכותו של רוטנברג - בן כינרת, לשעבר חבר גונן, אחר כך בית-אורן - רשומה, כידוע, "מהפכת בית-אורן", שהייתה מהסנוניות הראשונות במפץ הגדול בתנועה הקיבוצית כולה. גם במקרה המפורסם ההוא - קפץ וקפץ על החלב, עד שהפך לשמנת.

 

"ב-1970", מזכיר דודיק, מניה וביה, "אחרי 12 שנים בגונן, עשיתי חושבים והגעתי למסקנה שנחוץ שינוי כיוון. אנשים פשוט לא הבינו מה רע בקיבוץ. כיוון שלא הצלחתי להשיג את מבוקשי, עזבתי". ב-1984, אחרי שנדנד למזכירי התנועה דאז, יוסף פרלמוטר ואלי זמיר, שיקבלו אותו לשיחה, שישמעו מה יש לו להציע - זכה, סוף-סוף, להתקבל אצלם, בתיווכו של דן בניהו (בניס), מזכיר הפנים. "בניס אמר לי בשקט, שבכמה דברים הוא חושב כמוני. זמיר ופרלמוטר הקשיבו לי בנימוס, ואחר כך שמעתי מבניס שהם כעסו עליו שבכלל הביא אותי". ב-1985 הגיע המשבר, אחר-כך החלו תהליכי השינוי, וכל השאר היסטוריה צעירה. "אז, זה לקח שלושים שנה, לכן אני לא משלה את עצמי ששינויי כיוון קורים מהר. אני לוקח בחשבון שמדובר בסיפור ארוך, כי צריך להסביר, לשכנע, לנסות ולטעות. אבל יש לי סבלנות", אומר דודיק.

 

עכשיו הוא שוב קופץ על החלב. ממקום מושבו בראש-פינה (רשמית, עודנו חבר בית-אורן) הוא טווה תוכנית חדשה, יעד חדש לתנועה הקיבוצית, ומתוך שלא לשמה - גם לחברה הישראלית. ואפשר שלהפך. כיוון שהוא איש של מחשבה מקורית ורעיונות חריגים, והרבה פחות מזה איש של מילים, הניירות שהוא מוציא - איך לומר בזהירות? - לא קלים להבנה. אחד הניירות מתוך הסדרה שהנפיק מתחיל בהצגת הרקע. תחת הכותרת, שנדמה שכבר קראנו כמותה אין ספור פעמים בעבר - "התנועה הקיבוצית - להיות? ובשביל מה להיות?" - הוא מפרט: "התנועה הקיבוצית צריכה להתחדש ולשנות את עצמה, כפי שהקיבוצים שינו את עצמם וממשיכים להשתנות. היא צריכה להיות החלוץ של החברה הישראלית ובשר מבשרה. מ'דרך למעטים' ל'דרך לרבים'".

 

בהמשך הוא מציע, במשפטים סתומים משהו, "חברה של שיתופי פעולה ופלורליזם שיתופי. חברה פתוחה ומתרחבת לאזרחי ישראל שיבחרו בה", ואחר כך: "מחברות קיבוצית בתנועה, לחברות אישית בתנועה. מתנועה של קיבוצים, לתנועה של אזורים, של שיתופי פעולה ופלורליזם שיתופי. מחברות קיבוצית באזור, לחברות אישית באזור. מחברה קיבוצית סגורה, לחברה פתוחה לכל אזרחי ישראל. הארגונים האזוריים כזרוע מבצעת לכל תושבי האזור שיבחרו להיות חברים משלמי מסים, באזור ובתנועה. המועצות האזוריות הקיבוציות, כמוקדים לשילוב אוכלוסיות האזור וכיזמות של איגודי רשויות אזוריות בכל מה שמשותף, ועצמאות רשויות בכל מה ששונה וייחודי". אתם הבנתם את זה? לא נורא, לוקח זמן להבין את דודיק. צריך לרצות מאוד.

 

והרי הזדמנות לתנועה הקיבוצית

 

כדי להסביר ולשכנע, מטריח עצמו דודיק (באוטובוס) מביתו שבצפון לבית התנועה. לא לבדו הוא מגיע: אתו בניס (שכמו דודיק, גם הוא חבר רשום בקיבוצו, עין-גדי, אבל את רוב זמנו הוא עושה בכרמיאל, לצד משפחת הבן ושמונת הנכדים), ובהמשך יגיעו גם אביטל גבע (עין-שמר, רשמית ומעשית), וזאב שפריר (יוצא ראש-הנקרה, כיום חבר מושב מאור ומנהל מחלקת החינוך במועצת מנשה) - ארבעה אנשים שאכפת להם, כמו כולנו, אבל גם מוכנים לתת רוח גבית למי שמתגייסים לעשות. את שני הראשונים מכיר דודיק זה שנים, והם בני שיח, שותפים לאבחנותיו ומכירים את חזונו, גם אם עדיין אינו נהיר להם לפרטיו. שפריר מחובר לגבע ביוזמות משותפות סביב "החממה". עד שיגיעו גבע ושפריר, פותח ומזכיר דודיק כי כבר לפני שנים חלקו הוא ובניס מחשבות על השינוי ("אני יותר דיברתי, דודיק יותר עשה", מצטנע בניס), וכי שניהם תהו אז, מה יהיה על הקיבוץ אחרי שיצא מהמשבר, ואחרי שיסתיימו השינוי וההפרטה. אז הנה התשובה: "כמאתיים קיבוצים השלימו, פחות או יותר, את תהליך השינוי, וזהו פוטנציאל לצמיחה, בתנאי שיודעים לכוונו. אם לא יודעים - זה פוטנציאל לפירוק. תוסיף לכך את ההתעוררות החברתית בישראל לפני הבחירות, ואת מצב הרוח והמבוכה הקשה בעקבות המלחמה האחרונה - והרי הזדמנות לתנועה הקיבוצית, יחד עם המועצות האזוריות הקיבוציות, להתחיל דבר חדש:  הקמת תנועה חברתית - כי ללא ציונות חברתית, אין ציונות לאומית. אין עוד ארגון כמו התנועה הקיבוצית, מבחינת הפוטנציאל הטכני, המבני והארגוני, שראוי להגדרה 'חברה אזרחית', להוציא, אולי, את גוש-אמונים", משוכנע דודיק. "זהו שלד שאפשר להקים עליו בניין חדש. אם הקיבוץ לא יתגייס למשימות לאומיות, הוא לא ישרוד. כשבבית-אורן הסתיים בצורה חיובית תהליך השינוי, והחברים השתחררו מהמועקה הכלכלית, התחושה שהעבירו לי הייתה: 'זהו, אל תסבך אותנו יותר עם קיבוץ'. אני מאמין שאם התנועה הקיבוצית לא תתחבר לחברה הישראלית ותוביל אותה, היא תתנוון".

 

בניס לא קונה: "לא בהכרח. יש גם מקום לקיבוץ כתנועה חברתית, שדואגת לרווחתם ולהתפתחותם של חבריה". דודיק: "זה אומר להתנוון". בניס מקבל: "אני מסכים שאי אפשר להסתפק רק בדאגה לרווחת החברים. זו אינה מטרה מספקת". דודיק: "התנועה הקיבוצית צמחה על המשימתיות, וכשותפות מקיפת חיים. כשחדלה מכך, החלה לנבול. שינינו את הקיבוץ, אמרנו מה לא, אבל לא אמרנו מה כן. לא יהיה שום דבר מחבר ומשותף בין הזרם השיתופי והזרם המתחדש, אלא בהתגייסות למשימה משותפת בחברה הישראלית והובלתה. בלי זה, השיתופיים ימשיכו בקטן, וגם זה בספק, והמתחדשים יהיו עוד סקטור עשיר, פחות או יותר, בחברה הישראלית.

 

אנחנו צריכים איזו סיבה, איזה חזון". בניס: "השאלה היא, האם לתנועה הקיבוצית כיום יש תשובה לשאלות הלאומיות, והאם בכלל נותרו בה כוחות לתת תשובה כזאת; ואם לא, איך מעוררים בה כוחות כאלה". דודיק: "לתנועה הקיבוצית יש המון כוחות". בניס: "אני די סקפטי, אבל יש לו", הוא פונה לעיתונאי המבולבל, ומכוון לדודיק, "יש לו רעיונות חשובים, שווה להקשיב להם".

 

במקום להיכנס לדיכאון

 

הרעיון המהפכני של דודיק מדבר על תנועה ארצית של אזורים, ולא של קיבוצים. התנועה הזאת תנהיג דמוקרטיה ייצוגית בנושאים שוטפים, ודמוקרטיה השתתפותית (הצבעה בקלפי) בנושאים חשובים ועקרוניים. חברי התנועה העצמאיים יהיו בעלים של נכסים, עסקים, שותפויות, קואופרציות ורשתות. האזור יעודד פעילות חברתית וכלכלית, ייזום שיתופי פעולה, ייצג אינטרסים משותפים ויפעיל שירותים משותפים. התנועה, מצדה, תייצג אינטרסים משותפים ותנהל תשתיות משותפות, אך לא תהיה הבעלים של עסקים ונכסים. החברות תהיה פתוחה לכל אזרח ישראלי תושב האזור - מושבניקים, עירונים, ערבים - שישלם מסי אזור. בניס: "מי יהיה מעוניין בזה?" דודיק: "תמורת מס חודשי, נניח 50 ש"ח למשפחה, יוכל המצטרף לתנועה ליהנות משיתוף פעולה יצרני, צרכני, תרבותי, חברתי, על בסיס אזורי. זה כדאי לו".

 

כאן, אחרי שהכין קפה למשוחחים, מתערב אביטל גבע - כדרכו, נסער וססגוני: "אם יצא דבר טוב מהמלחמה האחרונה, זה שסוף סוף מדברים על הדברים האמיתיים. אנחנו חיים במדינה של סוציומטים שהפריטה את עצמה לדעת. זו חברה שסוגדת לעגל הזהב, או הכסף, וזה כולל גם את התנועה הקיבוצית. צריך להודות: התנועה הקיבוצית לא יודעת מה הכיוון שלה. אפשר לקטר בלי סוף על המנהיגות שאיננה - במדינה, בתנועה, בקיבוצים - אבל במקום להיכנס לדיכאון, להחליט שהכול חרא, הגיע הזמן לרעיון חדש. ראשי התנועה הם הראשונים שהיו צריכים לשאול את עצמם מה הכיוון. מה הלאה. מה זה תנועה ללא כיוון. קיבוץ בודד לא יכול לפתור את הבעיות, וזה לא רק עניין טכני או כספי. החבר'ה שחזרו עכשיו מהמלחמה שואלים את עצמם: 'למה לי לחזור לפריפריה, לגליל, לנגב, או אפילו למועצת מנשה. עדיף להיות בתל-אביב'. המודל של דודיק מציע לפתור את הבעיה באמצעות האזור, למשל באמצעות המפעלים האזוריים שבו. הם צריכים לחפש ולהציע מודלים שימשכו את הצעירים להישאר, וישאבו לאזור הון אנושי צעיר".

 

דודיק מאפשר לגבע לנשום קצת: "סטף אוסף בפריפריה צוותים, נותן להם השכלה, מחנך ומכוון אותם למפעלים שלו, ובכך יוצר קהילה וחברה". זאב שפריר, בעברית משובחת: "נפתח לנו חלון הזדמנויות, וזו העת לחשוב קצת אחרת. בואו נשאל, מה היה לנו, בעצם? היה לנו, ויש לנו עדיין, נכסים חומריים והון אנושי וערכי, שניתן למנף אותו ליצירת חברה בריאה, ערכית, בעלת זהות תרבותית וקהילתית, המיטיבה עם חבריה ומשביחה את שותפיה, ומאפשרת חיים איכותיים, מתוך אחריות לא רק לעצמה אלא גם לממשיכיה, לדורות הבאים. בתוך המרוץ המטורף והסגידה לעגל הזהב, ניתן לייצר במרחב הכפרי-התיישבותי תשתית חינוכית לכל חבריו - חיברות במובן הענייני של קבלת כל שירותי החינוך, ובמובן הרחב, של כלים שלובים ביחסי תן-וקח; של למידה מתמדת וכבוד הדדי, של הכרת השונה והשינויים, ופעולה בהתאם. לשם כך יש לנצל את תשתיות המועצות האזוריות ולייצר בהן 'מערכת מכבדת חבריה', כזו, שחבריה ייהנו מתרבות המקום ויהיו גאים בחברותם, ללא הבדל דת, גזע, מין - קיבוץ, מושב, כפר, וכל צורת התיישבות אחרת. הריבון האזורי ייצר ויאפשר לחבריו, משלמי המסים, לקבל הטבות ולזכות בגיבוי מתמיד ויזמי מעצם חברותם במארג האזורי. ברמה הארצית יהיה ניתן לנווט ולרשת את כל תנועות הצעירים והנוער לקידום תשתיות ההנהגה והאחריות לדורות הבאים. זו העת לשים את האגו בצד ולנסות לשלב ידיים, תוך אחריות ועם כוונה אמיתית".

 

ללכת על פיילוט

 

כאן נזכר בניס ברעיון שצץ במוחו לאור מנהגם של רבים מהחברים-לשעבר בעין-גדי להגיע להלוויות של נפטרים בקיבוץ. "חשבתי: תראו כמה אנשים שעזבו אותנו, עדיין קשורים רגשית למקום. אמרתי: בואו ננסה ליצור 'מעגל עין-גדי', שיכלול את כל חברי הקיבוץ והעוזבים באשר הם, ולא דווקא כדי להשיג מטרות גבוהות, אלא כדי להקל על תחושת הבדידות והריחוק של החברים. בין העוזבים", הוא מספר, "הייתה התלהבות גדולה, והם שמחו להגיע לכמה פגישות שקיימנו סביב הרעיון. בקיבוץ עצמו, למרבה הצער, זה לא תפס. אני חושב שלו יכולנו לקדם מהלכים כאלה, שיחברו קיבוצים ועוזביהם למעין רשת ארצית של תנועה קיבוצית מורחבת, זה היה מעצים את תחושת היחד והכוח שלנו". דודיק: "הכוח החזק ביותר הוא כוח הייצוג. ארגון שמייצג מיליון חברים, יכול להשיג המון - בצריכה, בארגון, בעמדות השפעה".

 

כבר לפני חודשים רבים, מספר דודיק, פנה למזכירי התנועה וביקש להיפגש. שישמעו אותו. וכמו פרלמוטר וזמיר לפני שלושים שנה, גם המזכירים הנוכחיים לא מיהרו להיענות. התפתלו, דחו, התחמקו. אפשר להבין: הם הרי יודעים מי זה דודיק, והרעיונות המהפכניים, ארוכי הטווח שלו, לא ממש חסרים להם על סדר יומם הקדחתני. אבל השבוע זה סוף-סוף יקרה. ולוולה וגברי, ואתם אלישע שפירא, ייפגשו עם דודיק רוטנברג.

 

ש:  למה בדיוק אתה מצפה מהם?

דודיק רוטנברג: "אני מדבר על ניסוי, על כיוון, ולא על נקודת מטרה מוגדרת. החיים הם עניין גמיש. אני מצפה מהתנועה להגדיר כיוון, ולהחליט שהולכים על פיילוט באזור מסוים".

 

ש: אני כבר יכול לומר לך מה יצא מזה.

"תשמע. לפני שנים הגעתי לשיחת חברים בגבת, לדבר על השינוי. בין המשתתפים היה גם אבא של חברי, דובי הלמן. אחרי השיחה הוא קורא לי ואומר: 'זה בסדר שאתה חושב אחרת, אבל למה אתה מציק לנו?' - אני חושב שזה מה שאשמע גם בפגישה עם המזכירים".

 

ש: ואז?

"זה לא יעצור אותי. אני צפרדע שקופצת וקופצת על החלב, עד שיוצאת שמנת".


 



מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים