מחליפה כובעים - שיחה עם מזכירת נען, סמדר שביט, לשעבר מנהלת המכון לייעוץ ארגוני



מחליפה כובעים

נחמן גלבוע


סמדר שביט

היא מנהלת היום את הקיבוץ הכי גדול בארץ. בעבר ניהלה את המכון לייעוץ ארגוני וזאת לאחר שתי קדנציות קודמות כמזכירה. גם בקיבוץ של פעם, וגם היום, כשהקיבוץ הענק שלה מופרט, גישתה של סמדר שביט מנען מתבססת על ההכרה כי צריך לחפש אחר חיים משמעותיים ואושר במובנו העמוק, ובכל מקרה, היא משוכנעת שנען עם שכר דיפרנציאלי ורשת ביטחון היא חברה שיתופית לכל דבר, ושרק השוויון בה קיבל משמעות שונה

 

איכשהו, בלי ששמנו לב לכך, הפך קיבוץ נען לקיבוץ הגדול ביותר בתנועה הקיבוצית. הוא עקף את גבעת ברנר, אפיקים, יגור, והעפיל אל ראש הטבלה. 900 חברים, אוכלוסייה של 1,200 נפש. אין דירות פנויות לתושבים. "אנחנו הקיבוץ היחידי בתנועה שממשיך לקבל את בניו לחברות בסוף י"ב", אומרת מזכירת הקיבוץ, סמדר שביט. "זאת אמירה מאוד חזקה שאנחנו רואים אותם כשייכים אלינו, כממשיכים שלנו, ושזה הבית שלהם. מעבר לזה, יש גם תנועה חזקה של חזרת בנים שעזבו. להנהלת הקהילה הקרובה אני מביאה 4 שרוצים להתחיל מועמדות ו-4 שרוצים להתקבל לחברות. אנחנו כל הזמן בצמיחה".

 

אין לכם בעיה עם זה שקבלת הבנים אינה סלקטיבית?

"כשאני בוחנת את היתרונות מול המגבלות, אני חושבת שהיתרונות עולים לאין שיעור על המגבלות. אנחנו גם ארגון, אבל אני רואה את נען, במהות שלה, כמשפחה מורחבת גדולה. אני לא טוענת שאין בעיה עם העובדה שאנחנו לא בוחנים מי מתאים ומי לא מתאים למערכת הזו, אבל אני מעדיפה להתמודד עם הקשיים האלו מאשר להתמודד ביום פקודה עם הורים שרוצים את בניהם כשותפים בביתם והקיבוץ אינו מאפשר זאת. כשאני מסתכלת לאורך שנים על נען, אני חושבת שהדרך הזו הוכיחה את עצמה. בכל מקרה, הערבות ההדדית והמחויבות לבעלי צרכים מיוחדים, היא חלק מובנה מנען, הן כקיבוץ שיתופי והן כמתחדש, ואנחנו רואים עצמנו אחראים לבנים בגין ההורים".

 

לפני שלושה חודשים נכנסה שביט לתפקיד מזכירת הקיבוץ, לא לפני שעברה ריכוך והתחבטויות עם עצמה. גם תהליך בחירת צוות הניהול הכולל את המזכיר, מנהל עסקים, מנהל קהילה, מנהל משק צרכני וגזבר, לא עבר הפעם בקלות. הנוהג בנען הוא שכשנה לפני שצוות הניהול מסיים את תפקידו, בוחרים צוות מינוי בעלי תפקידים שתפקידו להעמיד את הנבחרת הבאה. קבוצת חברים שהתנדבה לכהן בצוות מינוי בעלי תפקידים, רצתה לחרוג מהנוהג שאת כל התפקידים ממלאים כוחות פנימיים ולקבל מנדט להביא בעלי תפקידים מבחוץ. בדיון באסיפה קמה התנגדות מצד חברים רבים, ובסופה הוחלט להמשיך במינוי חברים מבפנים כפי שהיה עד אז. הצוות שהוקם לבחירת בעלי התפקידים ראיין מספר חברים, ובשלב מסוים הועברה הפנייה לשביט למלא את תפקיד המזכיר הכללי.

 

"אני מודה שהפנייה אלי הייתה גם ברמות לא פורמליות", היא מציינת, "ואני בהתחלה אמרתי שכל מי שאוהב אותי, שלא יעז בכלל להעלות את זה על דל שפתיו. אחר כך בכל זאת התחלתי לחשוב על העניין, ובסופו של דבר, נתתי תשובה חיובית, לאחר שניתחתי את המצב שנען נמצא בו, וראיינתי אנשים לגבי ראייתם את הקיבוץ ובדיקת התאמת הראייה הזו לתפיסת עולמי לגבי המקום הזה. לאחר שהסכמתי הורכב יחד אתי הצוות המכהן כיום".

 

השמיים של נען

 

היא בת נען, מסרבת להסגיר את גילה, נשואה ליאיר, בן אשדות יעקב, והם הורים לשלוש בנות, כולן חברות נען. מעבר לזה, היא מבקשת לשמור על פרטיותן, ולא לציין את שמות הבנות ואת עיסוקיהן. היא מכהנת בפעם השלישית כמזכירת קיבוץ, הייתה רכזת תרבות, מנהלת אדמיניסטרטיבית של בית הספר בנען, ועסקה בפרויקטים שונים בקיבוץ. "אני מאוד אוהבת את נען", היא משתפכת מבלי להתיפייף כשהיא מתייחסת לקיבוץ. "אני חושבת שלשמיים בנען יש את הצבע הכי יפה, ושריח האדמה פה הוא הכי חם וחושני שיש. אני מחוברת לנען בכל נימי נפשי, וזה הדבר הכי חזק שגרם לי לקבל את תפקיד המזכיר. האהבה למקום והרצון לשמור על האיכויות שלו במהלך המאוד מורכב שהוא עובר. כשאתה משנה כיוון של ספינה גדולה, הזהירות, האחריות, והאהבה להגה הם דרמטיים. אתה יכול לאבד איזון ולהתהפך".

 

ובכל זאת לא היה לה קל לקחת על עצמה את כובד המשרה, לאחר שכבר מילאה תפקידים בקיבוץ ובגיל יחסית צעיר החליטה שמיצתה את תרומתה ואת חובה לאומה. במשך שנים היא עבדה מחוץ לקיבוץ במכון לייעוץ ארגוני של התק"ם, כיועצת ארגונית, מנהלת כספים, וכמנהלת המכון.

 

"בזמנו התנועות הקיבוציות ראו בייעוץ ארגוני תחום נכון ונחוץ", היא מספרת, "ולכן פתחו קורס במדרשת רופין עם פרופסורים מארצות הברית, ובחרו את הסטודנטים שלמדו במימון התנועה.

נדרשה רק התחייבות שלי ושל נען, שאני אעבוד בזה במשך שנתיים לפחות". במהלך השנים היא השלימה תואר בפסיכולוגיה ארגונית, ובמשך הרבה שנות עבודה במכון לייעוץ ארגוני השתתפה בהרבה מאוד קורסים, כחלק מהתפיסה של המכון שאנשים חייבים ללמוד כל הזמן, על מנת להיות רלוונטיים ללקוחות שלהם.

 

"יש פוזה אחרת לגמרי כשאתה יועץ, לעומת המצב שבו מלוא האחריות מונחת על כתפיך, לכן בהתחלה לא רציתי לקחת את תפקיד המזכיר. אמרתי שיש לי מקצוע שאני אוהבת אותו, ושמאפשר לי לעבוד עם קיבוצים ועם ארגונים בעיצוב דרכם. אני לא לוקחת אחריות במקומם. אני חושבת שקיבוץ, כמו אדם, צריך להיות ריבון על חייו, ותפקידי כיועצת הוא לסייע לו ולהציב אלטרנטיבות, אבל לא לאפשר לו להתחמק מדילמות ובסופו של דבר להתכנס להסכמות. לא ראיתי את עצמי בגילי המופלג חוזרת לתפקיד בקיבוץ, אבל הסכמתי להיכנס לזה בגלל הידיעה שלי כיועצת ארגונית שאחרי שינוי המערכת היא במצב מאוד רגיש, שביר ונזיל. לא מובטח גן עדן".

 

בעלה, יאיר, עשה מסלול דומה לשלה. גם הוא היה מזכיר קיבוץ, גם הוא משמש כיועץ ארגוני, וגם הוא ניהל את המכון. לדברי סמדר אין ביניהם תחרות, אלא הפריה הדדית. "זה כיף לא נורמלי", היא אומרת, "שבן זוגי ושותפי לחיים הוא אדם שאני יכולה להתייעץ אתו, לפתח אתו דברים ולעבוד אתו יחד. יש בינינו הרבה הערכה, ויש גם הרבה אהבה, בלי קשר למקצוע".

 

מחסום הכובע

 

היא אישה יפה, דעתנית, בטוחה בעצמה, שיודעת גם להיות חמת מזג, ולירות דברים מהמותן. קשה להתעלם מההופעה החיצונית שלה. היא מופיעה בכל שעות היום כשלראשה כובע רחב שוליים, לעתים עשוי בד בצבעים זועקים ולעתים עשוי קש עם סרט צבעוני. היא לובשת שמלות פרחוניות או ג'ינס עם עליונית צבעונית, ועונדת צמידים ושרשראות מסיביים למדי.

 

"הייתה לי מטפלת שטענה שכבר בגיל שנה וחצי, לא הסכמתי לצאת לחצר בלי שיהיו לי בגדים אדומים. בימים ההם מי ראה בקיבוץ בגדים אדומים?" היא מנסה להסביר את האמירה שמאחורי הופעתה. "יכול להיות שמעבר לאמירה המילולית שאני אומנם חלק מקבוצה אבל אני זה אני, היה לי גם צורך לתת לזה ביטוי חיצוני ושלא מדעת עיצבתי לעצמי סגנון משלי".

 

כשאת נפגשת עם אנשים על רקע מקצועי זה חריג? זה מפריע?

"זה חריג. אני לא חושבת שהרבה נשים הולכות עם כובעים, ודאי לא בתנועה הקיבוצית. אני חושבת שיש אנשים שזה מקשה עליהם, אבל זה כבר חלק ממני. אם מישהו לא יכול לעבור את מחסום הכובע, אני אומרת לעצמי שכנראה כשלתי. לשנינו יש בעיה, אבל אני לוקחת יותר אחריות על עצמי, על זה שלא הצלחתי להעביר את היושב מולי את המחסום הזה. אני אוהבת תכשיטים, צבעים, בגדים, ואני לא מסתירה את זה. אני שמה את זה בגדול ואומרת בקול רם: 'זאת אני!'".

 

צוות הניהול שעובד אתה מורכב ממנהל עסקים, שהוא כמוה בן הדור השני בנען, ומנהלת קהילה, מנהל משאבי אנוש ומרכז משק צרכני שהם בני הדור השלישי בקיבוץ. מודל השינוי של שכר דיפרנציאלי ורשת ביטחון, מיושם בנען מזה שנה וחצי.

 

הקוד הגנטי החדש

 

"השינוי מטבע הדברים מעביר הרבה מאוד אחריות מהכלל אל הפרט", היא אומרת כשהיא מתייחסת לבעיות המרכזיות שהיא מתמודדת אתן. "ונושא ההתפרנסות שואב הרבה מאוד אנרגיות וזמן, הן של המערכת והן של הפרט. בקטע הזה של המעבר עלולים מהר מאוד להיסחף לקיצוניות של מלחמת הקיום או הרדיפה אחר הכסף, ולשכוח מהו טעם החיים, מהי משמעות החיים בקיבוץ המתחדש ומהי משמעות השותפות. אין זמן לשאול את השאלות האלו, ואני חושבת שהן מאוד חשובות. צריך לשמור על דברים כמו תרבות, חינוך, בריאות, ולטפח אותם. אם אתה לא אומר שגם זה חשוב ושתמשיך להשקיע ולטפח את זה, הדברים האלו מהר מאוד נמוגים ונהרסים וקשה לשקם אותם. האחריות שלי היא לא לאפשר לנו כקהילה לרדת לדרגה הנמוכה של סולם הצרכים של מסלאו שהיא הקיום הבסיסי, אלא לעלות לדרגה העליונה שהיא המשמעות בחיים".

 

מניסיונה המקצועי היא יודעת שכשמתרחש שינוי אנשים מנסים לבדוק גבולות ולקבוע נורמות על ידי עיצוב גבולות חדשים, וקיים חשש גדול לפרימת ופריצת ההסכמים וההסכמות המשותפות. "אם לא מקפידים לשמור ולעצב את ההסכמות מחדש", היא אומרת, "עלול להיווצר כאוס אחד גדול. אנחנו עלולים להיות מחושקים לרכוש ולקרקע, אבל נהיה זאבים זה לזה. זו אחת הסכנות הכי גדולות, ואנחנו צריכים להיות ערים לזה. צריך לעצב נורמות חדשות, אבל תוך הסכמה ושמירה על המכנים המשותפים".

 

גם נושא הצעירים ובני זוגם והחיבור בינם לבין הקהילה, מעסיק אותה מאוד כמזכירת הקיבוץ.

"פעם כור ההיתוך של שנת בית ועבודה בבית, חיבר אותם מהר מאוד ל'קוד הגנטי' של נען", מסבירה שביט. "היום, כשהמסלול ארוך מאוד, לוקח הרבה מאוד זמן לחבר אותם להוויה הקיימת מצד אחד, ומצד שני לשאוב ממה שהם מביאים לטובת מה שקיים פה. בחרנו לאחרונה רכזת דור צעיר והציפייה שלי היא, שהצוות בראשותה ימצא יחד אתנו את הדרך ליצירת החיבורים וההרמוניה בין הצעירים לקיבוץ".

 

נושא נוסף המטופל על ידי צוות הניהול הוא סיוע לאנשים במציאת פרנסה ועבודה. שביט: "יש אנשים בגילאי 60-50 שאינם מאומנים למאבק הזה, ואנחנו חושבים, גם מתוך אינטרס כלכלי וגם ברמה המוסרית, שאנחנו צריכים לסייע להם ככל האפשר. אנחנו צריכים לא רק לאפשר את נושא היזמויות, אלא ליצור בסיס תומך, לרבות קבוצות עמיתים והדרכה. צריך להשקיע בפיתוח של עתודה ניהולית. כוח האדם שלנו הם החברים, ואם אנחנו ארגון תאב חיים, אנחנו חייבים להשקיע בהון האנושי שלנו. אחת הסכנות שקורות בקיבוצים שהולכים להפרטה, היא שאנשים אומרים שכל אחד לעצמו. זה לא נכון. אנחנו נשארים מערכת שיתופית וככל שהאנשים יהיו מוכשרים יותר, משכילים יותר, מאושרים יותר, כולנו נצא מכך נשכרים - גם כחברה וגם ברמה הכלכלית".

 

חשוב לשביט להדגיש שהקיבוץ לא סיים את דרכו, אלא הוא משנה צורה וצבע. "אני יודעת שיש אמירה דטרמיניסטית שהתנועה הקיבוצית במוקדם או במאוחר תחדל להתקיים", היא אומרת, "ולא יהיו קיבוצים אלא יישובים קהילתיים. אני חושבת שקיבוץ מתחדש שיש בו גם מרחב לפרט, אבל גם משמעות ליחד עם סולידריות, ערבות הדדית ויצירה משותפת חברתית וכלכלית, הוא התשובה האולטימטיבית למאה ה-21. אני ממש מאמינה בזה. אני חושבת שבתוך עולם מנוכר, בלתי ודאי ומאיים, היכולת להיות בתוך חברה שיש בה שייכות, חום ואלמנטים של משפחה לצד חופש הפרט, היא פשוט פנטסטית".

 

אמרו על המכון לייעוץ ארגוני שהוא מציע רק כיוון אחד - של הקיבוץ הדפרינציאלי.

"תראה, כשהתחיל תהליך השינוי באמצע שנות ה-90, האשימו את המכון שהוא בעצם שם על סדר היום את המילה שינוי, ואת הלגיטימציה להתחיל לחשוב שינוי ולעשות שינוי. לימים, מצאנו את עצמנו נתפסים על ידי הקיבוצים כבלתי רלוונטיים, כי המכון לא רצה לפעול בכיוון של רשת ביטחון ושכר דיפרנציאלי. המכון לא אמר אף פעם שהפתרון האולטימטיבי הוא רשת הביטחון, אלא שכל קיבוץ צריך לבחון את עצמו ועל פי זה להחליט ממה הוא נפרד ומה הוא לוקח על מנת להמשיך להתקיים. המכון אמר שאם קיבוץ יכול בחשיבה שיתופית לעשות שינויים ולהמשיך להתקיים, שיעשה זאת. אגב, אני חושבת שלשרוד בלבד זה לא אתגר, אלא צריך לחפש אחר חיים משמעותיים ואושר במובנו העמוק".

 

שביט משוכנעת שנען עם שכר דיפרנציאלי ורשת ביטחון היא חברה שיתופית לכל דבר, ושרק השוויון בה קיבל משמעות שונה. ומה יש לה לומר לאנשי הזרם השיתופי שמגחכים תוך כדי קריאת השורות האלו, ואומרים שנען הוא כבר לא קיבוץ כי יש בו עשירים ויש בו עניים?

 

"קודם כל אני אומרת להם שיעשו את מה שהם מאמינים בו הכי טוב שהם יכולים. מי שיכול לקיים שותפות נאורה, שהיא טובה לאנשים, שהם מאושרים ושהעסק מצליח, אני מברכת אותו. יחד עם זאת, זכותם של קיבוצים שהדרך הזו של שוויון כמעט טוטאלי ושותפות בכל דבר אינה מתאימה להם, שיאפשרו להם לבחור לעשות קיבוץ מסוג אחר. זה עדיין קיבוץ. אני לא חושבת שנייר הלקמוס של קיבוץ הוא רק השוויון. יש עוד דברים. גם השוויון בקיבוץ הכי שיתופי הוא לא אבסולוטי. כשאימא שלי באה לקיבוץ, השוויון אז היה אחר. אני חושבת שמי שדיבר על שוויון התכוון לשוויון הזדמנויות, שהוא שוויון יותר נאור משוויון טכני. המבחן של נען הוא שיבטיח שכל ילדיו יזכו לחינוך ראוי, גם אם להורים אין את האפשרות והיכולת הכספית. צריך ליצור קרנות למצוינים ולבעלי צרכים מיוחדים, על מנת לאפשר להם להגיע לכן השילוח עם אותן יכולות בלי קשר למצב של הוריהם. יש גם אנשים ציניים שאומרים שבקיבוץ השיתופי לא היה שוויון, כי דווקא אלו שעבדו קשה מאוד ולא היה להם זמן לעמוד בתור, לא קיבלו. אני לא מקבלת את האמירה הזו, אבל גם לא אמירות ציניות בכיוון השני".

 


קיבוץ נען

הייתה לכם בנען פרשה קשה עם דוד לוקוב, בן הקיבוץ שדרש לקבל מהקיבוץ את דירת הוריו. זה מאבק שאופייני לשינוי?

"הדוגמה אינה מתאימה משום שהמאבק התחולל לפני השינוי. מדובר בבן ששנים רבות לא היה בנען וגם לא בארץ, והוא הגיש את התביעה עוד לפני שהתחילו לדבר על שינוי ועל שיוך דירות.

עם זאת, אני מעריכה שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו, כמו עוד קיבוצים, במצב שבו בנים שעזבו יתבעו את חלקם וזאת על אף שאנחנו מבטיחים ליורשים של כל חבר שהולך לעולמו שהם יקבלו את חלקם כשיוחלט על שיוכים. אנחנו שולחים להם מכתב ברוח זו, וחושבים שהם זכאים לזה בדין ובצדק".

 

לאן את רוצה להוביל את נען? איך את רואה את הקיבוץ כשתסיימי?

"אני וכל צוות הניהול בעצם ממשיכים מהלך מאוד רחב ואחראי, שנעשה בדרך מאוד טובה על ידי צוות הניהול הקודם של הקיבוץ. אני רואה את נען גם בהמשך כקיבוץ של אנשים ריבוניים ואחראים לחייהם, שמקיימים שותפות איכותית שיש לה ביטוי באיכות חיים, בתרבות, בחינוך, וגם בפרויקטים משותפים כלפי פנים וכלפי חוץ. אני רואה קיבוץ גדל שבניו רואים בו את ביתם, שמקיים מערכת של סולידריות וערבות בין האנשים, שיש בו הרבה יזמויות, אבל גם עוגנים של ענפים משותפים. החלום שלי הוא שהמקום הזה ייתן ביטוי לצבע של כל אחד מחבריו, אבל ישכיל גם ליצור צבע משותף ומוסכם ותהיה בו אהבה ושמחת חיים".

 

נגד איחוד התנועות

 

במשך כל הראיון זורמת סמדר שביט בתשובותיה, בעיקר כשהיא מדברת על הקיבוץ שלה ועל עצמה. כשהיא נשאלת מה דעתה על התנהלותה של התנועה הקיבוצית, היא משתתקת לדקה ארוכה, אבל אינה מתחמקת מלומר את דעתה הלא מחמיאה.

 

"אני לא אוהבת את מה שקורה בהנהגה של התנועה כבר די הרבה זמן", היא אומרת. "אני חושבת שהרבה מאוד אנרגיה הולכת על מאבקים פנימיים, פוליטיים, לא ענייניים, שאינם לטובת הקיבוצים. המאבקים האלו הם אישיים, למרות שעל פני השטח זו כאילו הרמוניה ואהבה. הפרשנות שלי על מה שקורה היא אחרת, וכשאני מסתכלת על התפוקות אני חושבת שאני צודקת. לתנועה הקיבוצית יש תפקיד מאוד קרדינלי לעתידם של הקיבוצים בנושאים כמו חקלאות, מים, גודל היישובים ועוד, ונראה לי שההנהגה לא מנהלת את המאבק הנכון במקום הנכון על צביונם וזכיותיהם של הקיבוצים ועל מקומה של התנועה הקיבוצית. זה תפקידה והיא צריכה לעשות זאת ובעוצמה רבה. אני לא יודעת כמה כל הכוחות רתומים לזה. המזכירים מדברים בכמה קולות, ומתנהגים כמו אדם ששם לעצמו רגליים".

 

שביט מודה שהיא התנגדה לאיחוד התנועות, וחשבה שצריך להסתפק ב"שולחן" לדברים המשותפים. לדבריה מדובר בשתי תנועות פוליטיות שונות, והיא העריכה שעשר השנים הראשונות לאיחוד יעברו בהוצאת האנרגיות על היכולת לחיות יחד. "אין לתנועה הקיבוצית את הלוקסוס הזה, להשקיע את האנרגיה בהתארגנות בחדר משפחה. אם היו נשארות שתי תנועות, היינו משיגים הרבה יותר. לצערי, הרבה נבואות שחורות שלי התאמתו תוך זמן די קצר".


קיבוץ נען








עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים