האצבע המאשימה של בוגי - בוגי יעלון התארח בתנועה וטען שהמלחמה האחרונה היא כישלון הנהגת המדינה




האצבע המאשימה של בוגי

קרני עם-עד


בוגי יעלון

הרמטכ"ל לשעבר, חבר קיבוץ גרופית משה (בוגי) יעלון, התארח בישיבה של אגף המשימות בבית התנועה הקיבוצית ודיבר (ועוד איך!) על הכול * מלחמת לבנון השנייה היא כישלון קולוסאלי של הנהגת המדינה * הפעלת הכוח של סוף המלחמה הייתה עבור "ספין פוליטי" * ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל צריכים ללכת הביתה * ויש עוד ניתוחים חריפים ונוקבים * ניפגש בוועדת החקירה

 

הפעם האחרונה בה התארח משה (בוגי) יעלון בבית התנועה הקיבוצית, הייתה בארוחת הבוקר החגיגית של ראש השנה, אשתקד. הוא היה אז רמטכ"ל בחופשת שחרור, ימים ספורים לאחר שהוחלט שהקדנציה שלו, בת שלוש השנים, לא תוארך בגין דברים שהשמיע בגנות ההתנתקות החד-צדדית. בוגי הגיע בלבוש אזרחי, טעון כמו כדור בלוע אקדח, אבל היותו (עדיין) "חייל ומפקד" מנעה ממנו להשמיע דברים בגנות ראש הממשלה דאז (שרון) ומי שהיה אז שר הביטחון (מופז), שוויתרו בנקל על "שירותיו הטובים", כמו גם לגבי פינוי רצועת עזה שיצא לדרך. זמן קצר לאחר מכן נטל חלק בכנס השינשינים השנתי של אגף המשימות, אבל גם שם לא שיחרר את חרצובות לשונו, כפי שוודאי רצה לעשות.

 

ביום רביעי האחרון חזר יעלון לבית התנועה, הפעם כאזרח נטול דרגות ומשופע בדאגות, ודיבר על הכול. היה זה בישיבה של אגף המשימות, אליה הוזמנו נציגי "התנועות הכחולות", פעילים מהבית, וגם מעט "חיצוניים". ביום שאחרי המפגש עמד להתפרסם ראיון של ארי שביט עם בוגי ב"מוסף הארץ" - שם סיפק הרמטכ"ל לשעבר "כותרות" וביקורת קשה על התנהלות הצבא והממשלה במלחמת לבנון השנייה - אבל האופי האינטימי של המפגש ב"ליאונרדו" עודד את בוגי להשמיע דברים שאולי לא היה משמיע במסגרת אחרת.

 

יואל מרשק, בדברי פתיחה שנשמעו יותר כהבעת דעה מאשר כ"הרמה להנחתה", טען כי מי שרצה לשמור על עצמו צריך היה ללבוש שכפ"צ וקסדה ולעבור את הגבול, "כי עיקר הקושי נגרם לעורף ולא לצבא". בהמשך ביקש מבוגי להתייחס לסוגיית המנהיגות בישראל - הן הכללית והן התנועתית והקיבוצית - ולגורמי הכישלון במערכה האחרונה.

 

בוגי יעלון פתח בהרחקת העדות אל שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי, מאז מלחמת השחרור ועד ימינו, וגם כאן הצליח להפתיע. "מבחינתי", אמר, "טוב שאנחנו נמצאים במשבר. בשנים האחרונות חיינו בעידן של אשליות, ב'ספינים' פוליטיים שהכתיבו התנהלות צבאית ומדינית, במדינה שלא עיצבה חזון או הובילה לפתרון של הסכסוך המתמשך. יש שמורידים את האחריות כלפי מטה, יש שעושים זאת כלפי מעלה, אבל נטילת אחריות לא קיימת, למעט זו של אלוף פיקוד הצפון אודי אדם. אני רואה את הדברים בראייה רחבה ועמוקה, והשהות בארצות הברית, בתשעת החודשים האחרונים, עזרה לי 'להבין את המצב' במכלול רחב יותר".

 

מכאן עבר בוגי לתאר את המפנה שחל באופי המלחמות במזרח התיכון. "ממלחמת העצמאות ועד ליום כיפור התמודדנו מול צבאות שניסו לקעקע, להשמיד, לחסל ולמנוע מדינה יהודית בארץ ישראל. אחרי מלחמת יום כיפור - אז הבינו אויבינו שאין מנוס מלחתום על הסכמים וחלקם אף עשו זאת - הפכו המלחמות מאידיאולוגיות לאומיות לנושאות אופי אידיאולוגי דתי-מוסלמי. המערכה התמקדה לא רק בישראל, אלא בכל מי שהיווה איום לכאורה על ההגמוניה האסלאמית הקיצונית - שיעית וסונית - לרבות ארה"ב, אירופה ושאר מדינות העולם החופשי-דמוקרטי. בתוך כך דובר על מעבר ממלחמות קונבנציונאליות ל'מלחמות קודש' שבהן לא בוחלים בשימוש בנשק ביולוגי-כימי, גרעיני. כך ראינו את התחזקות החיזבאללה בלבנון, החמאס בעזה, אל-קעידה הסונית באיראן ובעיראק. כשראש ממשלת איראן מדבר על מחיקת ישראל מהמפה, הוא מתכוון למה שהוא אומר, ואומר את מה שהוא מתכוון לו. האיש מסוכן ופרגמאטי. גם הסכם בין ישראל לפלסטינים לא יפתור את הבעיה... מלחמת עולם שלישית כבר אינה בגדר משהו הזוי".

 

על רקע זה מבקש בוגי יעלון לחדד את ההבנה לגבי מלחמת לבנון השנייה. "לא הופתעתי ממה שקרה בלבנון", הוא אומר. "היה לי ברור שמהלכים שנקטנו - יציאה חד-צדדית מעזה, פינוי מלבנון ללא הסכם - ייתפסו על-ידי אויבינו כחולשה. החברה בישראל הצטיירה כחלשה, שאינה מוכנה להילחם, לחרף נפש, להיאבק על אדמתה - זאת בניגוד לכוח ההרתעה שהפגין הצבא, ואשר פגע ביכולת הטרור. זו הסיבה שהעזתים עם הקסאם, וגם הלבנונים בקטיושות, הפנו את האיום כלפי האזרחים בישראל. לצורך זה, חטיפות החיילים והאזרחים, כמו גם פיגועי הראווה - הפכו למטרות-על. החברה הישראלית הפכה לחוליה החלשה בשרשרת הביטחון, מתוך הכרה שהחברה תשפיע על הצבא".

 

אם עד עתה נמנע בוגי יעלון מלנקוב בשמות האחראים הישירים לאותו "מהפך" תדמיתי, הרי שלגבי המלחמה האחרונה הוא מאבד את שלוותו המפורסמת ו"לא לוקח שבויים" בדרכו להפקת הלקחים. "במלחמת לבנון השנייה היה ניהול כושל", קובע יעלון. "לא היו מטרות במערכה הזו, לא יעדים, גם לא ברור היה כיצד מסיימים את המלחמה. הייתה התאהבות במערכה האווירית שהצליחה בתחילה, אבל במקום לנצל את המכה המוראלית והצבאית שהונחתה על החיזבאללה לטובת הסכם מדיני, הדרג המדיני והצבאי 'התאהבו' בהישג ופנו לארצות הברית לאשר המשך המתקפה. מה שקרה בהמשך כבר ידוע לכול. כך הפסדנו תמיכה תקשורתית שכבר הושגה, ואת העולם כולו שהיה בעדנו. העברנו את כל העולם הערבי נגדנו. זה היה הרגע בו החלטתי לחזור ארצה מארצות הברית, אולי לסייע בעצה 'מקצועית', אבל היו גורמים שדחו אותי. יש לי כמה תהיות שעליהן אין לי תשובה... מדוע צריך היה להרוס את המוצבים של חיזבאללה - מהלך שגבה מחיר יקר של חיי חיילים? מדוע בינת-ג'בל צריך היה להיכבש? האם רק משום שנסראללה נאם שם את נאום קורי העכביש? למה צריך היה לבצע את הפעלת הכוח של סוף המלחמה? אני טוען שהכול היה עבור 'ספין פוליטי' של הדרג המדיני והביטחוני, ותו לא. זהו כשלון קולוסאלי של ההנהגה, ולאו דווקא של המג"דים והמח"טים ברמות האוגדה והפיקוד. כשיש יעדים לא ברורים, מטרות משתנות כל הזמן, גם התפקוד הופך ללקוי. לכן צריכים ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל ללכת הביתה".

 

יעלון רואה את כשלי המלחמה, הן בחזית והן בעורף, כמרכיב בתוך מכלול גדול הרבה יותר של מפגעי החברה הישראלית, המקדשים השחתת המידות, חוסר אתיקה, היעדר נטילת אחריות. הוא טוען בנחישות שתוכנית ההתנתקות של שרון נבעה ממצוקה פוליטית ואישית, על רקע השחיתות בה נחשד באותם ימים, ולמעשה הייתה "ספין" שגם שרון, בתוך תוכו, לא האמין בו. "היועצים של שרון היו אנשי תקשורת ופרסום", מזכיר יעלון, "ולמעשה נעשתה הונאה של החברה הישראלית בידי הנהגתה. כבר אז אמרתי וחשבתי שהוואקום הזה שייווצר לאחר נסיגת צה"ל מעזה ללא הסדר יתמלא בחמאס האסלאמי, שיהפוך את עזה ל'חמאסניסטן'. שערתי שהטילים ייפלו בשדרות ובנחל-עוז. לדאבוני צדקתי. הגענו למפת הדרכים כתוצאה ממצוקה פוליטית ולא ממחשבה סדורה".

 

בשלב זה מפתיע בוגי עוד יותר את שומעיו, באומרו: "מה שמדאיג אותי עוד יותר מהאיום האיראני, זה הקשר הישראלי בין הון, שלטון ועיתון". רבים סברו שהיציאה של יעלון לתקשורת רומזת על חזרתו לפוליטיקה, ואולי גם למשרת שר הביטחון, באם זו תתפנה. יעלון ממהר להרגיע: "אני עובד ב'מרכז שלם' בירושלים, שלמרות מה שאומרים הוא לא מכון מחקר ימני אלא 'מפאיניקי', ורואה ברכה בעבודתי. יש לי כוונה לפתח תוכניות חינוכיות שיעמיקו את הקשר והזיקה בין הנערים/חיילים של הארץ הזו לבין המורשת ההיסטורית והערכית. צריך להכיר את ישראל דרך הרגליים והראש. אני מאמין שעוד ניפגש במסגרת התוכנית שלי. אתה מוכן לחרף את נפשך בשביל הארץ רק אם אתה יודע למה. לצערי יש עדיין רבים שלא מכירים מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים".

 

על השאלה שנשאל, אם הייתה לו אחריות לגבי הכנת הצבא למערכה בלבנון, השיב בוגי: "אני, בכל תפקידיי בצבא, לא הבטתי לאחור אלא ניסיתי לפעול מהמקום שבו אני נמצא בזמן אמת. אני מוכן ללכת לכל ועדת חקירה ולהשיב לכל שאלה. כל מה שהיה צריך להיות - היה, וזה רק הניהול הכושל שלא דאג למפות עדכניות, למזון מספיק, למודיעין ראוי. אני הייתי עושה את זה אחרת".

 

מתי בוגי חוזר לרפת?

 

משה (בוגי) יעלון ממשיך להיות חבר גרופית, למרות שנות הניתוק הארוכות

 

משה (בוגי) יעלון מעולם לא עזב את גרופית, וזאת למרות 37 שנות שירותו בצה"ל, בהן נאלץ להיעדר מקיבוצו במרבית ימות השבוע. הוא ממשיך לשלם עבור הדירה, אותה גם הרחיב בשנים האחרונות, כמו גם עבור שאר תשלומי הקהילה הנדרשים. עבודתו החדשה של בוגי, בירושלים, אומנם תדרוש ממנו להישאר במרכז, אבל בימים האחרונים הוא רמז למקורבים שברצונו להעמיק את הקשר עם גרופית ולשהות בו יותר. ברפת של גרופית כבר לא בונים על יעלון (למרות הכתובת על הקיר: "הוא עוד ישוב"). מזכיר הקיבוץ, אסא פישל, אומר שבוגי ממשיך להיות חבר מהמניין, כפי שהיה כל השנים. "הוא לא פנה אליי לגבי מעמדו בקיבוץ, לכאן או לכאן, ומכאן שהדברים ימשיכו כמקודם. כמובן שנשמח אם יחליט להעמיק את הקשר ולתרום מיכולותיו הרבות".


 



מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים