ד"ש מחו"ל: רק אני והקיאק שלי - רותם רון משפיים הקיפה את איסלנד לבדה בקיאק




ד"ש מחו"ל: רק אני והקיאק שלי

קרני עם-עד


רותם רון (שפיים) יצאה ל"מסע חייה" והקיפה לבד(!) בקיאק(!) את איסלנד, במשך 39 ימים * על נופי בראשית חסרי אדם, על חופים סחופי רוחות, על המאמץ האינסופי, על האתגר הלא-אנושי, על רגעי הייאוש, על הריגוש העילאי * וגם על הלווייתנים והחלום הבא: הקפת מדגסקר בקיאק

 

במדינה מתוקנת, שהייתה מעלה על סדר יומה הציבורי והתקשורתי עניינים שאינם קשורים רק בלקחי מלחמה ושחיתות וניאוף, היה סיפורה המדהים של רותם רון (37) כובש את הכותרות המרכזיות. ההישג המרשים, הראשון מסוגו מאז ומעולם שנעשה אי-פעם על-ידי אדם בודד - הקפת איסלנד בקיאק - פורסם בהבלטה באיסלנד ובבריטניה, אך לא בישראל (למעט מעקב קצר אצל רפי רשף בגלי-צה"ל ובערוץ 10), עובדה שמעידה עלינו יותר מאשר על התקשורת הזרה.

 

רותם, קיבוצניקית משפיים ועוזרת מחקר במעבדה לנפרולוגיה (חקר הכליות, ק"ע) בבית החולים "שיבא" בתל-השומר, ראויה בהחלט לתואר "חותרת בלתי-נלאית". בשעה שעם ישראל יצא למלחמה בצפון, יצאה רון ל"מלחמה" משלה בצפון הרחוק והבלתי-נודע. היא נאבקה בבדידות הקשה, בגלים שאיימו לשבר את קליפת האגוז המוארכת, בגוף שלא תמיד נענה לתשוקת הנפש. מתוך 53 הימים שעשתה באיסלנד היא חתרה 2,000 ק"מ ב-39 יום - ממוצע של 50 ק"מ ועשר שעות בכל קטע ימי. השמש שלא שוקעת בעונת הקיץ באיסלנד, כמו גם מעלות החום הגבוהות יחסית (לא פחות משש מעלות צלזיוס) הקלו על רותם רון את המלאכה, אך למרות זאת מדובר בהישג שאיש לא רשם לפניה (מבחינת מספר הימים, ובמסגרת שאינה קבוצתית). רק היעדר היומרה, והתמימות הקיבוצית, מונעות ממנה לפתוח בהליכי רישום בספר השיאים של "גינס".

 

ילדותה ונעוריה של רותם רון לא העידו על העומד להתרחש מאוחר יותר ועל הספורט האתגרי שיהפוך למרכז חייה. "מגיל צעיר עסקתי בספורט", היא מספרת, "אבל בתחומים 'מקובלים' כמו שחייה מקצועית (כולל נבחרת ישראל) והתעמלות מכשירים. כמו כולם הלכתי לשנת שירות (בית-הערבה) ולצבא (תחילה כמ"כית ומאוחר יותר כפקידת מבצעים במודיעין), עבדתי בקיבוץ בשנת החופש (בניקיון בתים) ועשיתי טיול גדול במזרח. בשנים שלאחר מכן טיילתי, ביחד ולחוד, באפריקה (אתיופיה, קניה, אוגנדה), וכל התקציב הקיבוצי שלי הוקדש למסעות קצרים בני שלושה שבועות. בין המזרח לעבודה בקיבוץ למדתי מדעי החיים לתואר ראשון ושני, עם התמקדות ב'ביולוגיה של התא'".

 

ש: מתי התחלת לגלגל את הרעיון של הקפת איסלנד בקיאק?

רותם רון: "אל תחום הקיאקים נכנסתי לפני חמש שנים, דרך מועדון הקיאקים 'טרה-סנטה' בהרצליה, שם אני משמשת גם כמדריכה. עם הזמן זה הפך ל'אופי השני' שלי, ומחוץ לים הפתוח התאמנתי על קיאק נהרות בירדן וחתרתי עם קיאק ים בווילס וביוון. את השנתיים האחרונות הקדשתי, בזמני החופשי, לתכנון פרויקט איסלנד, והשקעתי בזה המון".

 

ש: כלומר?

"שוטטות אינסופית באינטרנט, חיפוש חומר על כפרים באזור החוף של איסלנד, תכנון מסלול על-פי מפות, סימון אתרי חנייה נטולי צוקים ונוחים לגישה. כל פרט נלקח בחשבון: היכן משיגים אוכל ומים, עוצמת הרוחות בעונה המדוברת, הימצאות דגה מסוכנת וכיו"ב סכנות. לפני כשלוש שנים הייתה קבוצת חותרים מארה"ב שעשתה את זה בפרק זמן של שלושה חודשים, וגם אתם יצרתי קשר, כמו-גם עם חותרים איסלנדים שמכירים את האוקיאנוס טוב מכולם".

 

ש: חלמת לעשות את זה לבד, או שזו הייתה "ברירת מחדל"?

"החלום שלי לא היה לעשות את זה לבד, אלא לעשות את זה. כשהבנתי שמעולם לא קרה שאיש בודד הקיף את איסלנד בקיאק, נדלק בי יצר ההרפתקנות והחלטתי ללכת על זה".

 

בסוף חודש מארס יצאה רותם לאתגר הקשה, אל הבלתי-נודע, לא לפני שקיבלה חסות מהמועדון אליו היא שייכת, שגם השיק אתר באינטרנט שעקב בזמן אמת אחר המסע. את הקיאק סיפקה לה חברה וולשית, "אן די קי", ואת המשוטים היקרים תרמה חברה סקוטית, "לנדאל". הקיבוץ, מצדו, אישר לה חופשה ללא תשלום.

 

ש: למה דווקא איסלנד?

"באלסקה כבר הייתי וחתרתי, ואיסלנד נראה לי אי מרתק ואתגרי בו חלמתי לטייל. מדובר באי קטן יותר מאנגליה, שניתן להקיף אותו בשלושים עד חמישים יום. אם נכנסים לכל מפרץ בדרך, זה מסתכם ב-5,000 ק"מ, ואני בחרתי מסלול של 2,000 ק"מ, שכולל פחות מפרצים".

 

ש: איך מתאמנים לדבר כזה?

"שגרת האימונים שלי כוללת ארבע עד חמש חתירות שבועיות, עשרים עד שלושים קילומטרים בכל פעם. נכון שזה הרבה פחות מהכמות שעשיתי שם, אבל לקחתי בחשבון שאתחיל שם באופן מתון, ושעם הזמן והתחזקות הגוף אגדיל את מכסת הקילומטרים. בדיעבד אני יכולה לומר שזה היה הרבה יותר קשה מכפי שחשבתי והערכתי. מדובר בתקופה ארוכה יחסית בה אתה חותר יום אחר יום, חמישים ק"מ בכל פעם, כשבסופו של יום אתה צריך להעלות את הקיאק, שמשקלו כשמונים ק"ג, לחוף מבטחים. אסור לגרור את הקיאק, ובגלל הגאות והשפל שיש באוקיאנוס האטלנטי צריך להרים אותו למקום שממנו לא ייסחף בחזרה לים. אלו היו הקטעים הקשים ביותר. עם הזמן למדתי כיצד לעשות זאת, אבל לא אחת חששתי שכוחי לא יעמוד לי".

 

המשבר הגדול במסע הימי התרחש אחרי שלושה שבועות של חתירה נוכח צוקי ענק, חופים סחופי רוחות, ימים ארוכים של נופים נטולי אדם ומרובי כבשים, עם מעט סוסים. בלילה ההוא חלמה רותם על הבית, החברים, המשפחה. בבוקר גייסה מעט חשק וירדה למים, אבל אחרי שעתיים הכניעו אותה הגעגועים וחיבוטי הנפש והיא החליטה לשוב לחוף. "טיפסתי על ההר, ישבתי והתחלתי לבכות. היו עוד שעות חתירה רבות לפניי, אבל לא יכולתי לרדת לים. היה לי טלפון לווייני, בעזרתו תקשרתי עם הבית. שפכתי את הלב בפני חבר יקר, והוא עודד אותי. זה עזר. הרגשתי חזקה יותר וחזרתי לחתור. היו עוד רגעים קשים של תסכול: 'למה אני צריכה את זה...', 'מה אני עושה כאן במקום לשבת מול הטלוויזיה עם כוס קפה...'. עוד קטע קשה היה לי בדרום איסלנד. שלושה ימים של מזג אוויר סוער מנעו ממני לחתור. בלית ברירה הייתי צריכה להישאר על החוף, באוהל, ואז יש זמן לחשוב. השעמום הרס אותי, למרות שהיו לי שני ספרים ודיסקים של דנה ברגר ('מרגשת בטרוף'), ג'אז ובלוז".

 

ש: ידעת מה קורה בארץ, במלחמה?

"ממש לא. החברים בארץ לא רצו לספר לי כדי שלא אשבר באמצע, וגם אני העדפתי שלא לשאול יותר מדי. בכפר מסוים ירדתי לקנות אוכל, ואז ראיתי עיתון איסלנדי עם תמונה של חיילים. אישה מקומית ששמעה שאני מישראל רצתה לתרגם לי, אבל לא הסכמתי. רק אחרי שחזרתי לישראל השלמתי את החסר".

 

לעומת רגעי הייאוש והעצבות, בתוך אוהל נידף ברוח קרה בת מאה קמ"ש, היה גם רגע אחד בלתי-נשכח. ביום בו הסתיים המסע המפרך חצתה רותם מפרץ גדול. תוך כדי שיט בים רגוע ושקט למשעי, שמעה לפתע צליל חזק ומפחיד שהפך בתוך חמש דקות לבליל של קולות מצמררים. היא חשבה שמדובר בספינת דיג גדולה, אבל אז הבחינה בלווייתן ענק ששיחרר אויר בקול נפיחה עזה. כשהתבוננה ביצור כביר הממדים, גילתה עוד עשרות לווייתנים. "במשך חמש שעות חתרתי כשסביבי לווייתנים", היא מספרת, "שכאילו ליוו אותי בדרכי. זה היה מפחיד כי ידעתי שדבר כזה יכול להפוך את הקיאק בלי שום בעיה, אבל זה היה גם מדהים בצורה שלא תיאמן. הרגשתי שאני מתמזגת עם הטבע, יחידה בעולם בין היצורים המקסימים האלה. הכרישים, לשמחתי, לא הגיעו להשתתף בחתירה, למרות שהאיסלנדים מאמינים שאצלם הם לא תוקפנים כמו במקומות אחרים".

 

ש: תארי את הנוף האיסלנדי.

"בתחילת המסע ובהמשכו ראיתי פסגות מושלגות של הרים גבוהים, אחר כך זה מתחלף לירוק-שחור. הצמחייה נמוכה משום שהאיסלנדים כורתים עצים לטובת בנייה והסקה. עכשיו הם חוזרים ושותלים עצים, בעיקר כדי לעצור את הרוחות החזקות. הכול נראה חשוף, בראשיתי, ורוב השטח לא משמש בני אדם. זהו גן עדן, ללא שום פיסת נייר או לכלוך".

 

ש: והאנשים?

"יורדי ים, ויקינגים. הם נחמדים בדרך כלל, אבל אם לא תיצור אתם קשר הם לא ייזמו אותו. למרות שהייתי זקוקה נואשות למקלחת ולמזון ביתי (וצמחוני), הם לא הזמינו אותי לביתם. רק אישה אחת, במהלך המסע, הזמינה אותי, אבל גם זה רק לארוחה ולא לשינה. בלית ברירה התקלחתי בבריכות ציבוריות שנמצאות בכל כפר, וקניתי אוכל אלמנטארי ב'סופר'. התקיימתי על גבינות, לחם, פסטות וכיו"ב. מההיכרות החטופה שלי עם הכפריים גיליתי שאורח חייהם דומה לקיבוץ. יש קופה משותפת לצורכי קהילה שונים, כולם מכירים את כולם, והצעירים שהולכים ללמוד מתקשים למצוא עבודה במקצועם, אלא אם מדובר בדיג. הכול מטופח וירוק כמו אצלנו, ואין סממני עוני. רק אינטרנט עדיין לא חדר לכפרים".

 

ש: ומפגש מהסוג השלילי?

"היה לי מפגש כזה באחד מימי השבת, על החוף הסמוך לאחד הכפרים. בסופי שבוע הצעירים משתכרים וקצת משתוללים. חבורה כזו הגיעה לאוהל שלי, וכל הלילה טלטלה אותו וביקשה ממני כסף. כשלא עזרו הצעקות שלי, התקשרתי למשטרה המקומית, ואז הם הלכו. אחרי המקרה הזה למדתי שלא להגיע לכפרים ביום שבת. זו ה'חיה' שהכי פחדתי ממנה, אפילו יותר מכלבי הים שאיימו על האוהל ועל האוכל שלי".

 

רותם רון לא מגדירה את עצמה כחובבת כתיבה, אבל ביומן האישי כתבה מחשבות וחוויות ממסע החתירה. "אני מוזמנת להרצות בחו"ל על המסע שעשיתי, יש לי מצגת מעניינת, וגם אתר שליווה את חמישים הימים שעשיתי באיסלנד. שבועיים אחרי שחזרתי לארץ עדיין הייתי באופוריה, במעין ריחוף, אבל השגרה הייתה חזקה מכל ואפילו גרמה לי לשכוח קצת את הים. עכשיו אני כמהה לחזור לים, ולהיערך לאתגר הבא".

 

ש: לאן עכשיו?

"מדגסקר, שנחשב לאתגר עבור חותרים. אף אחד עדיין לא הקיף לבדו את האי הזה, ואני מבטיחה להיות הראשונה. אני לא אמיצה כמו שאני אוהבת אתגרים. זה מכניס ריגוש ששום דבר אחר לא מסוגל לחולל".

 

תחתרו, תחתרו

 

הקיאקים כבשו את המטיילים הישראלים * חותרים לטרנד הבא

 

בסוף השבוע האחרון תיאר מוסף "דה מארקר" של "הארץ" את החתירה בקיאק כ"טרנד" שכבש גם את המטייל הישראלי. מועדון הספורט "טרה סנטה", של עומר זינגר ושגיא נחושתן (בו מדריכה גם רותם רון), מארגן מדי שנה כעשר משלחות קיאקים שיוצאות לחתור במקומות אקזוטיים כגון: יפן, אירלנד, אלסקה, איסלנד. יש מסעות המיועדים ל"מקצוענים" ויש ל"חובבים". עבור האחרונים מאורגנים טיולים ליוון ותורכיה, בהם שטים עשרים ק"מ מדי יום, עם הפסקות לטיולים ולטברנות. המשלחות עוברות קורס מקוצר בן 12 שעות, ויכול להשתתף בהן רק מי שיש לו ניסיון חתירה של חודש-חודשיים. הספורט הזה אינו זול כלל וכלל: שמונה ימי חתירה מתחילים ב-800 יורו (לא כולל טיסות) ומתייקרים ככל שגדל המרחק. הציוד וההדרכה יעלו למשתמש 600 יורו, ועוד 200 יורו ללינה בקמפינג, תעבורה ואוכל. הדברים אמורים לגבי קיאקי הים, ולא קיאקי הנהרות שמקובל לראותם בתחרויות.


 



מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית



עיתונות קיבוצית


גיליונות אחרונים
ארועים קרובים